שיקום מיני

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
יש לערוך ערך זה. ייתכן שהערך סובל מבעיות ניסוח, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו, או מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים.
אתם מוזמנים לסייע ולערוך את הערך. אם לדעתכם אין צורך בעריכת הערך, ניתן להסיר את התבנית.
יש לערוך ערך זה. ייתכן שהערך סובל מבעיות ניסוח, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו, או מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים.
אתם מוזמנים לסייע ולערוך את הערך. אם לדעתכם אין צורך בעריכת הערך, ניתן להסיר את התבנית.

שיקום מיני הוא טיפול שמטרתו להחזיר את המטופל לתפקוד מיני פעיל ולמיצוי הפוטנציאל המיני שלו. לתפקוד מיני תפקיד חשוב בחיי המשתקם. זאת בשל הקשר ההדוק שלו למכלול מרכיבים כגון- הערכה עצמית, תדמית גוף, קשר בינאישי ומוטיבציה.

ניתן לראות כי כבר בתנ"ך מוזכרת חשיבותו של התפקוד המיני וישנו ציווי לגבר ללמוד את תורת היחסים בין איש לאשתו והיא קדושה כמו התורה. גם פרויד בתאוריה הפסיכואנליטית מדגיש את הליבידו, שהוא היצר המיני, כמניע המרכזי את האדם. למרות חשיבותו של השיקום המיני הוא עדיין לא מהווה ציר מספק בתהליך השיקום הכללי בישראל.

האנשים אשר עבורם יש צורך בשיקום מיני הם אנשים שלא קיימו זמן רב יחסי מין ורוצים לחזור לתפקוד תקין, לדוגמה- אלמנים, אנשים לאחר מחלות פיזיות, נפגעי נפש ונפגעי גוף, זונות לשעבר, אסירים ומתמכרים למין.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1938 הוקם המכון הראשון לחקר מיניות בארצות הברית. עד הקמתו של המכון המודעות לנושא הבריאות המינית הייתה אפסית. ב-1947 הקים פרופ' אלפרד קינסי את "מכון קינסי לחקר מין, מגדר ופריון". ב-1948 חיבר את הדוח המפורסם "התנהגות מינית בזכר האדם" (Sexual Behavior in the Human Male). דוח זה התבסס על מחקר שכלל ראיונות ושאלונים שנערכו עם סטודנטים במכללות אמריקניות. בעקבות הצלחתו המשיך קינסי במחקר על מיניות האישה האמריקאית וב-1953 פרסם דוח משלים: "התנהגות מינית בנקבת האדם" (Sexual Behavior in the Human Female), שהתבסס על מחקר דומה שנערך עם סטודנטיות, אך נתקל בבעיה משום שבארצות הברית של אותן שנים הייתה שמרנות גדולה, שהולידה קושי ממשי לקבל את הנשים כבעלות יצר מיני ותשוקה.

עידן השמרנות תם בשנות ה-60. בשנות ה-70 פורסמו מחקריהם הבולטים של מאסטר וג'ונסון על היבטים פיזיולוגים של מיניות. הקונדום נחשב לאחד מאמצעי המניעה הנפוצים בעולם. השימוש בו מצמצם במידה רבה מאוד את האפשרות להידבקות במחלות מין דוגמת: איידס, זיבה, עגבת, ושלבקת (הרפס). בנוסף כניסתה של הויאגרה לשוק ב-1998 הייתה מהפכה בתחום הטיפול בעיקר בגלל שהגבירה את המודעות לבריאות מינית. בשנים האחרונות התרחב מגוון השירותים הכלולים בתחום השיקום המיני- הפיזי והפסיכולוגי. התפיסה הרווחת היא שגם לאנשים בעלי נכויות מטרות הכוללות ניהול מערכות אינטימיות וכי העיסוק במין הוא חלק לגיטימי וחשוב בחייהם.

תחומי עיסוק של השיקום המיני[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. תפיסת האני המיני: באיזו מידה אני תופס את עצמי כגבר או כאישה, ובאיזו מידה הנכות פוגעת באופן ישיר או עקיף בדימוי המגדרי שלי. הרי איננו משקמים אדם ללא הזהות המגדרית שלו/ה.
  2. דחף מיני וחשק: זהו איננו מדד אובייקטיבי אלא מדד הנבדק על רצף לגבי כל משתקם ומשתקמת. אנו בודקים מה היה המצב לפני הפגיעה וכיצד הוא השתנה אחריה.
  3. תפקוד מיני גניטלי: כולל אבחון נוירולוג, וסקולרי,פרופיל הורמונלי והתייחסות למרכיבים כמו עוררות, אורגזמה, שפיכה, סיכוך נרתיקי.
  4. מיומנויות חברתיות: זה הנושא המוזנח ביותר בתהליך השיקום, אך החשוב יותר מבחינת היותו בלם מפני חזרתו של הנכה לפעילות חברתית מינית.
  5. מערכות יחסים אינטימיות וסיפוק: כוללת מרכיבים כגון, אורגזמה, פוריות וזוגיות. המסוגלות שלנו ליזום ולקדם מערכות יחסים משמשת בסיס לתעוזה שלנו להחליף מערכות יחסים לא מתאימות במתאימות יותר.

הפרעות מיניות[עריכת קוד מקור | עריכה]

סיבות להפרעות מיניות[עריכת קוד מקור | עריכה]

סיבות אפשריות להפרעות בתפקוד המיני הן מתח נפשי, בעיות במערכת היחסים, דימוי עצמי נמוך, תפיסות מעוותות לגבי מין ומיניות והשפעות סביבתיות- תרבותיות. ייתכן גם שילוב של מספר עכבות הקשורות לתפקוד המיני. ההפרעה בתפקוד עלולה להופיע באופן פתאומי, לאחר תקופה של תפקוד מיני רגיל, ויכולה גם להיות חלקית ולהופיע רק עם פרטנר מסוים או בסיטואציות מסוימות. הסובלים מהפרעות בתפקוד המיני סובלים לעיתים קרובות גם מתסמיני חרדה או דיכאון, המתעוררים בעקבות התסכול וחוסר הסיפוק המלווים את ההפרעה.

סוגי הפרעות מיניות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפרעות תפקוד יכולות להתבטא בירידה בחשק המיני- בעקבות הגיל, אישיות א-מינית, שינויים הורמונליים ואירועי חיים מלחיצים. ברגע שהאדם או בן זוגו מרגישים שישנה בעיה ניתן להתייחס לכך כהפרעה מינית.

הפרעות זקפה- הפרעה שמתבטאת בחוסר יכולת לבצע חדירה בשל חוסר תפקוד זקפתי. ההפרעה מתקיימת מתחילת חיי המין של הגבר, או נרכשת במהלך החיים.

עכבה באורגזמה הנשית- עכבה באורגזמה נשית היא קושי חוזר ונשנה, עיכוב או חוסר יכולת להגיע לאורגזמה לאחר ריגוש מיני וגירוי מתמשך.

עכבה באורגזמה הגברית- עכבה באורגזמה הגברית היא קושי רב, איחור או חוסר יכולת להגיע לשפיכה, לאחר שלב תקין של גירוי וריגוש.

שפיכה מוקדמת- חוסר שליטה על הפליטה, שפיכה המופיעה אצל הגבר לפני שהוא רוצה בכך, ומובילה לחוסר סיפוק עבור הגבר ובת/בן זוגו.

דיספראוניה- הפרעות מיניות של כאב בזמן המשגל העשויות לנבוע מגורמים פסיכולוגיים או אורגניים, כאשר בדרך כלל מדובר בשילוב של גורמים משני הסוגים. כאבים אלה נפוצים יותר אצל נשים.

וגיניסמוס- עווית הנרתיק- הפרעה זו היא הסיבה השכיחה ביותר לכאבי משגל אצל נשים. עבור אישה הסובלת מווגיניסמוס המשגל מכאיב ולעיתים בלתי אפשרי, בגלל כיווץ בלתי רצוני של השרירים המקיפים את הנרתיק כאשר נעשה ניסיון חדירה.

סוגי טיפול[עריכת קוד מקור | עריכה]

סוג הטיפול הוא החלטה מקצועית. לעיתים דרוש טיפול זוגי ולעיתים ההתמקדות היא במשתקם בלבד- שיקום אינדיבידואלי.

  1. פסיכותרפיה פרטנית- טיפול התופס את ההפרעה המינית כסימפטום המבטא הפרעה נפשית רחבה יותר. השאיפה היא לטפל בהפרעה הרגשית, ומתוך כך יעלם גם הסימפטום.
  2. טיפול התנהגותי- טיפול זה תופס את ההפרעה המינית כסימפטום של פחד (פוביה) מאינטראקציה מינית. בהתאם לתאוריה ההתנהגותית יש צורך בלמידה מחדש של התנהגות אדפטיבית, וזאת על ידי חשיפות חוזרות לגירוי המאיים. הטיפול ההתנהגותי השכיח ביותר הוא "סרוגייט" שבו עושים סימולציות של יחסים עם אישה אחרת תרגול כזה יכול לכלול, בין היתר, פרקטיקות כמו: איך מזמינים בחור/ה לדייט, מה עושים בפגישה ראשונה בבית קפה, כיצד עוברים מחיבוקים וגיפופים קלים ליחסי מין, איזה סוגי מגע כוללים יחסי מין ועוד.
  3. היפנו-תרפיה- טיפול באמצעות היפנוזה שבמרכזו הכחדת הסימפטום, הורדת רמות החרדה וחיפוש אחר דרכים חדשות להתמודדות עם החרדה שעולה בזמן האינטראקציה המינית.
  4. טיפול מיני זוגי- מבוסס על ההנחה שכאשר האדם הסובל מבעיה בתפקוד המיני נמצא במערכת יחסים זוגית, שני בני הזוג שותפים לתוכנית הטיפולית. הבעיה המינית משקפת לעיתים קרובות חוסר הרמוניה וחוסר הבנה בין בני הזוג ולכן מערכת היחסים כולה צריכה להיות מטופלת. הטיפול הוא קצר מועד ובאמצעות טכניקות התנהגותיות.
  5. טיפול קבוצתי- טיפול הניתן לקבוצה של פונים לטיפול הסובלים מבעיה דומה בתפקוד המיני. זהו טיפול שנותן תמיכה, ומאפשר התמודדות עם רגשות אשמה הנובעים מקושי בתפקוד המיני.
  6. טכניקות ותרגילים ספציפיים- ישנן טכניקות מתאימות לטיפול בחסכים התפקודיים השונים. אוננות למשל יכולה לעזור לגברים הסובלים מהפרעה בזקפה ולנשים הסובלות מהפרעה המונעת מהן להגיע לאורגזמה.
  7. טיפול תרופתי- ישנה אפשרות לטיפול פרמקולוגי בחלק מההפרעות בתפקוד המיני, לדוגמה- ויאגרה, סיאליס.

שיקום מיני בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרכז רפואי שיקומי "רעות", נמצא בתל אביב, הוא המרפאה לשיקום וטיפול מיני הציבורית הגדולה בישראל. היא משרתת את כלל האוכלוסייה בטיפול מיני ומוכרת להתמחות מטעם האיגוד הישראלי לטיפול מיני. מרפאת ד"ר רונית אלוני המתמקדת בטיפול "סרוגייט" לנשים וגברים. מרכז רפואי תל אביב על שם סורסקי במחלקה לטיפול מיני, שם ניתן לקבל טיפול להפרעות בטיפול מיני על רקע גופני או פסיכולוגי ושילוב ביניהם לנשים וגברים.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • וינברג, א' (2013). תורה היא וללמוד אנו צריכים, בדחיפות! עמודים, 762, 23-25.
  • כ"ץ ש' (2007). שיקום מיני. פסיכו- אקטואליה, אוקטובר, 30-33.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]