מוזיקת דיכאון
| מקורות סגנוניים | מוזיקה ערבית, מוזיקה טורקית, מוזיקה ארבסקית |
|---|---|
| מקורות תרבותיים | ארצות ערב, טורקיה |
| כלים | כינור, דודוק, בגלמה, עוד, קאנון |
| פופולריות מיינסטרים | שנות התשעים, העשור השני של המאה ה-21 בישראל |
| נושאים קרובים | |
| מוזיקה מזרחית, מוזיקה ארבסקית | |
  | |
המושגים מוזיקת דיכאון או שירי דיכאון הוא כינוי לתת-ז'אנר במוזיקה הים תיכונית.
מוזיקת דיכאון היא סגנון המושפע לרוב ממוזיקה ערבית וממוזיקה טורקית (ארבסק), ועם הז'אנר מזוהים בעיקר זמרים כמו אבי ביטר ועופר לוי, ואיתם גם חיים אל, תמיר גל, משה כהן, זהבה בן, ליאת בנאי, יניב נסימי, אג'אר, ראובן המלאך, זוהר ארגוב ועוד. הסגנון מאופיין במלודיה עשירה ובמנעד צלילים רחב והוא לרוב בעל תכנים טראגיים.
ז'אנר זה מכונה לעיתים גם "מוזיקת נשמה" או המוזיקה המזרחית "הכבדה" או המוזיקה "המזרחית האמיתית", להבדיל מהמוזיקה הים תיכונית שנחשבת ל"קלילה" ומושפעת מהמוזיקה המערבית. מקור המוזיקה קושר לצריכת אלכוהול מרובה, קיפוח חברתי של בני עדות המזרח, ולדיכאון.[1] בנוסף, נטען שלאחר פנייתם של זמרי המוזיקה המזרחית ובהם חיים משה ומרגלית צנעני לכיוון הזמר העברי והמיינסטרים, ביקשו זמרי המוזיקה המזרחית האחרים להחזיר את המוזיקה למקומה.[1]
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
סוגת "מוזיקת הדיכאון" החלה להתפרסם במדינה בשנות ה-70. לאחר פרסום תקליטה "היכן החייל" (1975), זכתה הזמרת אהובה עוזרי לשם בקרב אוהדי הזמר המזרחי והפכה לסמל לשירי דיכאון ושכול, אך מנגד חוותה התעלמות מוחלטת מקברניטי המוזיקה הים-תיכונית ומכלי התקשורת.[2][3] באותן השנים נפוצו גם שיריהם של הרכבים נוספים מסוגה זו, כדוגמת 'צלילי הכרם' ו'צלילי העוד'.[4][5] מסוף שנות ה-70 ועד אמצע שנות ה-80, פעל הזמר איזידור מזרחי,[6] זמר טורקי שהיגר לישראל,[7] ושר בעיקר גרסאות כיסוי לשירים בשפה הטורקית והוא זה שגילה את הזמר חיים אל בתחילת דרכו והעניק לאל את הכינוי נער הזהב.[8][9][10] בהשפעת המוזיקה הטורקית, הקליט הזמר אבי כהן את השיר "אל תשתה יותר חבר", שהיה מראשוני השירים בישראל שעסקו בתופעת האלכוהוליזם. אביו של כהן, שהיה ממוצא טורקי, נהג ללקט תקליטונים של מוזיקה טורקית מימאים שהביאו אותם לישראל. כהן הופיע מתחילת שנות ה-70 במסעדות בטיילת בת ים במשך ארבע שנים, עד שהחל להופיע ב"מפגש אלנבי", שבו הופיעו באותה תקופה גם בדרנים כרבקה מיכאלי והגשש החיוור. באמצע שנות ה-80 התארח בתוכנית "סיבה למסיבה" שהנחתה רבקה מיכאלי.
בסוף שנות ה-80 הצליח זמר הז'אנר עופר לוי לבצע את אחד המהלכים המשמעותיים יותר במוזיקה המזרחית שעד אז הייתה מושפעת מלחנים תימניים וים-תיכוניים "קלילים". לוי הוא הזמר הראשון בסגנון המוזיקה המזרחית שהחל בהופעות יחיד בהיכלים הגדולים כמו הסינרמה, תיאטרון קיסריה, ובנייני האומה בירושלים עוד בשנת 1993 וזכה להצלחה רבה, וכך פרץ את הדרך בפני האומנים מהז'אנר המזרחי ככלל למקומות שהיו סגורים בפניהם עד אז, והוכיח שיש ביקוש וקהל למוזיקה המזרחית והיא לא מוזיקת שוליים בישראל.
בשנת 1988, לאחר שהופיע במועדון הפלאקה בתל אביב בביצוע שירים טורקיים, פנה לוי למפיק ניסים בן חיים, בהמלצתו של נגן הבוזוקי אריס, כדי שיסייע לו לקדם את הקריירה המוזיקלית שלו. בן חיים, שהפיק בין השאר את אלבומיו האחרונים של זוהר ארגוב, יצר קשר בינו ובין המעבד המוזיקלי יעקב למאי והתמלילן דני שושן, כדי שיצרו גרסאות עבריו לשירים טורקיים. בשנת 1991 נכלל באלבום "כוכב שנות התשעים" של לוי השיר "החזירי לי את בני" (שנקרא גם "זה שובר לב של גבר"), אשר סימל את ראשית הז'אנר הטורקי בשנים אלו. באותה השנה עזב כהן את מפגש אלנבי, לאחר כעשור של הופעות יומיומיות. ישראל בונדק, אמרגנה של אתי לוי, אשר שרה בין השאר שירים בשפה המרוקאית, הפעיל את תחנת הרדיו הפיראטית "קול המזרח" במשך 15 שנים. בתחנה, שכוונה להפצת המוזיקה המזרחית, שודרו שירים מהז'אנר הים התיכוני בלבד. שיריו של לוי, ובעיקר שני אלבומיו הראשונים, לא נתקבלו בצורה יפה בתחנות הרדיו לאור תוכנם ואורכם (6–7 דקות, כפול מממוצע השירים האחרים), כאשר השיר הטורקי המקורי אף עלה על כך (לעיתים מעל 10 דקות, כולל ההקדמה המוזיקלית). לוי סירב לקצר את שיריו, לעומת זמרים אחרים ששרו רק את בית השיר והפזמון, אך לבסוף מנחי התכנית נתרצו והוא הופיע עם השיר המלא, למשל בתוכנית "המעגל עם דן שילון". מרבית שדרני הרדיו סירבו לשדר את השירים, למעט יוסי סיאס ודידי הררי.
הזמר משה כהן, שהחל להופיע בגיל 17 במועדון "הכדור הלבן" בחולון, הקליט בגיל 21 את האלבום "נדרתי נדר" בסיועו של האמרגן דורון מירן. כהן שר גרסאות כיסוי ששמע בחנות התקליטים "צלילי הבוזוקי" של שוקי נשיא בתל אביב[11] שתרגם דוד זיגמן לעברית. בז'אנר הטורקי מרבית הזמרים היו גברים, אך גם זהבה בן, אחותה אתי לוי וליאת בנאי בלטו. בשנת 1989 הפך ללהיט גדול שיר הנושא "טיפת מזל" שתרגם דני שושן, מהאלבום באותו השם של זהבה בן, ובהמשך הופיעה איתו בן בסרט "טיפת מזל". בתחילת שנות ה-90 הצליחו מאוד הצמד לינט ואמה לילה, ששרו שירים ממקור טורקי. באמצע העשור התגלתה ליאת בנאי על ידי אבי ביטר, כשהייתה רק בת 15. ביטר זיהה את כשרונה במהלך מסיבת הסיום של בית הספר שבה הופיעה. בשנה לאחר מכן הוציאה שני אלבומים ובהם השירים "טעות מרה" שעסק בהתמכרות להרואין. כעבור שנים רבות הופיעה במספר תוכניות ריאליטי ובהן "לה לה לנד"" ו"הכוכב הבא". להתפתחות הז'אנר תרמו הסרטים "מבט כואב" וסרט ההמשך "מבט כואב 2" של ימין מסיקה וירמי קדושי. בהמשך הצטרפו תמיר גל, יוסי עדן, קובי פרץ וליאור נרקיס. בשנת 1994, לאחר הדואט "הכל פתוח" שביצע עופר לוי עם לאה לופטין, זכה להכרה והתראיין במספר תוכניות טלוויזיה ורדיו.[12] לאחר חזרתם בתשובה של אבי כהן ועופר לוי, ודעיכת הרצון לשמוע את שירי מוזיקת הארבסק בטורקיה שהביא לארץ את הלחנים הטורקיים לשירים העבריים , דעכה מוזיקת הדיכאון והתחנות הפיראטיות נסגרו.
בשנת 1998, עם צאת השיר "לב של גבר" של אייל גולן, אשר נחשב לשיר פופי יותר, דעכה מוזיקת הדיכאון הכבדה ועלה חינה של המוזיקה הים תיכונית. באותן השנים פרצה הזמרת שרית חדד, שהחלה כזמרת ליווי של שריף, ושיריה היו בלחנים משירים טורקיים ובשפה הערבית, ובהמשך פנתה למוזיקת הפופ במיינסטרים. אייל גולן שיתף פעולה עם להקת אתניקס, אשר הפיקו לו את האלבום "בלעדייך", את האלבום "חייל של אהבה" ואת חלק משירי האלבום "הסתכלי אלי". שיתוף פעולה זה נמשך עד לסיבוב הופעות משותף עד שדעך. בשנת 2019 נפתחה תחנת רדיו אינטרנטית בשם "רדיו שירי דיכאון" שמשדרת שירים מתחילת שנות ה-90 ועד סוף שנות ה-90 בעשור השני של המאה ה-21, פועלים הזמרים זוהר אשירוב, חיים דדון, מיכאל חן וחיים איפרגן .
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- דודו כהן, איזה דיכאון! (על הצלחת מוזיקת ההארדקור המזרחית הרחק מעיני התקשורת), יוני 2008
- חגי אוזן, פרויקט הניינטיז: מזוהר ארגוב ועד אייל גולן - השנים האבודות במוזיקה המזרחית, באתר וואלה!, 06 באפריל 2012
- חגי אוזן, אלבומי החפלות וההופעות החיות חוזרים. למה והאם זה טוב? טור מזרחית, באתר וואלה!, 10 באוקטובר 2012
- חגי אוזן, פסטיבל שירי דיכאון, באתר וואלה!, 28 בדצמבר 2012
בן שלו, זה די מדכא שז'אנר הדיכאון, ששלט במוזיקה המזרחית בשנות ה-90, נשכח ונזנח, באתר הארץ, 22 באוגוסט 2018- בן שלו, לאן נעלמה הגיטרה החשמלית המזרחית?, באתר הארץ, 12 בספטמבר 2019
- דודי פטימר, קורונה זה עצוב? חזרה אל שירי הדיכאון של שנות ה-90, באתר מעריב אונליין, 21 במרץ 2020
- דפנה פרדקין, מאפייני "שירי דיכאון" מזרחיים והתפקיד אותו הם ממלאים בקרב מתבגרים, המחלקה למוזיקה, אוניברסיטת בר-אילן
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 בן שלו, זה די מדכא שז'אנר הדיכאון, ששלט במוזיקה המזרחית בשנות ה-90, נשכח ונזנח, באתר הארץ, 24 באוגוסט 2018
- ^ דני אדלסון, אהובה עוזרי, מדף "אתם זוכרים את השירים בקבוצת הפייסבוק "הסיפור מאחורי"
- ^
הזמרת היחידה ששרה בלי מיתרי קול: סיפורה של אהובה עוזרי | היום לפני, סרטון בערוץ "כאן | חדשות - תאגיד השידור הישראלי", באתר יוטיוב (אורך: 09:58)
- ^ בן שלו, המוזיקאי הכי משפיע בישראל הוא בכלל טורקי זקן, באתר הארץ, 25 ביולי 2018
- ^ דודי פטימר, סולן "צלילי העוד": "אין עליי ערך בגוגל, המורשת הולכת לאבדון", באתר מעריב אונליין, 16 באוקטובר 2017
- ^ מבחר מלהיטיו ביוטיוב
- ^ מה קורה (מאיסטנבול ליפו), מעריב, 19 בנובמבר 1986
- ^ מנחם תלמי, הגרון של יפו והבטן של איסטנבול, מעריב, 29 בנובמבר 1985
- ^ המשך: הגרון של יפו והבטן של איסטנבול, מעריב, 29 בנובמבר 1985
- ^ חיים נגיד, כשתבוא מאיסטנבול, מעריב, 5 בדצמבר 1986
- ^ שרי מקובר, הממסד הלבן והיוצר השחור, 15 במאי 2002
- ^ חגי אוזן, פרויקט הניינטיז: מזוהר ארגוב ועד אייל גולן - השנים האבודות במוזיקה המזרחית, באתר וואלה!, 06 באפריל 2012
