שירת הלויים
שירת הלויים היא אחת מהמצוות שהיו מוטלות על הלויים בזמן שבית המקדש היה קיים. זמן השירה היה בעיקר בעת הקרבת קרבן התמיד, אך היו זמנים נוספים שהיו משוררים בהם כגון בעת ניסוך היין, וניסוך המים בשעת הבאת ביכורים, ועוד.
השירה לוותה בדרך כלל בשלושה כלי נגינה, נבל כינור וצלצל, מלבד שנים עשר יום בשנה שבו היו לויים שרים את ההלל בליווי חלילים.
לכל אחד מימי השבוע נתקן שיר מיוחד, אשר היה בעל קשר מסוים לדברים שנבראו באותו היום בששת ימי בראשית. בימי שבת ומועדים היה שיר מיוחד המתאים לאותו היום. כיום תקנו לומר בסיום תפילת שחרית את אותו השיר שהיו נוהגים לומר בבית המקדש - שיר של יום, זכר לשירת הלויים.
מקור המצווה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בתלמוד נחלקו האמוראים מהו המקור למצוות שירת הלויים. לדעת הרמב"ם ההלכה היא כדעתו של רב יהודה אמר שמואל שאמר:”מנין לעיקר שירה מן התורה, שנאמר "בשם ה' אלהיו", איזהו שירות שבשם הוי אומר: זה שירה”.
הממונה על השירה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – הוגרס בן לוי
המשנה במסכת שקלים מתארת את חמישה עשר בעלי התפקידים החשובים בבית המקדש והוגרס בן לוי נכלל ברשימה בתפקיד האחראי על שירת הלויים:
אלו הן הממונין שהיו במקדש: יוחנן בן פינחס, על החותמות; אחיה, על הנסכים; מתתיה בן שמואל, על הפייסות; פתחיה ממונה על הקינין, פתחיה זה מרדכי, למה נקרא שמו פתחיה? שהיה פותח בדברים ודורשן ויודע שבעים לשון; בן אחיה, על חולי מעיים; נחוניא, חופר שיחין; גביני, כרוז; בן גבר, על נעילת שערים; בן בבי, על הפקיע; בן ארזה, על הצלצל; הוגרס בן לוי, על השיר; בית גרמו, על מעשה לחם הפנים; בית אבטינס, על מעשה הקטורת; אלעזר, על הפרוכת; ופנחס, על המלבוש.
על פי התלמוד, להוגרס בן לוי הייתה טכניקה מיוחדת של הכנסת האגודל לפיו להוציא קולות מיוחדים מגרונו ומסופר עליו: ”כשהוא נותן קולו בנעימה מכניס גודלו לתוך פיו, ומניח אצבעו בין הנימין, עד שהיו אחיו הכהנים נזקרים בבת ראש לאחוריהם” (תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף ל"ח, עמוד ב').
המשנה במסכת יומא מזכירה אותו לגנאי מאחר שלא הסכים ללמד את הטכניקה של שירתו לאחרים ונזכר לגנאי בעבור זה: ”ואלו לגנאי: של בית גרמו לא רצו ללמד על מעשה לחם הפנים, של בית אבטינס לא רצו ללמד על מעשה הקטורת, הוגרס בן לוי היה יודע פרק בשיר ולא רצה ללמד, בן קמצר לא רצה ללמד על מעשה הכתב. על הראשונים נאמר זכר צדיק לברכה, ועל אלו נאמר ושם רשעים ירקב” (משנה, מסכת יומא, פרק ג', משנה י"א).
שירה על היין[עריכת קוד מקור | עריכה]
שירת הלויים שנאמרה על הקרבנות, נאמרה רק בשעת ניסוך היין של קרבן תמיד של שחר ושל קרבן תמיד של בין הערבים ושל קרבן מוסף, וכך אמרו בתלמוד: ” אמר רב שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: מנין שאין אומרים שירה אלא על היין” (תלמוד בבלי, מסכת ערכין, דף י"א, עמוד א').
כלי השיר[עריכת קוד מקור | עריכה]
בחמישה כלים היו משתמשים כדי ללוות את השירה בבית המקדש. ביום רגיל היו שנים עשר לויים[1] לכל הפחות, שהיו מנגנים בכינור נבל וצלצל, מלבד שנים עשר לוים אחרים ששרו:
- כינור - לכל הפחות תשעה כינורות, אך ניתן להוסיף ללא שיעור.
- נבל - אין פוחתין משני נבלים, ולא מוסיפין יותר משישה.
- צלצל - יחידי, בן ארזא היה זה שניגן בו. מאחר שקולו גדול אין להוסיף יותר.[2]
במהלך השיר, 3 פעמים היו עוצרים הלויים את שירתם, והכהנים היו תוקעים בחצוצרות תקיעה, תרועה ותקיעה.[3]
מלבד השירה הרגילה, היו שנים עשר ימים שבהם היו הלווים אומרים את הלל בבית המקדש, ובאותן ימים היו מנגנים בחליל.
עבודות הטעונות שירה[עריכת קוד מקור | עריכה]
מלבד השירה על הקרבנות, היו הלויים משוררים במקרים נוספים:
- בזמן הקרבת קרבן פסח - היו הלויים שרים את ההלל. ואף שאין אומרים שירה אלא על היין, כתבו בראשונים שדווקא בהקרבת קרבן נאמר דין זה.[4]
- בזמן הבאת ביכורים - היו הלויים שרים את מזמור ל' בתהילים: מזמור שיר חנוכת הבית.
מקום אמירת השירה[עריכת קוד מקור | עריכה]
שירת הלויים הייתה נעשית על גבי דוכן שנקרא 'דוכן הלוויים' אשר היה בנוי משלוש מדרגות עליהם עמדו הלויים בעת ששרו השיר של אותו היום.
הדוכן היה ממוקם בין עזרת ישראל (העזרה) לעזרת הכוהנים.
זהות המשוררים[עריכת קוד מקור | עריכה]
המשוררים צריכים להיות לויים בעלי קול ערב (לוי בעל מום שהיה פוסל כהן מלעבוד כשר אף הוא). אמנם אף ישראלים כשרים לשירה, ובלבד שיהיו מיוחסים. ויש סוברים שזהו רק לגבי הבאים לזמר בפיהם, אבל אלו שבאים לנגן על כלי, יכולים להיות אף סתם ישראלים ואפילו עבדים.
לויים שלא הגיעו לגיל המצוות אינם רשאים לעלות על הדוכן אלא הם עומדים מאחורי הדוכן ומסייעים את הלויים בקולם, אבל אינם משתמשים בכלי שיר.
המחללים בחלילים אינם עומדים על הדוכן אלא עומדים לפני המזבח ואינם מזמרים בפיהם אלא מנגנים בחלילים, התנאים נחלקו מי היה רשאי לחלל, י"א שהם היו לויים וי"א שהם היו משפחת בית הפגרים ומשפחת בית ציפרייא מאמאום והם היו ישראלים מיוחסים וי"א שהם היו עבדי הכהנים.
התוקעים בחצוצרות לפני השירה ובין הפיסקאות שבשירה צריכים להיות כהנים.
משפחות הלויים המשוררים היו מחולקים לכ"ד משמרות וכל משמר עובד שבוע אחד והם היו משלש משפחות: משפחת אסף מבני גרשון, משפחת הימן מבני קהת ומשפחת ידותון (איתן) מבני מררי, שמות המשמרות וסדרם היה כך: יוסף (אסף), גדליהו (ידותון), זכור (אסף), יצרי [צרי] (ידותון), נתניהו (אסף), בקיהו (הימן), ישראלה [אשראלה] (אסף), ישעיהו (ידותון), מתניהו (הימן), שמעי (ידותון), עזראל [עזיאל] (הימן), חשביהו (ידותון), שובאל [שבואל] (הימן), מתתיהו (ידותון), ירמות [ירימות] (הימן), חנניהו (הימן), ישבקשה (הימן), חנני (הימן), מלותי (הימן), אליתה [אליאתה] (הימן), הותיר (הימן), גדלתי (הימן), מחזיאות (הימן), רוממתי עזר (הימן).
זהות השיר ששוררו הלויים[עריכת קוד מקור | עריכה]
לכל יום מימות השבוע היה מזמור אחר. רשימת המזמורים לימי השבוע כפי שמופיע במשנה (מסכת תמיד ז, ד):
השיר שהיו הלויים אומרין בבית המקדש:
ביום הראשון היו אומרין ”לַה' הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ” (תהילים, כ"ד)
בשני היו אומרין ”גָּדוֹל ה' וּמְהֻלָּל מְאֹד” (תהילים, מ"ח)
בשלישי היו אומרין ”אֱלֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל” (תהילים, פ"ב)
ברביעי היו אומרין ”אֵל נְקָמוֹת ה'” (תהילים, צ"ד)
בחמישי היו אומרין ”הַרְנִינוּ לֵאלֹהִים עוּזֵּנוּ” (תהילים, פ"א)
בשישי היו אומרין ”ה' מָלָךְ גֵּאוּת לָבֵשׁ” (תהילים, צ"ג)
בשבת היו אומרין ”מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת” (תהילים, צ"ב), מזמור שיר לעתיד לבוא ליום שכלו שבת מנוחה לחיי העולמים.
במוספי שבת היו שרים את שירת האזינו ומחלקים אותה לשישה חלקים (הזי"ו ל"ך), כך שבמשך שש שבתות היו משלימים את כל הפרשה וחוזר חלילה.
בשבת בתמיד של בין הערבים, היו שרים לפי הסדר הזה: בשבת הראשונה את שירת הים מ'אז ישיר' עד 'מי כמכה', בשנייה מ'מי כמכה' עד סוף השירה, בשלישית שירת הבאר וחוזר חלילה.
בחגים וזמנים מיוחדים (ראש השנה יום כיפור, פסח שבועות סוכות וראשי חדשים, ועוד) היו שרים שיר מיוחד שהיה מתאים לאותו מועד:
במוספי ראש השנה מזמור פ"א ובתמיד של בין הערביים כ"ט, בחול המועד סוכות ביום א' אומרים מזמור כ"ט, בב' נ' יו-כג, בג' צ"ד יו-כג, בד' צ"ד ח-טו, בה' פ"א ז-יז, בו' פ"ב ה (ימוטו כל מוסדי ארץ)-ח.[5]
בשבת שחל בראש חודש או ראש השנה במוסף מתחילים בשיר של ר"ח או ר"ה וממשיכים לשיר של שבת, אבל שבת שחל ביו"ט במוסף מתחילין בשיר של שבת וממשיכין לשיר של יום טוב.
בשבת שחל בחול המועד נדחה שיר של חול המועד לגמרי (ובסוכות ממשיכים כסדר ונדחה האחרון). בראש השנה שחל ביום ה' מתחילים בשחרית רק מפסוק ז' ובמוסף מתחילים מההתחלה עד פסוק ז', ואם לא באו עדים עד המנחה אומרים בתמיד של בין הערבים מההתחלה עד פסוק ז'.
שיר של יום[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – שיר של יום
כזכר לאותו שיר שהיה מושר על הקרבנות, נוהגים לומר כל יום בסיום תפילת שחרית (אשר נתקנה כנגד קורבן תמיד של שחר) את אותו שיר שהיו הלויים משוררים בבית המקדש.
קלקול בשיר[עריכת קוד מקור | עריכה]
לשכות כלי השיר[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – לשכת כלי השיר
לצורך אחסון כלי השיר, היו בבית המקדש שתי לשכות שהכניסה אליהן הייתה מעזרת נשים ונקראו 'לשכות כלי שיר'. לשכות אלו שימשו כמחסן כלי הנגינה של הלויים. הלשכות עצמן לא היו בעזרת נשים אלא במחילה מתחת לרצפת עזרת ישראל, אך הפתחים שבהם נכנסו ללשכות אלו היו בעזרת נשים, משני צדי המדרגות העולות לשער ניקנור. מידותיהם של הלשכות אינן ידועות.
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- http://www.chabad.co.il/?template=article&topic=293&article=3245 מאמר מפורט על שירת הלוויים במהלך הדורות.
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ אמנם אף ישראלים כשרים לזה לפי ההלכה שעיקר שירה היא בפה.
- ^ ספר החינוך שצד.
- ^ משנה, מסכת תמיד, פרק ז', משנה ג', וראה גם מסכת סוכה, פרק ה', משנה ה' עם מפרשים
- ^ פירוש התוספות תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף ס"ד, עמוד א' ד"ה קראו את ההלל
- ^ תלמוד בבלי, מסכת סוכה, דף נ"ה, עמוד א'; מסכת ראש השנה, דף ל', עמוד ב'
| חמישה עשר ממונים שהיו בבית המקדש השני | ||
|---|---|---|
|
