פזמון

ערך זה עוסק בשיר קצבי המיועד להלחנה ולביצוע. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו פזמון (פירושונים).

פזמון הוא שיר קל וקליט. ההבדל בין פזמון לשיר אמנותי - ליד - מתבטא ברמה, הן המילולית והן המוזיקלית. המאפיין העיקרי של הפזמון הוא היותו קליט, נוח להבנה ולזכירה ללא מאמץ מיוחד, בניגוד לשירים מעמיקים יותר, המחייבים הן שמיעה מוזיקלית והן יכולת הבנה ברבדים השונים של הטקסט. כמו כן רמת הכתיבה בפזמון נמוכה מכתיבת שירה, אשר היא בהכרח כתיבה בה מתבצע שימוש יצירתי - אמנותי מורכב על ידי כתיבה בשפה עשירה, עמוקה ומליצית יותר מאשר בפזמון, בו נעשה שימוש בשפה יום-יומית יותר. עם זאת, גם בפזמון נעשה לעיתים שימוש בכתיבה פואטית, בחריזה ובפזמון חוזר. הסוגה הרחוקה ביותר מסוגת הפזמון היא זו של השיר האמנותי.

את הטקסט לפזמונים כותבים על פי רוב פזמונאים, מלחינים מתאימים להם מוזיקה, והם מבוצעים על ידי זמרים ולהקות זמר, אך ייתכן גם שפזמונאי יכתוב מילים למוזיקה קיימת, או שמשורר רציני יכתוב, לפי הזמנה או על דעת עצמו, פזמון קליל, ויש לכך דוגמאות רבות בשירי נתן אלתרמן (שירי המחזמר שלמה המלך ושלמי הסנדלר), אברהם שלונסקי ("תה ואורז יש בסין") ואחרים.

ברבים מן הפזמונים מופיע פזמון חוזר, בית קבוע המשובץ בין בתי השיר המשתנים, ומטרתו, על פי רוב, לשתף את קהל המאזינים בביצוע השיר, הנכתב במקרים רבים ל"שירת רבים", בניגוד בולט לליד. פזמון חוזר כזה חייב להצטיין בטקסט ובנעימה קלים לקליטה עוד יותר מאלה של הפזמון כולו.

סוג אחר של פזמונים הם שירי רחוב - שירים בשפה נמוכה במתכוון, רצופים שגיאות לשוניות ותחביריות, שנועדו לבדר את קהל השומעים וליצור הזדהות. בסגנון זה התמחתה במיוחד המלחינה דרורה חבקין. דוגמה לפזמון כזה הוא "עוזי עוזי", המספר על עלילותיו של חייל פשוט עם הרב-סמל הפלוגתי. פזמון ארוך ומורכב במיוחד הוא "שיר השכונה" של התרנגולים, שהיה שיר השנה ב-1963. פזמונים אלה הם למעשה סיפורים מחורזים ומושרים, שתוכנם קליל, קליט ומבדר.

לסוגת הפזמון העברי אפשר לשייך גם כמה מפזמוני טרם המדינה ופזמוני תש"ח הנודעים, בהם "שיר הג'יפ" או "שיר הפינג'ן" ("הרוח נושבת קרירה"), בניגוד לשירים שאינם בהכרח פזמונים כמו "באב אל-ואד", "דודו" או "הרעות". בין שיריה של נעמי שמר יש גם פזמונים ("הטיול הגדול", "היי טיריליי", "חפש אותי", "מטריה בשניים" ואחרים) לצד שירים הנושאים אופי רציני ועמוק יותר, כמו "כיבוי אורות", "לילה בחוף אכזיב" ועוד.

פרופ' בעז ערפלי נדרש לשאלת הוראת פזמונים בבית הספר ואמר:

אין לזלזל בתפקיד הפזמון שהוא תפקיד חשוב, מלכד אומה ויוצר תחושת יחד ונוגע בסנטימנטים כמו געגועים, אהבה, אבל אין מה ללמד אותו נערים צעירים. אם כבר להשקיע בלימוד, עדיף דברים מורכבים, שכן נערים מבינים פזמונים גם כך. ... הפזמון בדרך כלל קולע אל הדברים הבנאליים, המצויים, הידועים ומובנים גם אם חשובים. מי שקורא או מאזין לפזמון יבין מיד תוך כדי האזנה את המסר. הפזמון בורח ממורכבות ומתחמק מלהטריד את השומע בדברים מורכבים. הפזמון נזהר מפורנוגרפיה ואמירות גסות או פוליטיות נוקבות ויש בו מן הצנזורה. שירה היא ההיפך מפזמון - יותר מורכבת, מכריחה את הקורא לחשוב מחדש, לקרוא עוד פעם ועוד פעם כדי להפנים, מעבירה מסרים שלעתים שנויים במחלוקת, פעם זה כוחה ופעם חולשתה ביחס להמונים.

— ^[1]