שכונת שפירא

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
שכונת שפירא
Broken well-house and the Tel Aviv Central Bus Station.jpg
דרך סלמה בגבול הצפוני של שכונת שפירא, מבט לכיוון מערב: בית באר (משמאל) שנגדם עם בניית התחנה המרכזית החדשה של תל אביב (מימין)
מידע
עיר תל אביב-יפו
שטח 820 דונם
מספר תושבים 6,730 (2012)
קואורדינטות 32°03′03″N 34°46′36″E / 32.05083611°N 34.77661944°E / 32.05083611; 34.77661944 קואורדינטות: 32°03′03″N 34°46′36″E / 32.05083611°N 34.77661944°E / 32.05083611; 34.77661944 
שכונות נוספות בתל אביב-יפו
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
רהט הניצב ברחוב ישראל מסלנט והיווה חלק ממערכת להשקיית פרדסים מסוף המאה ה-19. בסמוך לו מצוי בית באר ("הבית האדום"), בית מגורים מפואר שהוקם על ידי משפחת השייח' מוראד. (התמונה צולמה במרץ-2008)
מפה של שכונת שפירא וסביבתה משנת 1945. הקו הירוק מסמן את הגבול בין תל אביב ויפו בשנת 1934 והאדום את הגבול ב-1944. בשני המקרים השכונה נמצאת מחוץ לגבולות תל אביב. "רחוב ירושלים" הוא שדרות הר ציון כיום; על שטח הפרדס והאזור שנקרא במפה "שיבת ציון" הוקמה התחנה המרכזית החדשה של תל אביב; בית קברות שייח' מוראד נמצא בקצה הימני התחתון של הקו הירוק[1]
פחון ברחוב מורה נבוכים שמעולם לא נסלל

שכונת שפּירא היא שכונה בדרום תל אביב, הקרויה על שמו של מאיר גצל שפירא, סוחר קרקעות ונדבן יהודי מדטרויט. השכונה נמצאת מדרום לתחנה המרכזית החדשה ודרך שלמה (סלמה) ותחומה על ידי דרך חיל השריון ונתיבי איילון ממזרח, דרך קיבוץ גלויות מדרום ושדרות הר ציון ממערב. מתגוררים בה כיום כ-8,500 תושבים. השכונה התאפיינה בבתים נמוכי קומה אך במרקם עירוני צפוף ואוכלוסייתה נחשבת חלשה במונחים סוציו-אקונומיים. מזה שנים רבות שבניה חדשה בשכונה היא בבתי דירות מודרניים של מספר קומות.

היסטוריה של השכונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שפירא, איש העלייה הרביעית, רכש בשנת 1924 חלקה בפרדסי אבו כביר, בין יפו לתל אביב, ותכנן לקרוא לשכונה על שמה של בתו, נעמי-מרים שפירא.[2] שפירא הסתכסך באותה תקופה עם ראש העיר תל אביב דאז, מאיר דיזנגוף, על רקע קריאת רחוב על שמו ועל שם אשתו, סכסוך אשר הוביל לשמות יוצאי הדופן של סמטה פלונית וסמטה אלמונית. מחוץ לגבולות העיר יכול היה שפירא להקים את השכונה היהודית ללא התערבותו של דיזנגוף, וכן היה פטור מתשלומי המסים הגבוהים שהיו נהוגים בעיר. בשכונה מכר שפירא מגרשים קטנים בשטח של רבע דונם.

בימיה הראשונים השכונה גבלה ביישובים ערביים (הכפר אבו כביר, סכנאת חמאד וסכנאת אל אריינה) ובפרדסים. מדרום לשכונה שכן בית הקברות המוסלמי שייח' מוראד, הנמצא כיום בתחומה של השכונה. מול בית הקברות ניצב בעבר בית יצקר, בו התגורר הסופר יוסף חיים ברנר, וכיום ניצב במקום בית הנוער העובד והלומד. באזור היו אחוזות ובייארות, כגון "הבית האדום" שניצב כיום ברחוב ישראל מסלנט.

השכונה יושבה על ידי עולים ממקומות שונים בעולם, ואופייה ההטרוגני נשמר עד היום. תחילה הגיעו אליה פליטים יהודים שעזבו או גורשו מיפו לאחר מאורעות 1921. קבוצת העולים הראשונה שהשאירה את חותמה בשכונה הייתה של עולים מבוכרה, שנוכחותם בולטת במקום גם כיום. עם מייסדי השכונה נמנה גם רבי רפאל פוזיילוב (על שמו קרוי רחוב בשכונה), שעלה לארץ מסמרקנד שבאוזבקיסטן עם בני משפחתו עוד בשנת 1924.

באותם הימים, כמעט מחצית מתושבי השכונה נמנו עם משפחת פוזיילוב. בניו, בנותיו ונכדיו שנישאו רכשו אדמות והרחיבו את שטח השכונה. ב–1945 הקימו רפאל פוזיילוב ובניו את בית הכנסת "אוהל יוסף" פוזיילוב, שבו נערכו תפילות, חגגו את חגי ישראל, השכימו לסליחות וציינו בר מצוות, חתונות, כינוסים ואזכרות.

בשנות השלושים הגיעה לשכונה קבוצה גדולה של יהודים מסלוניקי שביוון. יהודים אלו הקימו בשכונה את בית הכנסת בית תפילה ברח' מקור חיים בשכונה, שזכה לשם "בית הכנסת של הקומוניסטים" משום שבו לא נגבו כספים ולא חולקו משכורות לנושאי תפקידים.

בשנות ה-50 התיישבו בשכונה קבוצה של עולים מהעיר בלך שבאפגניסטן, שאף הקימו בית כנסת ליוצאי עירם ברחוב מאור הגולה.

ב-1934 סופחה אבו כביר ליפו, והשכונה הייתה תחת שיפוטה עד 1948. בשנים שקדמו להקמת מדינת ישראל רבו החיכוכים והתקריות בין הערים והגבול הפך לחזית. מהפרדסים שסביב השכונה נורו יריות על בתיה, ועיריית יפו לא סיפקה שירותים מוניציפליים נחוצים לתושבים. ועד השכונות העבריות שבשטח יפו, ובהן שכונת שפירא, פעל ללא לאות לסיפוח השכונות הדרומיות לתל אביב, אך יפו לא הסכימה להפריד שכונות אלו משטח שיפוטה. במכתב של הוועד המצומצם לשכונות העבריות אל הוועד הלאומי מה-1.11.1936, מבקשים העותרים סיוע בניתוק היחסים עם עיריית יפו, שכן:

הרבה סבל סבלנו במשך ששת חודשי הזועות והפרעות, ועכשיו צפוי לנו סבל חדש, בהשתיכותנו באופן משפטי עדיין ליפו.[3]

כשנכשלו ניסיונות אלו עלתה הצעה להקים במקום מועצה מקומית שלא תהיה שייכת לתל אביב וגם לא ליפו. גם הצעה זו נדחתה, למורת רוחם של תושבי השכונה, שקבלו על כך שאינם מקבלים כל תמורה עבור כספי המסים העירוניים שהם מעלים:

עד מתי יתעללו בשכונתינו?: פרשת הניקיון בשטח שכונתינו, שהיא אחת ההוכחות הבולטות ביותר על חוסר יכולת ורצון טוב מצד עירית יפו לספק לנו את השירותים המינימליים ביותר, טרם הסתיימה [...] האם תראה פעם עירית יפו שהיא באמת ראויה להיקרא עיריה ולה גם זכות מוסרית איזה שהיא לגבות מיסים? מפני שהשימוש ה א כ ז ר י הבלתי פוסק מצדה בסמכויות פורמליות הנובעות מחוק שהוא נגד רצונם המאוחד של כל התושבים, יגמר פעם ולתמיד באם סבלנותנו תפקע. ועכשיו אנו מזהירים אותה קבל עם שהגיע מצב כזה ! ! ! לא נהיה סבילים ואדישים כלפי עול מתמיד ! ! !

[4] עם החרפת העימות בין היהודים והערבים בארץ החלה לפעול בשכונה ההגנה, שהקימה בה תנועת נוער, ואנשי מחתרת מהאצ"ל והלח"י זכו בה למסתור ולמקום התארגנות.[5]

במלחמת העולם השנייה הקימו הבריטים בסיס צבאי בשכונה ובימי תקופת המאבק שלאחר המלחמה היו הבריטים מכריזים על עוצר חדשות לבקרים.

השכונה כיום[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנות התשעים של המאה ה-20 עם הקמתה של התחנה המרכזית החדשה של תל אביב בשכונת נווה שאנן, בגבולה הצפוני של השכונה, שינתה מאוד את מעמדה ואופייה. עובדים זרים, פליטים ומהגרי עבודה רבים עברו להתגורר בה ובשכונות הסמוכות לה והשפיעו על ההרכב החברתי ואורח החיים באזור. האוכלוסייה החדשה הצטרפה למרקם החברתי הקיים, ויצרה בה שילוב שלל זהויות ורב-תרבויות, שהביא עמו מתחים רבים עם תושבי השכונה הוותיקים ותושבים רבים נטשוה.

בשנת 2006 הגישה עיריית תל אביב תוכנית אב לשיקום השכונה שערך פרופ' אליהו שטרן, אך תכנון בוסרי הותיר את השכונה עם הבעיות הישנות של שכונות ותיקות מאלו השכונה סובלת עד היום.

גבולות השכונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שטחה המקורי של שכונת שפירא היה קטן מהאזור שנקרא בשם זה כיום. גבולותיה שונו מספר רב של פעמים מאז כינונה. בעשור הראשון להקמת מדינת ישראל, עם סיפוחה של יפו לתל אביב, צורפו לתחומה של שכונת שפירא שכונות ותתי-שכונות סמוכות, כגון שכונת פרדס-קטן, כרם-חמד, שכונת שפיר-קליין, שכונת העובד, גבעת משה א' וגבעת משה ב'. שכונת שפירא, כמרבית שכונות הדרום העבריות שצורפו לתל אביב, הפכה לחצר האחורית של העיר, ואליה נקזה האחרונה את כל המטרדים.[6] במובנים רבים, שכונת שפירא לא נתקבלה ולא נטמעה בתל אביב, ומקומה בספרי ההיסטוריה של העיר זכה להתעלמות.

מוסדות וארגונים בשכונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשכונה פועל "שבט איתן" של תנועת הצופים, שהוקם ב-2000, במקומו של שבט העדה שפעל במקום משנות השלושים ועד 1992. השבט הנוכחי, שמונה ארבע מאות חניכים, הוא רב תרבותי, ופועלים ילדי מהגרי עבודה מכל העולם וילדי משפחות ערביות. השבט נוטל חלק במאבק על אזרוח ילדיהם של מהגרי עבודה בישראל.[7]

בשנת 2001 נוסדה ישיבת אורות אביב, ישיבת ההסדר הממוקמת בשכונה מקיימת כולל להלכה בו לומדים בחורים רווקים ואברכים, וכן לימוד גמרא בעיון. בנוסף לזה, הישיבה מתפקדת כמרכז תורני לאנשי השכונה.

בשנת 2002 התיישבה חבורה של צעירים בוגרי "בית המדרש של בינה" בשכונת שפירא והקימה את "בינה בשכונה". הקבוצה מפיקה אירועים ומפגשים שונים.

בשנת 2006 הוקמה עמותת "הפרדס" עמותה לפיתוח קהילתי בשכונות שפירא וקריית שלום. העמותה הוקמה על ידי צעירים מהשכונה ומחוצה לה. העמותה פעילה במגוון תחומים. מפעילה בין היתר את "מרכז המידע של שפירא וקריית שלום" במרכז הקהילתי בשפירא שהוקם על ידי פעילי שכונת שפירא ותושבי השכונה כחלק מתוכנית האב לשכונת שפירא, בין היתר מפעילה שתי קבוצות סטודנטים תושבי השכונה ועשייה רבה בתחום הקיימות והגינות הקהילתיות.

גרעין "רעות" הוא גרעין בנות שירות-לאומי שפועל בשכונה. בגרעין ישנן כ-20 בנות המפעילות בשכונה מועדוניות לילדים בסיכון ומרכזי תגבור ופעילות חברתית לבני נוער.

בנוסף, בשכונה פועל הגרעין התורני "שקמים" המונה כ-30 משפחות. חברי הגרעין מפעילים פרויקטים חינוכיים שונים, מקיימים פעילות תורנית ומרכזים מתנדבים לעזרה הדדית בקרב בני השכונה.

בשכונה שני גנים ציבוריים: במזרח השכונה הוקם פארק סוניה על שם אשתו של שפירא, ובמרכזה גינת דה מודינה.

בשכונת שפירא, קיים גם בית ספר ממ"ד-שורשים. בית ספר אליו מגיעים ילדי הגרעין, וילדים נוספים מהשכונה, השואפים למצוינות במגוון תחומים.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ הבלוג של שכונת שפירא
  2. ^ שרון רוטברד (2009), "שכונה גבולית", בתוך: לא ביפו ולא בתל אביב, הוצאת בבל ועמותת בינ"ה, עמ' 30
  3. ^ הוועד המצומצם לשכונות העבריות מבקש להסתפח לתל אביב, 1.11.1936. מסמך מארכיון עיריית תל אביב. בתוך: לא ביפו ולא בתל אביב, עמ' 168
  4. ^ פמפלט של ברית יוזמי שחרור השכונות, בתוך: שם, עמ' 201. ההדגשות במקור
  5. ^ מוקי צור (2009), "הקדמה", בתוך: שם, עמ' 20-21
  6. ^ רוטברד, שם, עמ' 40.
  7. ^ יפעת טהרני, (2009). "יש לנו אהבה והיא תנצח - שבט צופי איתן", בתוך: שם, עמ' 376-380