שכיב מרע

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

שכיב מרע (תרגום מילולי מארמית "שוכב חולה") הוא ביטוי תלמודי המתאר חולה אנוש, הנוטה למות. התלמוד מבהיר דין מיוחד לגבי שכיב מרע, שדבריו (דיבוריו בעל פה), ככתובין ומסורין דמו,[1] כלומר, למרות שבדרך כלל (באדם בריא) אין בכוחם של סתם דברים שאומר אדם כדי להקנות נכסים, ויש צורך בפעולת קניין מפורשת, אצל שכיב מרע מסתפקים בדיבור כאילו הוא כתוב (נכתב על ידיו) ומסור (הועבר מידו לידי אדם אחר).

מצווה מחמת מיתה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מתנת שכיב מרע

הביטוי "מצווה מחמת מיתה" בא להגדיר את העובדה שבקיום רצונו זה, אנו מבצעים את רצונו האחרון של המת. בתלמוד מצוי ביטוי זה במקביל לביטוי צוואת "שכיב מרע", אך למעשה מבטאים שני המושגים עיקרון אחד: חז"ל התחשבו במצבו הפיזי והנפשי הקשה של אדם השוכב על ערש דווי, ופטרו אותו מן הדרישות הפורמליות שהטילו על אדם בריא, המצווה את רכושו (מעשה קניין, נוסח מסוים וכו'). ההבדל בין שני המושגים קשור למידת מודעותו של המצווה את רכושו למצבו הבריאותי:

  • מצווה מחמת מיתה – יודע שהוא סופני ופועל בהתאם.
  • צוואת שכיב מרע – האנשים שסביב המצווה, יודעים את מצבו ומתייחסים בהתאם.

דינים המיוחדים לשכיב מרע[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • שכיב מרע אינו צריך לומר לעדים "אתם עדיי", אלא כל השומע דבריו, הרי זה עד.[2]
  • מתנת שכיב מרע הופכת לרכושו של המקבל, רק לאחר מיתת השכיב מרע.[3]
  • אם שכיב מרע אומר שנותן במתנה את כל נכסיו לאחר חוץ מנכסים מסוימים, שאותם הוא משאיר לעצמו, אזי הוא מביע בזה את אמונתו שאין הוא הולך למות; ועל כן אם הבריא, נשארים אותם נכסים שנתן במתנה בחזקתו של המקבל. ואולם, אם חילק את כל נכסיו ולא השאיר לעצמו כלום – אם הבריא שבים אליו נכסיו, שהרי נראה מדבריו שסבר שהוא הולך למות ורק על דעת כן חילק את רכושו.

ברכת שכיב מרע[עריכת קוד מקור | עריכה]

המנהג הוא שהנוטה למות מברך את בניו ובנותיו, כמו שנאמר במדרש תנחומא: "א"ר ישמעאל אתה מוצא שהצדיקים מברכין לבניהם בשעת מיתתן, שכן הוא אומר יצחק לעשו ואברכך לפני ה' לפני מותי. לפיכך כשחלה יעקב נטל יוסף שני בניו והכניסן אל אביו שיברכם" (מדרש תנחומא, פרשת ויחי, סימן ה'). כלומר, למדים זאת מהעובדה שיצחק, כאשר ידע שקרוב יום מיתתו, קרא לעשו בנו כדי לברכו, וכן מהעובדה שכאשר קרוב היה יום מיתתו של יעקב, הכניס אליו יוסף את שני בניו, מנשה ואפרים, כדי שיברכם.

וידוי שכיב מרע[עריכת קוד מקור | עריכה]

נהוג כי שכיב מרע אומר וידוי לפני מיתתו.[4] במסכת שמחות[5] מובא כי הנכנסים לפני המת אומרים לו "התוודה עד שלא תמות. הרבה היו שנתוודו ולא מתו, והרבה שלא התוודו ומתו, והרבה שהיו מתוודין מהלכין בשוק. שמא בזכות שאתה מתוודה אתה תחיה".

קיימים מספר נוסחי וידוי לשכיב מרע, מהם קצרים ומהם ארוכים. בין החשובים ניתן למנות נוסח שמביא הרמב"ן בספרו "תורת האדם" (שער הסוף): "מודה אני לפניך ה' אלהי ואלהי אבותי שרפואתי בידך ומתתי בידך. יהי רצון מלפניך שתרפאני רפואה שלמה, ואם אמות תהא מיתתי כפרה על כל עונות וחטאים ופשעים שחטאתי ושעויתי ושפשעתי לפניך. ותן חלקי בגן עדן וזכני בעולם הבא המצופה לצדיקים". נוסח מורחב תיקן ר' אהרון ברכיה ממודינה בספרו "מעבר יבוק",[6] וקיימים נוסחים נוספים.

כן נהוג שהנוטה למות קורא פסוק שמע ישראל. יסוד המנהג הוא במדרש על יעקב, שקרא פסוק זה לפני מיתתו,[7] וכן במעשה המובא על רבי עקיבא, שקרא פסוק זה בשעה שהוציאוהו למות על קידוש השם.[8] בספר "מעבר יבוק"[9] מביא גם טעמים על דרך הקבלה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף ט"ו, ע"א.
  2. ^ רמב"ם, משנה תורה, ספר קניין, הלכות זכייה ומתנה, פרק ח', הלכה ג.
  3. ^ רמב"ם, משנה תורה, שם, הלכה ז.
  4. ^ מסכת שבת ל"ב ע"א.
  5. ^ שמחות דרבי חייה, פרק א'
  6. ^ מעבר יבוק, שפתי צדק, בין פרק ז לפרק ח; וכן דן בנושא זה במקומות נוספים בספרו (למשל בפרקים ט"ז, י"ט).
  7. ^ מסכת פסחים דף נ"ו ע"א.
  8. ^ מסכת ברכות, ס"א ע"ב.
  9. ^ שפתי צדק פרק ל"ט