שכינה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

שְׁכִינָה בספרות היהדות, היא ההתגלות האלוהית בעולם. הביטוי הוא שם הפעולה הנגזר מהשורש שכ"נ ('לשכון'). על פי תפיסת הקבלה והחסידות, השכינה היא אנרגיה קוסמית אדירה, ששוכנת ב"קרביו" של היקום כולו ומחיה אותו, והיא נשמתו ורוח אפיו. השכינה בחלק מהספרות מוסבר, כי דרך הפן הזה של האלוהות, שהוא התחתון מכול ההתגלויות האחרות, מתקשר אלוהים עם בני אדם. פן זה של התגלות הוא יחסי למעמדם של האנשים ולמעשיהם - הופעתו או היעלמותו תלויה בהם. השכינה היא ביטוי פסיבי להתגלות האל, וככזו נמשלת לדמות נשית[1].

פעולתה ומעמדה של השכינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לשכינה שלושה מעמדות, כלומר היא פועלת בתוך שלוש מערכות שונות: ב'מערכת הספירות', ב'מערכת העולמות' ו'במערכת הקליפות'. ב'מערכת הספירות' נמצאת השכינה כחוליה האחרונה בשלשלת האצילות, שהיא קצה ההוויה האלוהית הקרובה ל'עולם התחתונים' שלנו. במערכת זו השכינה מסמלת, בין השאר, את הים שאליו זורמים כל הנחלים וכך היא מקבלת את השפע מכל תשע הספירות שמעליה. השכינה מהווה את החוליה המקשרת בין 'עולם האצילות' לבין 'עולם התחתונים' שלנו, הנקרא 'מערכת העולמות'. 'מערכת העולמות' היא עולמינו ובה השכינה מתפקדת כראש, כאם וכמנהיגת העולם, ובפרט כמנהיגת עם ישראל בכינויה "כנסת ישראל". השכינה מופיעה גם כדמות של מלאך גואל, של איילה ושל מלכה המעניקה כלפי מטה, בעולנו, שפע, ברכות והגנה מכוחותיה. היא אחראית גם על מידת הדין בעולם התחתון ועל מתן שכר ועונש. דבר זה מוביל למערכת השלישית - 'מערכת הקליפות'. מערכת זו מבטאת את כוחות הרוע והטומאה של הסטרא אחרא שמהן מצד אחד על השכינה להישמר, ומצד שני היא משתמשת בכוחות אלו על מנת להשליט צדק ולשמור על שורת הדין ב'עולם התחתון'. בנוסף לכך, ב'מערכת הקליפות', כוחות הרוע והטומאה מנסים להתקרב לקדושתה של השכינה, ומטרת הסטרא אחרא היא להפריע לזיווג הקדוש בין השכינה לספירת תפארת ובכך להשתלט עליה, להפוך אותה לשותפתו ולפעול ככוח המוות והכיליון על בני האדם ב'עולם התחתון'.[2]

תולדות המושג[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעת העתיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במקרא היא מוזכרת כהתגלותו המיוחדת של אלוהים בישראל: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שמות כ"ה, ח'); "וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים" (שם, כ"ט, מ"ה); כמו גם כ-"ה' צְבָאוֹת הַשֹּׁכֵן בְּהַר צִיּוֹן" (ישעיהו ח', י"ח).

השכינה כמושג ממשי נזכרת רק בספרות חז"ל. כפי שחז"ל אומרים שבבית המקדש השני לא הייתה השראת שכינה, ועם זאת הוא נשאר באופן תמידי בקשר מיוחד עם ישראל, גם בזמן גלות וגם במצבים קשים, "לכל מקום שגלו ישראל – גלתה שכינה עמם"[3][4] ואף סובלת איתם בצרותיהם. רבי חנינא בתלמוד מקצין תפיסה זו, וקובע כי "הסוטר לועו של ישראל כאילו סוטר לועו של שכינה" (בבלי סנהדרין, נ"ח ע"ב).

בגלל הקשר המיוחד בין שכינה לישראל, גר מכונה אדם שבא "לחסות תחת כנפי השכינה"[5], וכאשר ישראל בצער גם שכינה בצער.[6] בתפילת אל מלא רחמים, כאשר מתפללים לעילוי נשמת אדם שנפטר, מבקשים בתיאור מליצי, שהוא יינשא על כנפי השכינה."אֵל מָלֵא רַחֲמִים, שׁוֹכֵן בַּמְּרוֹמִים, הַמְצֵא מְנוּחָה נְכוֹנָה, עַל כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה, בְּמַעֲלוֹת קְדוֹשִׁים וּטְהוֹרִים..." (סדור תפלה, נוסח אשכנז). שכינה מוזכרת כמי שנמצאת לעזור לחלשים כמו החולה ששכינה למראשותיו. כמו כן, עשרה שמתפללים שכינה עמהם.[7]

בימי הביניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהגות היהודית בימי הביניים הובעה הדעה כי בזמן הגלות ירדה השכינה למעמד נמוך, והיא בנתק מהאלוהות העליונה, דבר הגורם לה צער רב – צער המכונה "צער השכינה", שהוא הצער העמוק והנוקב ביותר שיכול להיות עלי אדמות ובמציאות בכלל – ותפקידם של האנשים הוא לחבר אותה אל הקב"ה אהוב ליבה במעשים טובים ומצוות, דבר המכונה בקבלה "ייחודים", ומופיע בסידורים (במיוחד הספרדיים) לפני מצוות מסוימות.

על פי המסורת הדתית, האור האלוהי שבני אדם צדיקים, עתידים להתענג בו בעולם הנשמות אחרי מותם ובעולם הבא מכונה "זיו השכינה".[8][9]

בקבלה מכונה השכינה "מלכות דאצילות", בשל התפיסה שהיא מלכת העולם האצילה והרוחנית שבהופעתה מולך הקב"ה על המציאות. השכינה גם מכונה "כנסת ישראל", מאחר שלפי התפיסה הקבלית היא כונסת לתוכה את כל נשמות עם ישראל, בשל היותה שורש להם.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

גרשם שלום, פרקי יסוד בהבנת הקבלה וסמליה, ירושלים : הוצאת מוסד ביאליק, 1980

ישעיה תשבי, "השכינה", בתוך: משנת הזוהר, כרך א', ירושלים: הוצאת מוסד ביאליק, תש"ט, עמ' רי"ט-רל"א.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ביטי רואי, "זרקור על השכינה", באתר מכון שלום הרטמן
  2. ^ ישעיה תשבי, משנת הזוהר, מוסד ביאליק, תש"ט, פרק "השכינה", כרך כרך א', עמ' עמ' רי"ט-רל"א
  3. ^ ילקוט שמעוני, ספר שמואל א', פרק ב', רמז צ"ב.
  4. ^ ילקוט שמעוני, ספר ישעיהו, פרק מ"ג, רמז תנ"ה.
  5. ^ מגילת רות, פרק ב', פסוק י"ב
  6. ^ תלמוד בבלי, מסכת חגיגה, דף ט"ו, עמוד ב'.
  7. ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ו', עמוד א'.
  8. ^ בתי מדרשות חלק ב - מדרש אלפא ביתות מסכתא שטן.
  9. ^ רמח"ל, מסילת ישרים, פרק א'.