שלוש הממלכות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.
יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.
שינויים טריטוריאליים לאורך תקופת שלוש הממלכות

תקופת שלוש הממלכותסינית מסורתית: 三國時代, בסינית מפושטת: 三国时代, הגייה במנדרינית תקנית: סַאנ¹גְּװֹ² שְׁה²-דַּאי⁴) הייתה תקופה בהיסטוריה של סין, שהחלה עם התמוטטות שושלת האן⁴ בשנת 220 ונמשכה עד לשנת 280, עת אוחדה סין על ידי שושלת ג'ין⁴ קצרת הימים. במהלך התקופה נשלטה סין בידי שלוש ממלכות עיקריות שטענו לריבונות על כל הארץ: װֵײ⁴ (魏), ווּ² (吳) ושׁוּ³ (蜀).

העשורים שקדמו לתקופת שלוש הממלכות התאפיינו במרידות, בהידרדרות צבאית וכלכלית ובאובדן המשילות של שושלת האן לטובת אילי מלחמה מקומיים שנלחמו זה בזה ללא הרף[1]. לאחר חורבנה הסופי של השושלת בשנת 220 נוצרו שלושה בסיסי כוח מרכזיים: ווי החזקה שנשלטה על ידי בית צַאו² (曹) מצפון לנהר היאנגצה (מכונה גם צאו-ווי), וו תחת שלטון בית סוּן¹ (孫) בדרום סין (מכונה גם דּונְגּ¹-וו, 東吳, או סון-וו) ושו שבשליטת בית לְיוֹ² (劉) באזור סצ'ואן של ימינו (מכונה גם שו-הַאן, 劉漢).

למרות עליונותה הצבאית המובהקת של ממלכת ווי, שיתוף הפעולה בין וו לשו, הטופוגרפיה שפעלה לטובתן והמצביאים המבריקים ששתי המדינות הובילו לשימור מאזן הכוחות במשך כארבעה עשורים. בשנת 263 יזמה ווי מתקפת פתע על שו, וסיפחה אותה לשטחה. זמן לא רב לאחר מכן ביצע בית סְה¹-מַה³ רב העוצמה הפיכה בממלכת ווי, תוך שינוי שמה לג'ין. בשנת 280 כבשה ג'ין את ממלכת וו, ואיחדה את סין באירוע הנחשב לאקורד הסיום של התקופה[2].

למרות משכה הקצר יחסית, הטביעה תקופת שלוש הממלכות חותם בל יימחה על התרבות הסינית, כמו גם על אלו של יפן, קוריאה ווייטנאם.

מונצחת תקופת שלוש הממלכות מתועדת על ידי שתי יצירות ספרותיות מפורסמות - רומן שלוש הממלכות, רומן היסטורי למחצה הנחשב לאחת מארבע יצירות המופת של הספרות הסינית ועל ידי רשומות שלוש הממלכות, תיעוד היסטורי המאחד את רשומות ההיסטוריונים של כל אחת מן הממלכות לכדי יצירה אחת.

מאחד הממלכות הקיסר הראשון של שושלת ג'ין, סה-מה יו'אן
מפת סין בשנת 280 לספירה - הקמת שושלת ג'ין

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רקע: שושלת האן המאוחרת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – שושלת האן המזרחית

פרלוד: התפוררות האן המאוחרת[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך המאה השנייה לספירה נקלעה סין למשבר מערכתי חמור[1].

משבר כלכלי ופוליטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בזירה הפנימית, הצמיחה המהירה באוכלוסייה בתקופת שושלת האן הובילה לצמצום השטח הראוי לעיבוד ולפיצול החלקות החקלאיות לשטחים זעירים, מה שגרם להתרוששות האיכרים החופשיים, שהיוו את רובה המכריעה של האוכלוסייה הסינית. במצב זה של פיצוץ אוכלוסין, רבים נאלצו לעזוב את אדמתם ולחיות כאריסים בנחלותיהם של בעלי הקרקעות הגדולים, ובכך היו פטורים ממס. הירידה במיסוי הובילה להתרוקנות הקופה הקיסרית, בעוד שהאליטה האריסטוקרטית צברה כוח וממון רב. ניסיונות מטעם הקיסרות להגביל את גודל הנחלות ואת מספר האריסים נתקלו בהתנגדות עיקשת מטעם המנגנון הפקידותי עצמו-רבים מחבריו השתייכו לעילית הכלכלית שהייתה נפגעת מהרפורמות, והכשילו כל ניסיון להחלת רגולציה. השלטון נאלץ להעלות את מס הגולגולת על מנת לשמר את הכנסותיו, מה שהוביל לאי שקט חברתי הולך וגובר.

הידרדרות צבאית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחום הצבאי-מדיני חלה הידרדרות גם כן. בתקופת האן המאוחרת השתנה מבנה הצבא הלאומי; גיוס החובה בזמני שלום צומצם, והצבא עבר להתבסס על יחידות מקצועיות שהתמצאו בלוחמה כנגד שבטי הנוודים בצפון. ביטול הגיוס הכללי נבע ממספר סיבות: האיכרים המגויסים היו לא יעילים במלחמה נגד שבטי הנוודים הרכובים על פרשים, והשלטון המרכזי חשש מהמון האיכרים בעלי הפוטנציאל המרדני שעברו הכשרה צבאית. עם ההידרדרות הכלכלית נמשך צמצום הצבא הכללי מטעמי חיסכון.

חולשותיו של המבנה צבאי החדש התגלו במהרה: יחידות הלוחמים המקצועיים היו יעילות בפעולות בעומק הערבה כנגד שבטי הנוודים, אך לא יכלו להגן באפקטיביות על יישובי הספר הסיניים מפני פשיטותיהם. האחריות על הגנת הכפרים הוטלה על המליציות המקומיות, אך כאמור, אלא לא היו מאומנים ומתוקצבים דיים על מנת להוות יריב שקול. לאורך המאה השנייה היה הגבול הצפוני זירה להתנגשויות בלתי פוסקות בין הכוחות הסיניים לשבטי הסיין-ביי (鲜卑), וזרם של מאות אלפי פליטים זרם מאזורי הספר אל פנים הארץ.

חוסר יציבות שלטונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאז שנות שלטונו של הקיסר חה, הרביעי לשושלת האן המזרחית, עלו מרבית קיסרי האן לשלטון בעודם קטינים. במצבים אלו הקיסר היה משמש כדמות ייצוגית עד הגעתו לבגרות, בזמן שבמושכות השלטון אחז עוצר קיסרי. לרוב, עוצרים אלו עסקו בניצול מעמדם לצבירת ממון והשפעה, ופחות בניהול השוטף של הקיסרות.

בנוסף, סיעה פוליטית חדשה בחצר הקיסרית החלה לצבור כוח-הסריסים. הסריסים היו הגברים היחידים שלא השתייכו למשפחה הקיסרית והורשו להיכנס אל חלקו הפנימי של הארמון הקיסרי. הם היו אחראים בין השאר על תחזוקת הארמון ואבטחת הקיסר ומשפחתו, והקרבה הבלעדית שלהם לקיסר הקנתה להם השפעה רבה. עם הזמן, הפכו הסריסים גם ליועציו האישיים של הקיסר, והם צברו נחלות ותוארי אצולה.

התחזקותם של הסריסים הייתה לצנינים בעיני העילית הפקידותית המשכילה, שהתחנכה על ברכי הקונפוציאניזם ולא ראתה בעין יפה (בלשון המעטה) את עלייתה לכוח של קבוצה נטולת השכלה מסורתית שהגיעה לעמדת כוח על ידי פגיעה גופנית[3]. ההתנגדות גברה לאחר שבשנת 159 נעזר הקיסר חואן, שכיהן עד אז כשליט בובה, בסריסיו על מנת להיפטר מהעוצר לשעבר והשליט בפועל, ליאנג ג'י. כגמול על נאמנותם, מינה הקיסר חואן כמה מהסריסים ליועציו באופן רשמי, ואלו החלו לתמרן את בעלי בריתם לעמדות כוח בשלטון המקומי. הבירה הקיסרית לוו-יאנג הפכה למוקד של מאבקים ותסיסה פוליטית, כשהדרג הפקידותי והסטודנטים באוניבסיטה הממלכתית מוחים נגד התחזקות הסריסים ואוסרים כמה מהם, והסריסים לוחשים באוזנו של הקיסר ומנסים לדכא את מתנגדיהם.

בשנת 168 מת בנסיבות מסתוריות הקיסר חואן, ובמקומו עלה לשלטון הקיסר לינג בן ה-12, כשדואו וו, דמות מרכזית באליטה הסינית, שולט בו בפועל. דואו וו היה נחוש לחסל את הסריסים, ורקם ניסיון הפיכה בו יופללו מנהיגיהם וסיעתם תאבד את כוחה. אולם הסריסים גילו מבעוד מועד את כוונותיו, והוציאו בשם הקיסר צו מעצר נגד דואו וו שותפיו לקשר. דואו וו נאלץ להתאבד, והסריסים ביצרו את אחיזתם בשלטון. הסריסים טיהרו את הדרג השלטוני ממתנגדיהם, ומשכילים קונפוציאנים לא היו מוכנים יותר לכהן במשרות ציבוריות. נוצר מחסור בפקידים מיומנים לאיוש תפקידים ניהוליים במחוזות האימפריה, השחיתות פשתה בכל והשלטון המקומי התפורר.

סיכום[עריכת קוד מקור | עריכה]

התלכדות הנסיבות יצרה בסין משבר קיומי שהכה בקיסרות הן מבחינה פנימית והן חיצונית, וגם מנע ממנה להגיב בצורה יעילה. המוני איכרים מרוששים, שלא יכלו עוד לקיים את עצמם באמצעות חלקותיהם הזעירות או שנאלצו לנטוש את כפריהם בשל פשיטות הסיין-ביי, נדדו ברחבי צפון סין. חלקם הפכו לאריסים בשירות בתי האצולה הגדולים, מה שחיזק אותם עוד יותר על חשבון השלטון המרכזי, וחלקם הצטרפו לכנופיות שודדים שהסתתרו בהרים וביערות. השתלטות הסריסים על השלטון המרכזי הובילה לניכור בקרב העילית הכלכלית המשכילה כלפי השלטון הקיסרי, ולאיוש תפקידים ניהוליים בידי אופרטוניסטים מושחתים, חסרי הכשרה ותאבי כוח. באזורי הספר, נוכרים התיישבו באדמות שבעבר עובדו על ידי סינים. הקיסרות איבדה את יוקרתה בעיני העם, והייתה על סף קריסה.

מרד הטורבן הצהוב[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – מרד הטורבן הצהוב

מרד הטורבן הצהוב (בסינית: 巾之亂) היה התקוממות איכרים בני המעמד הנמוך נגד קיסר סין שפרצה בשנת 184. את המרד הנהיג ג'אנג ג'יאו (張角). הסיבות למרד היו שחיתות בקיסרות ששלטה בה שושלת האן המזרחית. הגנרל צָאו צָאו דיכא את המרד באכזריות, והביא להפסקתו. המרידות התחדשו ונמשכו עד שנת 205 לספירה.

קרב הצוקים האדומים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – קרב הצוקים האדומים

קרב הצוקים האדומים, הידוע גם בשם קרב צְ'ה-בִּי, היה קרב מכריע בסוף שושלת האן, מיד לפני תקופת שלוש הממלכות של ההיסטוריה הסינית. הקרב התרחש בחורף של שנת 208/9 לספירה בין כוחות הברית של המצביאים בדרום: לְיוֹ בֵּיי וסוּן צְ'וֵאן, ובין כוחו העצום של המצביא הצפוני צאו צאו. לְיוֹ בֵּיי וסוּן צְ'וֵאן סיכלו בהצלחה את מאמציו של צאו צאו לכבוש את השטח מדרום לנהר היאנגצה ולאחד את השטח של שושלת האן המזרחית. הניצחון בצוקים האדומים הבטיח את שלומם של לְיוֹ בֵּיי וסוּן צְ'וֵאן, העניק להם שליטה על היאנגצה, וסיפק קו הגנה שבהמשך היה הבסיס ליצירת שתי המדינות הדרומיות של צ'וּ הָאן וווּ המזרחית.

תיאורי הקרב שונים בצורה משמעותית בכל הקשור לפרטים, והמיקום של הקרב הוא נושא מעורר מחלוקת. אף על פי שהמיקום המדויק נותר לא ברור, רוב ההשערות האקדמיות ממקמות אותו בגדה הדרומית של נהר היאנגצה, מדרום מערב לווהאן של ימינו ומצפון מזרח ליואיאנג (חונאן של ימינו). התיאור המפורט ביותר של הקרב מגיע מהביוגרפיה של ג'וֹאוּ יוּ' מהמאה ה-3, ברשומות ההיסטוריות של שלוש הממלכות מאת צֶ'ן שׁוֹאוּ. תיאור מוגזם של הקרב הוא חלק מרכזי ברומן של לואו גואן-ג'ונג "רומן שלוש הממלכות", אחד מארבעת הרומנים הקלאסיים הסיניים של הספרות הסינית.

השלכות[עריכת קוד מקור | עריכה]

השלכות כלכליות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשלהי שושלת האן המזרחית, עקב אסונות טבע ומרד הטורבן הצהוב, הערים והחקלאות בסין ניזוקו מאוד וכלכלת סין התמוטטה. מספר שליטים מקומיים ואצולה הקימו מעוזים משלהם ועודדו חקלאות בשטחיהם הפרטיים, כתוצאה מכך אלו התפתחו בהדרגה לגופים עצמאיים רבי עצמה והיו בעלי השפעה על שושלות רבות לאורך ההיסטוריה של סין.[4] כך, כוחם של האצולה ושל שליטים מקומיים שכבר היה גדול תחת שלטונה של שושלת האן המזרחית, הגיע לשלוט בכלכלה, בחברה, ובממשל המקומי. במילים אחרות, החזרת הכוח הקיסרי דרשה לא רק ניצחון במלחמה, אלא גם ביסוס מחדש או החלפה של שיטת ממשל שהלכה והפכה פחות יעילה במשך כמאתיים שנה.[4]

בנוסף, בשנת 192 נהרג דונְג גְ'ווֹ על ידי לוֹ בּוּ, כמו כן הקיסר שְׂייֵן דִי נלקח כבן ערובה על ידי המצביאים החזקים מצבאו של דונג. הדבר הוביל לקריסת החצר הקיסרית, משום שלא היה ידוע אם הקיסר היה בין החיים או לא. מטבעות הנחושת לא הומסו, ובמהלך תקופת שלוש הממלכות הוטבעו באופן פרטי. לכן, בשל קריסת המטבע, הכריזה ממלכת צאו ווי בשנת 221 על בד המשי והדגנים בתור המטבעות העיקריים.[4]

החלוקה של סין לשלושה ממלכות (שושלות), השפיעה רבות על סין לאורך תקופה ארוכה, עד לתקופת שושלת סונג הצפונית, 700 שנה לאחר תקופת שלוש הממלכות, היה אפשר לחשוב על סין כמורכבת משלושה שווקים גדולים.

שיעור תמותה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מרד הטורבן הצהוב, סבלה סין מרעב המוני. כמו כן, לאחר ההשתלטות של דונְג גְ'ווֹ על החצר הקיסרית, הוא נתן לצבאו את מלוא הכוח לבזוז ולשדוד את האוכלוסייה, לחטוף נשים לנישואין בכפייה, משרתים או בנות זוג. דונג הוציא להורג באכזריות רבה את אויביו ומתנגדיו, והרוויח לו אופוזיציה חזקה בחצר הקיסר ובקרב שרי המלחמה ברחבי סין.[5]

לאחר שקמה הקואליציה נגד דונג, הורה דונג להצית את לְווֹיָאנְג (עיר הבירה באותו הזמן), לשרוף את כל הארמונות, המקדשים, והבתים וכל דבר אחר שעשוי להועיל לקואליציה נגדו.[5] דונג הורה להעביר את עיר הבירה אל צַ'אנְגּאַן (שִׂיאָן של ימינו), אך בהתחשב בקשיים של אותה תקופה, היה זה גזר דין מוות לרבים מתושבי סין וזעקות לעזרה ירדו בחדות כככל שעלה שיעור התמותה בקרבם.

הטבלה הבאה מציגה את מרשם האוכלוסין של אותה תקופה. מסוף שושלת האן המרחית ועד לשושלת ג'ין המערבית; למרות שארכה שושלת ג'ין המערבית רק 125 שנים (265 - 390), רישום השיא שלה היה רק 35.3% מזה של שיא שושלת האן המזרחית. משושלת ג'ין המערבית ועד לשושלת סווי, האוכלוסייה מעולם לא התאוששה. הרשומות של שלוש הממלכות מכילות נתוני אוכלוסייה, אך סביר להניח שמספרים אלה נמוכים מהמספרים בפועל.

מפקד האוכלוסין בתקופת שלוש הממלכות[6]
שנה משקי בית אוכלוסייה הערות
שושלת האן המזרחית, 156 10,679,600 58,486,856
שושלת שוּ-האן, 221 200,000 900,000
שושלת שוּ-האן, 263 280,000 1,082,000 כאשר הובסה שוּ-האן, האוכלוסייה הכילה 102,000 חיילים חמושים, ו-40,000 פקידים שונים.
שושלת ווּ המזרחית, 238 520,000 2,567,000
שושלת ווּ המזרחית, 280 530,000 2,535,000 כאשר הובסה ווּ, האוכלוסייה הכילה 32,000 פקידים, 230,000 חיילים, וכ-5,000 פילגשים קיסריות.
שושלת צָאו-ווֶיי, 260 663,423 4,432,881
שושלת ג'ין המערבית, 280 2,495,804 16,163,863 לאחר איחוד סין, ולפני מלחמת האזרחים מלחמת שמונה הנסיכים, היה זה רישום האוכלוסין הגבוה ביותר של שושלת ג'ין.

למרות שהיו למלחמות הרבות השפעה רבה על שיעור התמותה, נתוני מפקד האוכלוסין לא תומכים ברעיון שעשרות מיליונים קיפחו את חייהם אך ורק ממלחמה. יש לקחת בחשבון גם גורמים נוספים כמו רעב המוני, מגפות, קריסת הממשל והבריחה ההמונית מסין. עם זאת, חימוש וצבאיות האוכלוסייה היה בראש סולם העדיפויות של שרי מלחמה רבים. לדוגמה, אוכלוסיית שוּ-האן הייתה 900,000, אך הצבא מנה מנה למעלה מ-100,000.[7]

היסטוריוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחד הכתבים הבולטים ששרדו מהתקופה הוא רשומות שלוש הממלכות, שנערכה על ידי ההיסטוריון צֶ'ן שׁוֹאוּ משושלת ג'ין המערבית במאה השלישית לספירה. העבודה מאחדת את ההיסטוריה של המדינות היריבות צָאו-ווֶיי, שוּ-האן, ו-ווּ בתקופת שלוש הממלכות לטקסט מאוחד אחד.

המחשבה הפוליטית הסינית המסורתית עוסקת במושג "מנדט השמיים", שממנו שואב השליט לגיטימציה לשלוט ב"כל אשר נמצא תחת השמיים". על פי התפיסה המכונה "מנדט השמיים", השמיים (במובן הכוח העליון, האלוהות) מעניקים את זכות השלטון לבני אדם ישרים ולא לרעים ולמושחתים, מכאן זכותה של שושלת קיסרית חדשה להפיל שושלת קיימת, אם השושלת המופלת מושחתת.

צֶ'ן שׁוֹאוּ, המחבר של הרשומות, היה נתין של ממלכת שוּ-האן והפך לנתין של שושלת ג'ין המערבית כאשר חיבר את הרשומות. מכיוון ששושלת ג'ין המערבית ירשה את מקומה של צָאו-ווֶיי, הקפיד שׁוֹאוּ בחיבורו לרמוז שצָאו-ווֶיי היא היורשת הלגיטימית של מנדט השמיים. למרות שתיאור האירועים היה מאוזן והוגן ברובו[8], שׁוֹאוּ נתן לגיטימציה לווֶיי בכך שהציב את הרשומות ההיסטוריות של צָאו-ווֶיי בתחילת החיבור, ושמר על המונחים המקובלים בצָאו-ווֶיי (למשל, לוח השנה). באופן ספציפי יותר, קיסרים מצָאו-ווֶיי מכונים בשמותיהם הקיסריים שלאחר המוות, בעוד שהקיסרים משוּ-האן ו-ווּ הם רק "שליטים".[8]

צֶ'ן שׁוֹאוּ, כנתין של שושלת ג'ין המערבית, לא היה יכול לכתוב בצורה שמרמזת על שושלת ג'ין כלא לגיטימית בכך שהכחיש את תביעתה של צָאו-ווֶיי למנדט השמיים, למרות האהדה שאולי הייתה לו כלפי שו-האן.[8]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא שלוש הממלכות בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 יורי פינס, גדעון שלח, כרך ב', 5, "כל אשר מתחת לשמיים": תולדות הקיסרות הסינית, האוניברסיטה הפתוחה
  2. ^ יורי פינס, גדעון שלח, כרך ב', 8, "כל אשר מתחת לשמיים": תולדות הקיסרות הסינית, האוניברסיטה הפתוחה
  3. ^ סירוס עצמי נתפס בעין הקונפוציאנית כמעשה לא מוסרי משתי סיבות עיקריות: ראשית, החל מתקופת המדינות הלוחמות נחשבה פגיעה גופנית מרצון למעשה חמור וחסר כבוד. בנוסף, נטרול היכולת להעמדת צאצאים התפרשה כמעשה שפל, שכן כך לא יהיה דור המשך שיזבח לאבות המשפחה. בתרבות העממית אי העלאת מנחות לאבות הייתה גורם להיווצרות רוחות, שהיו רודפות את החיים בחיפוש אחר מי שיזבח להן.
  4. ^ 1 2 3 The Three Kingdoms and Western Jin, Rafe de Crespigny Publications, Faculty of Asian Studies, ANU, web.archive.org, ‏2016-03-04
  5. ^ 1 2 Rafe De Crespigny, Fire over Luoyang: a history of the later Han dynasty, 23-220 AD, Leiden Boston: Brill, 2017, Sinica Leidensia, ISBN 978-90-04-32491-6
  6. ^ From Zou Jiwan (Chinese: 鄒紀萬), Zhongguo Tongshi – Weijin Nanbeichao Shi 中國通史·魏晉南北朝史, (1992).
  7. ^ Thomas J. Mazanec, Review: The Halberd at Red Cliff: Jian'an and the Three Kingdoms, by Xiaofei Tian, Studies in Late Antiquity 4, 2020-09-01, עמ' 353–359 doi: 10.1525/sla.2020.4.3.353
  8. ^ 1 2 3 Anne E. Mclaren, WRITING HISTORY, WRITING FICTION: THE REMAKING OF CAO CAO IN SONG HISTORIOGRAPHY, Monumenta Serica 60, 2012-12, עמ' 45–69 doi: 10.1179/mon.2012.60.1.003