שלוש הממלכות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
שינויים טריטוריאליים לאורך תקופת שלוש הממלכות
Flag of the People's Republic of China.svg
היסטוריה של סין
התקופה הקדומה
סין הקיסרית
התפוררות הקיסרות
סין המודרנית
העת החדשה
ראו גם
פורטל:סיןP Chinese Dragon.png

שלוש הממלכות (סינית מסורתית: 三國時代, סינית מפושטת: 三国时代) הייתה תקופה בהיסטוריה של סין, שהחלה עם התמוטטותה של שושלת האן בשנת 220 ונמשכה עד לשנת 280, עם איחוד סין על ידי שושלת ג'ין. במהלך התקופה נשלטה סין בידי שלוש ממלכות עיקריות שטענו לריבונות על כל הארץ: ווי (魏), וו (吳) ושו (蜀).

העשורים שקדמו לתקופת שלוש הממלכות התאפיינו במרידות, בחוסר יציבות שלטונית ובאובדן המשילות של שושלת האן לטובת אילי מלחמה מקומיים שנלחמו זה בזה ללא הרף[1]. לאחר חורבנה הסופי של השושלת בשנת 220 נוצרו שלושה בסיסי כוח מרכזיים: ווי שנשלטה על ידי משפחת צאו מצפון לנהר היאנגצה, וו תחת שלטונה של משפחת סון בדרום סין ושו שבשליטת משפחת ליו באזור סצ'ואן של ימינו.

ארבעה עשורים של יציבות יחסית שהתאפיינו במערכות צבאיות מוגבלות של הממלכות כנגד יריבותיהן ובהתפשטות לאזורים לא-סיניים הסתיימו בשנת 263 כאשר ווי פלשה לשו וסיפחה אותה לשטחה. זמן לא רב לאחר מכן השתלטה משפחת סימה רבת העוצמה על מדינת ווי והכריזה על הקמת שושלת ג'ין. בשנת 280 כבשה ג'ין את ממלכת וו, ואיחדה את סין באירוע הנחשב לאקורד הסיום של התקופה[2].

תקופץ שלוש הממלכות מתועדת על ידי שתי יצירות ספרותיות מפורסמות - הרומנסה של שלוש הממלכות, רומן היסטורי למחצה הנחשב לאחת מארבע יצירות המופת של הספרות הסינית ועל ידי רשומות שלוש הממלכות, תיעוד היסטורי המאחד את רשומות ההיסטוריונים של כל אחת מן הממלכות לכדי יצירה אחת.

מאחד הממלכות הקיסר הראשון של שושלת ג'ין, וו די סימה
מפת סין בשנת 280 לספירה - הקמת שושלת ג'ין

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רקע: התפוררות שושלת האן[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – שושלת האן המזרחית

במהלך המאה השנייה לספירה נקלעה סין למשבר מערכתי חמור[1].

משבר כלכלי ופוליטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בזירה הפנימית, הצמיחה המהירה באוכלוסייה בתקופת שושלת האן הובילה לצמצום השטח הראוי לעיבוד ולפיצול החלקות החקלאיות לשטחים זעירים, מה שגרם להתרוששות האיכרים החופשיים, שהיוו את רובה המכריעה של האוכלוסייה הסינית. במצב זה של פיצוץ אוכלוסין, רבים נאלצו לעזוב את אדמתם ולחיות כאריסים בנחלותיהם של בעלי הקרקעות הגדולים, ובכך היו פטורים ממס. הירידה במיסוי הובילה להתרוקנות הקופה הקיסרית, בעוד שהאליטה האריסטוקרטית צברה כוח וממון רב. ניסיונות מטעם הקיסרות להגביל את גודל הנחלות ואת מספר האריסים נתקלו בהתנגדות עיקשת מטעם המנגנון הפקידותי עצמו-רבים מחבריו השתייכו לעילית הכלכלית שהייתה נפגעת מהרפורמות, והכשילו כל ניסיון להחלת רגולציה. השלטון נאלץ להעלות את מס הגולגולת על מנת לשמר את הכנסותיו, מה שהוביל לאי שקט חברתי הולך וגובר.

הידרדרות צבאית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחום הצבאי-מדיני חלה הידרדרות גם כן. בתקופת האן המאוחרת השתנה מבנה הצבא הלאומי; גיוס החובה בזמני שלום צומצם, והצבא עבר להתבסס על יחידות מקצועיות שהתמצאו בלוחמה כנגד שבטי הנוודים בצפון. ביטול הגיוס הכללי נבע ממספר סיבות: האיכרים המגויסים היו לא יעילים במלחמה נגד שבטי הנוודים הרכובים על פרשים, והשלטון המרכזי חשש מהמון האיכרים בעלי הפוטנציאל המרדני שעברו הכשרה צבאית. עם ההידרדרות הכלכלית נמשך צמצום הצבא הכללי מטעמי חיסכון.

חולשותיו של המבנה צבאי החדש התגלו במהרה: יחידות הלוחמים המקצועיים היו יעילות בפעולות בעומק הערבה כנגד שבטי הנוודים, אך לא יכלו להגן באפקטיביות על יישובי הספר הסיניים מפני פשיטותיהם. האחריות על הגנת הכפרים הוטלה על המליציות המקומיות, אך כאמור, אלא לא היו מאומנים ומתוקצבים דיים על מנת להוות יריב שקול. לאורך המאה השנייה היה הגבול הצפוני זירה להתנגשויות בלתי פוסקות בין הכוחות הסיניים לשבטי הסיין-ביי (鲜卑), וזרם של מאות אלפי פליטים זרם מאזורי הספר אל פנים הארץ.

חוסר יציבות שלטונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאז שנות שלטונו של הקיסר חה, הרביעי לשושלת האן המזרחית, עלו מרבית קיסרי האן לשלטון בעודם קטינים. במצבים אלו הקיסר היה משמש כדמות ייצוגית עד הגעתו לבגרות, בזמן שבמושכות השלטון אחז עוצר קיסרי. לרוב, עוצרים אלו עסקו בניצול מעמדם לצבירת ממון והשפעה, ופחות בניהול השוטף של הקיסרות.

בנוסף, סיעה פוליטית חדשה בחצר הקיסרית החלה לצבור כוח-הסריסים. הסריסים היו הגברים היחידים שלא השתייכו למשפחה הקיסרית והורשו להיכנס אל חלקו הפנימי של הארמון הקיסרי. הם היו אחראים בין השאר על תחזוקת הארמון ואבטחת הקיסר ומשפחתו, והקרבה הבלעדית שלהם לקיסר הקנתה להם השפעה רבה. עם הזמן, הפכו הסריסים גם ליועציו האישיים של הקיסר, והם צברו נחלות ותוארי אצולה.

התחזקותם של הסריסים הייתה לצנינים בעיני העילית הפקידותית המשכילה, שהתחנכה על ברכי הקונפוציאניזם ולא ראתה בעין יפה (בלשון המעטה) את עלייתה לכוח של קבוצה נטולת השכלה מסורתית שהגיעה לעמדת כוח על ידי פגיעה גופנית[3]. ההתנגדות גברה לאחר שבשנת 159 הקיסר חואן, שכיהן עד אז כשליט בובה, נעזר בסריסיו על מנת להיפטר מהעוצר לשעבר והשליט בפועל, ליאנג ג'י. כגמול על נאמנותם, מינה הקיסר חואן כמה מהסריסים ליועציו באופן רשמי, ואלו החלו לתמרן את בעלי בריתם לעמדות כוח בשלטון המקומי. הבירה הקיסרית לוו-יאנג הפכה למוקד של מאבקים ותסיסה פוליטית, כשהדרג הפקידותי והסטודנטים באוניבסיטה הממלכתית מוחים נגד התחזקות הסריסים ואוסרים כמה מהם, והסריסים לוחשים באוזנו של הקיסר ומנסים לדכא את מתנגדיהם.

בשנת 168 מת בנסיבות מסתוריות הקיסר חואן, ובמקומו עלה לשלטון הקיסר לינג בן ה-12, כשדואו וו, דמות מרכזית באליטה הסינית, שולט בו בפועל. דואו וו היה נחוש לחסל את הסריסים, ורקם ניסיון הפיכה בו יופללו מנהיגיהם וסיעתם תאבד את כוחה. אולם הסריסים גילו מבעוד מועד את כוונותיו, והציאו בשם הקיסר צו מעצר נגד דואו וו שותפיו לקשר. דואו וו נאלץ להתאבד, והסריסים ביצרו את אחיזתם בשלטון. הסריסים טיהרו את הדרג השלטוני ממתנגדיהם, ומשכילים קונפוציאנים לא היו מוכנים יותר לכהן במשרות ציבוריות. נוצר מחסור בפקידים מיומנים לאיוש תפקידים ניהוליים במחוזות האימפריה, השחיתות פשתה בכל והשלטון המקומי התפורר.

סיכום[עריכת קוד מקור | עריכה]

התלכדות הנסיבות יצרה בסין משבר קיומי שהכה בקיסרות הן מבחינה פנימית והן חיצונית, וגם מנע ממנה להגיב בצורה יעילה. המוני איכרים מרוששים, שלא יכלו עוד לקיים את עצמם באמצעות חלקותיהם הזעירות או שנאלצו לנטוש את כפריהם בשל פשיטות הסיין-ביי, נדדו ברחבי צפון סין. חלקם הפכו לאריסים בשירות בתי האצולה הגדולים, מה שחיזק אותם עוד יותר על חשבון השלטון המרכזי, וחלקם הצטרפו לכנופיות שודדים שהסתתרו בהרים וביערות. השתלטות הסריסים על השלטון המרכזי הובילה לניכור בקרב העילית הכלכלית המשכילה כלפי השלטון הקיסרי, ולאיוש תפקידים ניהוליים בידי אופרטוניסטים מושחתים, חסרי הכשרה ותאבי כוח. באזורי הספר, נוכרים התיישבו באדמות שבעבר עובדו על ידי סינים. הקיסרות איבדה את יוקרתה בעיני העם, והייתה על סף קריסה.

מרד הטורבן הצהוב[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מרד הטורבן הצהוב

מרד הטורבן הצהוב (סינית: 黃巾之亂) היה התקוממות איכרים בני המעמד הנמוך נגד קיסר סין שפרצה בשנת 184. את המרד הנהיג ג'אנג ג'יאו (張角). הסיבות למרד היו שחיתות בקיסרות ששלטה בה שושלת האן המזרחית. הגנרל צָאו צָאו דיכא את המרד באכזריות, והביא להפסקתו. המרידות חודשו ונמשכו עד שנת 205 לספירה.

עליית דונְג גְ'ווֹ לשלטון[עריכת קוד מקור | עריכה]

עליית צאו צאו לשלטון[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרב הצוקים האדומים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קרב הצוקים האדומים

קרב הצוקים האדומים, הידוע גם בשם קרב צְ'ה-בִּי, היה קרב מכריע בסוף שושלת האן, מיד לפני תקופת שלוש הממלכות של ההיסטוריה הסינית. הקרב התרחש בחורף של שנת 208/9 לספירה בין כוחות הברית של המצביאים בדרום: לְיוֹ בֵּיי וסוּן צְ'וֵאן, ובין כוחו העצום של המצביא הצפוני צאו צאו. לְיוֹ בֵּיי וסוּן צְ'וֵאן סיכלו בהצלחה את מאמציו של צאו צאו לכבוש את השטח מדרום לנהר היאנגצה ולאחד את השטח של שושלת האן המזרחית. הניצחון בצוקים האדומים הבטיח את שלומם של לְיוֹ בֵּיי וסוּן צְ'וֵאן, העניק להם שליטה על היאנגצה, וסיפק קו הגנה שבהמשך היה הבסיס ליצירת שתי המדינות הדרומיות של צ'וּ הָאן וווּ המזרחית.

תיאורי הקרב שונים בצורה משמעותית בכל הקשור לפרטים, והמיקום של הקרב הוא נושא מעורר מחלוקת. אף על פי שהמיקום המדויק נותר לא ברור, רוב ההשערות האקדמיות ממקמות אותו בגדה הדרומית של נהר היאנגצה, מדרום מערב לווהאן של ימינו ומצפון מזרח ליואיאנג (חונאן של ימינו). התיאור המפורט ביותר של הקרב מגיע מהביוגרפיה של ג'וֹאוּ יוּ' מהמאה ה-3, ברשומות ההיסטוריות של שלוש הממלכות מאת צֶ'ן שׁוֹאוּ. תיאור מוגזם של הקרב הוא חלק מרכזי ברומן של לואו גואן-ג'ונג "הרומנסה של שלוש הממלכות", אחד מארבעת הרומנים הקלאסיים הסיניים של הספרות הסינית.

הופעת שלוש הממלכות[עריכת קוד מקור | עריכה]

התבססות[עריכת קוד מקור | עריכה]

משלחות הצפון של ג'וּ-גֶה לְיָאנְג[עריכת קוד מקור | עריכה]

ווּ והדרום[עריכת קוד מקור | עריכה]

דעיכתה וסיומה של תקופת שלוש הממלכות[עריכת קוד מקור | עריכה]

שושלת האן המזרחית שלוש הממלכות
220-280
שושלת ג'ין

גלריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא שלוש הממלכות בוויקישיתוף

שלוש הממלכות, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 יורי פינס, גדעון שלח, "כל אשר מתחת לשמיים": תולדות הקיסרות הסינית, האוניברסיטה הפתוחה, פרק 5, כרך ב'
  2. ^ יורי פינס, גדעון שלח, "כל אשר מתחת לשמיים": תולדות הקיסרות הסינית, האוניברסיטה הפתוחה, פרק 8, כרך ב'
  3. ^ סירוס עצמי נתפס בעין הקונפוציאנית כמעשה לא מוסרי משתי סיבות עיקריות: ראשית, החל מתקופת המדינות הלוחמות נחשבה פגיעה גופנית מרצון למעשה חמור וחסר כבוד. בנוסף, נטרול היכולת להעמדת צאצאים התפרשה כמעשה שפל, שכן כך לא יהיה דור המשך שיזבח לאבות המשפחה. בתרבות העממית אי העלאת מנחות לאבות הייתה גורם להיווצרות רוחות, שהיו רודפות את החיים בחיפוש אחר מי שיזבח להן.