שלילת אזרחות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מחנה פליטים לבני הרוהינגה בבנגלדש. רדיפת הרוהינגה במיאנמר, שלילת אזרחותם וגירושם הפכה רבבות מהם לפליטים.

שלילת אזרחות או דנטורליזציה היא ביטול אזרחות של אדם בניגוד לרצונו. שלילת אזרחות מיושמת לרוב כלפי אנשים המשתייכים למיעוטים אתניים ומתנגדים פוליטיים. לעיתים היא מהווה עונש על פעולות שנחשבות על ידי המדינה מעשים פליליים, לעיתים קרובות על טעויות בתהליך ההתאזרחות כגון הונאה. מאז פיגועי 11 בספטמבר, גברה שלילת האזרחות של אנשים שהואשמו בטרור. כיוון שהזכות לאזרחות מוכרת כזכות אדם במשפט הבינלאומי, שלילת אזרחות נחשבת לעיתים קרובות להפרת זכויות אדם.

בפועל, ייתכן שלא תהיה הבחנה ברורה בין שלילה שלא בהסכמה לבין ויתור על אזרחות. מקורות מסוימים מבחינים בין דה-נטורליזציה, כהיפוך של תהליך התאזרחות, לשלילת אזרחות (denationalization) באופן כללי יותר.[1]

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלילת אזרחות יכולה להיחשב כצורה חדשה של מנהג ההגליה העתיק, שהשימוש בו פחת בעקבות הקמת בתי הכלא וצמצום השטח הנחשב טרה נוליוס.[2] הפרקטיקה המודרנית של שלילת אזרחות התפתחה בסוף המאה ה-19 במקביל לפיקוח על ההגירה.[3] עם צמיחתה של מדינת הרווחה, מדינות רבות אמצו חקיקה ששללה אזרחות של מי שהגרו מהמדינה, כדי להימנע מהצורך לתמוך באזרחים-שבים עניים.[4] האימפריה הגרמנית ביטלה את אזרחותם של כל המהגרים ששהו בחו"ל במשך עשר שנים כדי להימנע מחזרתם של מהגרים שלא הצליחו להתבסס במדינות אליהן הגרו.[5] מתאזרחים שחזרו לארץ מוצאם נאלצו לוותר על אזרחותם החדשה כיוון שנחשבו כמי שניתקו את קשריהם עם אותה מדינה.[דרושה הבהרה] בדין הקנדי, נוהג זה נמשך עד 1974.[2] הדין הצרפתי איפשר שלילת אזרחות מאז סוף המאה ה-19, אך עד מלחמת העולם הראשונה נעשה בו שימוש רק לעיתים נדירות .[6]

על פי דיני זכויות האדם הבינלאומיים, על מדינות מוטלת החובה לקבל לשטחן את אזרחיהן, אך הן רשאיות לגרש לא-אזרחים.[2] בכל רחבי העולם המערבי התקבלו חוקים בדבר אזרחות בתחילת המאה ה-20, ביניהם חוק ההתאזרחות משנת 1906 בארצות הברית, חוקים בצרפת ב-1915 ו-1927, וחוק הלאומיות ומעמד זרים בבריטניה ב-1914 ו-1918.[7] מלחמת העולם הראשונה הגבירה את הדרישה לנאמנות של מתאזרחים, והובילה לעלייה בשלילת אזרחות[דרושה הבהרה];[6] כמעט כל הצדדים הלוחמים השתמשו בשלילת אזרחות.[5] במקרים רבים, התנגדות פוליטית (בעיקר תמיכה בקומוניזם) או חשד להזדהות עם מדינת אויב היו הסיבה לשלילת האזרחות, אם כי באופן רשמי היא נעשתה בעיקר על סמך מקום הולדתם של אנשים.[2][5] חוקים שאומצו כאמצעי חירום במהלך המלחמה נשארו בתוקף גם אחריה.[5]

תקופת השיא של שלילת האזרחות הייתה משנות ה-20 המוקדמות ועד לסוף מלחמת העולם השנייה[8] בעקבות יצירת מדינות לאום מחדש סביב שתי מלחמות העולם. ב-1921 הכריזה ברית המועצות על שני מיליון אזרחים לשעבר של האימפריה הרוסית, "גולים לבנים", חסרי אזרחות.[5][8] לאחר מלחמת העולם השנייה, שלילת האזרחות כמעט שנעלמה בעולם המערבי, עקב התחזקותם של דיני זכויות האדם.[7] ניסיונות לשלול באופן המוני את אזרחותם של אמריקאים-יפנים וקנדים-יפנים לאחר המלחמה כשלו עקב פסקי דין של בתי המשפט ושינויים בדעת הקהל.[2][9] פסיקה של בית המשפט בצרפת ובארצות הברית הגבילו את סמכות הרשות לשלול אזרחות.[7][8] בבריטניה לא נשללה אזרחות כלל בשנים 1973-2002.[7]

פיגועי 11 בספטמבר הביאו לחשש מוגבר מטרור. ממשלות ניסו לצמצם את המגבלות המשפטיות על אמצעים שנתפסו כהכרחיים כדי להילחם באיום הטרור.[2] חוקי ההגירה מהווים כלי רב עוצמה להדיר את אלה שנחשבים כאיום על הביטחון הלאומי, אך ניתן היה להפעיל אותם רק נגד לא-אזרחים. על כן, קודמה הרחבה של שלילת האזרחות.[2] בבריטניה שונה החוק ב-2002 כך ששר הפנים יוכל לשלול אזרחות של אנשים ללא צורך בתהליך בדיקה עצמאי לפני שהשלילה נכנסת לתוקף. לאחר שינוי החוק חלה עלייה במספר שלילות האזרחות.[2] מדינות נוספות שקידמו חוקים שלילת אזרחות, הרחיבו, החיו מחדש או שקלו אותם מחדש, כוללות את קנדה, צרפת, אוסטריה, גרמניה, נורווגיה, הולנד, אוסטרליה, מצרים ומדינות המפרץ.[2]

השלכות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אזרחות מקנה זכות כמעט מוחלטת לאדם להיכנס למדינה ולשהות בה. שלילתה בדרך כלל גורמת לאובדן הזכות,[10] ואנשים שאזרחותם נשללה נאלצים לחזור למדינות מוצאם (אם יש להם אזרחות במדינה אחרת שמחויבת לקבלם), שעמן עשוי להיות להם קשר מועט בלבד. לכך יש השלכות מרחיקות לכת על חיי המשפחה, חייהם המקצועיים והחברתיים, ורווחתם.[10][11]

ישנה מחלוקת אם שלילת אזרחות היא, למעשה, סנקציה עונשית, אמצעי ביטחון לאומי שאינו עונש או משהו אחר.[12] על אף שדעת הרוב היא לראות בשלילת אזרחות עונש, הקרימינולוגית מילנה טריפוביץ' טוענת שדנטורליזציה היא "סנקציה מסוג מיוחד ושונה, המבקשת לשחרר מהגוף המדיני חברים שאינם עומדים בדרישות האזרחות הבסיסיות".[13]

שלילת אזרחות דה פקטו היא אובדן בפועל של ההגנות שמעמד האזרחות מקנה, אף ללא ביטול רשמי. דוגמה לכך היא צווי הרחקה זמניים שמדינות מסוימות מוציאות על מנת למנוע כניסתם של אזרחיהן,[14] או שלילת דרכון המשמשת לאותה תוצאה.[15] כך למשל, ב-2021 מאות אזרחים ממדינות שונות באירופה היו "תקועים" במזרח התיכון משום שממשלותיהם סירבו לקבל אותם, על אף שאזרחויותיהם לא בוטלו.[15] לחלופין, יש מדינות שהתנערו למעשה מאחריות לאזרחיהן המוחזקים במעצר בלתי מוגבל במתקן המעצר בגואנטנמו.[14] יש מקרים בהן גורמים רשמיים מסרבים בכוונה לתת את התעודות הנדרשות לאנשים הזכאים לאזרחות, כמו דרכון או תעודת לידה, דבר שעלול להיות בעל השלכות דומות כמו שלילת אזרחות. דוגמאות לכך הן הרפובליקה הדומניקנית, רשויות הממשל בטקסס, ומדינותא שונות באפריקה.[16]

מושאים לשלילת אזרחות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצידוקים לשלילת אזרחות הם לרוב בנימוקים הרואים באזרחות פריבילגיה הניתנת לביטול בכל עת על ידי הממשל;[2][7] "אלה שמעשיהם מפגינים חוסר נאמנות מאבדים אזרחות באמצעות פעולות אלה; טרוריסטים אינם ראויים לאזרחות; אזרחות מופחתת כאשר אנשים לא ראויים מחזיקים באזרחות, וערכה מוגבר על ידי שלילתה מאזרחים שאינם ראויים".[2] ההצדקה לשלילת אזרחות מגיעה מתוך הענקת משקל כבד לשיקולי ביטחון, ובאמונה שהאיומים על הביטחון מגיעים מחוץ לאומה[2]

במדינות שהן דמוקרטיות ליברליות, שלילת האזרחות נדירה, בהשוואה למספר ההתאזרחויות ואף יותר מכך למספר האזרחים.[17]

מיעוטים אתנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלילת אזרחות של קבוצות אתניות שלמות, נעשתה לעיתים קרובות כדי לאפשר מבחינה משפטית את גירושם של אנשים אלה מהמדינה.[18]

אזרחותם של יהודי רומניה נשללה בין 1864 ל-1879 במהלך האמנציפציה היהודית ברומניה, דבר שהוביל לזעקה בינלאומית והגנות ספציפיות על יהודי רומניה בחוזה ברלין (אנ') מ-1878.[19][20] באימפריה האוסטרו-הונגרית, בני רומה היו לעיתים קרובות יעד לשלילת אזרחות שרירותית.[21]

גירוש יהודים פולנים שאזרחותם נשללה, נירנברג, אוקטובר 1938

התפוררות האימפריות האוסטרו-הונגרית, האימפריה הרוסית והאימפריה העות'מאנית לאחר מלחמת העולם הראשונה והחלפתן במדינות לאום הובילו לתהליך של בידול אתני ולאומי שכלל גירוש המוני, שלילת אזרחות דה פקטו, והורדת מיעוטים אתניים למעמד של אזרחים סוג ב'.[22] לאחר רצח העם הארמני, המשיכה טורקיה את מדיניות ההומוגניזציה האתנית באנטוליה על ידי שלילת אזרחותם של ארמנים, אשורים או סורים, יוונים ויהודים שהיו בחו"ל, ולפעמים אלה שנשארו במדינה.[23][24] כל האנשים שטוהרו אתנית במהלך חילופי האוכלוסין בין יוון וטורקיה איבדו את אזרחותם המקורית.[25] שלילת האזרחות הטורקית של מיעוטים אתניים נעשתה על ידי שורה של גזירות בשנות ה-20 וה-30,[26] ונמשכה לאורך מלחמת העולם השנייה. בשנת 1943, 92 אחוזים מאלה שאזרחותם נשללה היו יהודים טורקים, רובם תושבי צרפת, מה שהעמיד אותם בסיכון גבוה למעצר, הגליה או רצח במהלך השואה.[27] הרפובליקה הצ'כוסלובקית השנייה שללה את אזרחותם של יהודים שנמלטו או גורשו מחבל הסודטים, שסופח לגרמניה בשנת 1938.[28] באותה שנה, העבירה פולין, שניסתה לצמצם את אוכלוסייתה היהודית, חוק שביטל את אזרחותם של יהודים פולנים החיים מחוץ למדינה.[21]

"החוק לביטול ההתאזרחות ושלילת הלאום הגרמני" שנחקק בגרמניה ב-1933 איפשר לבטל את כל ההתאזרחויות שחלו לאחר מהפכת נובמבר (1918). צעד זה שלל את אזרחותם של כ-16,000 "אוסטיודן" שחיו בגרמניה והשאיר אותם חסרי אזרחות. החוק גם קבע שניתן לשלול את אזרחותם של גרמנים ששהו בחו"ל והתנהגותם שם הפרה את "חובת הנאמנות לאינטרסים הגרמניים". גם ממי שלא נענו לדרישה לחזור ניתן היה לשלול אזרחות ולהחרים את נכסיהם. כל יהודי גרמניה איבדו את זכויות האזרחות שלהם בשנת 1935[29] ואזרחותם של אלו שהיגרו נשללה באופן המוני, לעיתים קרובות כדי להקל על החרמת רכושם.[29] בשנת 1941, בוטלה אזרחותם של כל המהגרים היהודים והיהודים הגרמנים שגורשו לגטאות נאציים או למחנות ריכוז.[22] בשטח הכיבוש הנאצי, יהודים שהחזיקו באזרחות במדינה נייטרלית או אחת ממדינות הציר היו מוגנים לעיתים קרובות מפני גירוש ומוות, בעוד שחסרי אזרחות היו בסיכון מוגבר.[27] צרפת של וישי שללה אזרחות מ-15,000 איש,[30] כולל 6,000 יהודים, כדי "לטהר את הקהילה הלאומית"; 1,000 מהיהודים הללו נרצחו.[31] חוק שלילת האזרחות של וישי בוטל לאחר תום המלחמה.[32] גם מיהודים בהונגריה, רומניה, אלג'יריה הצרפתית ואיטליה נשללה אזרחות.[22]

לפחות שמונה מיליון גרמנים גורשו ואיבדו את אזרחותם לאחר מלחמת העולם השנייה.[22] במהלך הקמת מדינת ישראל ב-1948, מאות אלפי פלסטינים איבדו למעשה את אזרחותם והפכו לפליטים.[33] בשנת 1949, סרי לנקה ביטלה את אזרחותם של הטמילים ההודיים של סרי לנקה וניסתה לגרש אותם להודו.[34] תחת האפרטהייד בדרום אפריקה, האזרחות הדרום אפריקאית של מיליוני דרום אפריקאים שחורים בוטלה והם הפכו לאזרחים של מה שנקרא "בנטוסטנים".[35] יוון עודדה את המקדונים הסלאבים ואת הטורקים היוונים להגר ושללה את אזרחותם אם עשו זאת.[36] שלילת האזרחות של בני הרוהינגה, קבוצה אתנית במיאנמר, על פי חוק האזרחות של בורמה משנת 1982, הותירה אותם חסרי אזרחות ומוזכרת כמרכיב מכונן של רצח העם של בני הרוהינגה.[37] ב-1988, עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה, הודיעה ממלכת ירדן על ניתוק הזיקה מהשטחים אותם סיפחה ב-24 באפריל 1950 ונכבשו על ידי ישראל במלחמת ששת הימים ב-1967, וביטלה את אזרחותם הירדנית של פלסטינים המתגוררים בשטחים אלה.[38][39] מספר מדינות פוסט-קומוניסטיות ביטלו את אזרחותם של מי שלא השתייכו לקבוצה האתנית השלטת במהלך קריסת הגוש המזרחי. בסלובניה, אנשים אלה ידועים בשם "הנמחקים". שלילת האזרחות של רוסים אתניים בלטביה ואסטוניה ביטלה את האזרחות של עד שליש מהאוכלוסייה.[40][41]

החל משנת 2013, נשללה, על פי ההערכות, אזרחותם של כ-200,000 אזרחים דומיניקנים שחורים בני האיטי רטרואקטיבית, בצעד שגרר ביקורת בינלאומית משום שהוא נבע מרצון לצמצם את מספר בני האיטי השחורים במדינה.[35]

בשנת 2019, כמעט 2 מיליון אנשים, המהווים 6 אחוזים מאוכלוסיית אסאם, לא נכללו במרשם האזרחים הלאומי של הודו. אנשים רבים שזכאים לאזרחות הודית חסרים את המסמכים הדרושים שכן רישום הלידה אינו עקבי והחוק ההודי מטיל את נטל ההוכחה על הפרט להוכיח את אזרחותו. מוסלמים בנגלים, שרבים מהם אינם יודעים קרוא וכתוב, נמצאים בסיכון הגבוה ביותר לאבד את אזרחותם. אנשים הנחשבים לא-אזרחים נמצאים בסיכון למעצר ללא הגבלת זמן.[42][43]

מתנגדים פוליטיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במיוחד בתחילת ובאמצע המאה העשרים, שללה ארצות הברית לעיתים קרובות את אזרחותם של מהגרים שמאלנים, כגון אנרכיסטים וחברי המפלגה הקומוניסטית ארצות הברית.[44] דוגמה למדיניות זו הייתה שלילת האזרחות של האנרכיסטית אמה גולדמן,[45] שגורשה לפינלנד ומשם לברית המועצות - בקרב קבוצה של למעלה מ-200 "זרים" בשנת 1920.[46][47]

טרוריסטים ולוחמים זרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלילת אזרחות נעשית לעיתים נגד אנשים המואשמים בטרור או משמשים כלוחמים מטעם מדינה אחרת. דוגמאות כוללות מספר מתנדבים בינלאומיים במלחמת האזרחים בספרד ואזרחים של כמה מדינות ערביות, בהם אוסאמה בן לאדן, שלחם במלחמה הסובייטית-אפגניסטן.[48] שלילת אזרחות על בסיס זה התרחבה במהלך תחילת המאה העשרים ואחת עקב התקפות הטרור המתגברות באירופה והתופעה של אנשים הנוסעים למזרח התיכון כדי להילחם למען ארגון המדינה האסלאמית. ההצדקות לשלילת האזרחות ומניעת השיבה כוללות ביטחון לאומי והאמונה שהצטרפות לקבוצת טרור היא מעשה של חוסר נאמנות שראוי לשלילת אזרחות.[10] במדינות מסוימות, שלילת אזרחות יכולה להתרחש רק לאחר הרשעה בפשע הקשור לטרור; בתחומי שיפוט אחרים, הרשעה אינה נדרשת ומעטים האנשים שאזרחותם נשללה לאחר שהורשעו בפשע.[10] במדינות מסוימות, למשל הולנד, צרפת, בלגיה וגרמניה, ניתן לשלול אזרחות רק אם הפרט הוא בעל אזרחות נוספת, אך בבריטניה ניתן לשלול את אזרחותם של מתאזרחים גם במקרה שיוותרו חסרי אזרחות, אם יש יסוד להניח כי באפשרותם לקבל אזרחות של מדינה אחרת.[10] בישראל, אושר ב-2023 חוק המאפשר שלילת אזרחות ישראלית ממי שהורשעו בעבירת טרור ומקבלים תגמול מהרשות הפלסטינית.

בספרות האקדמית קיימת מחלוקת האם שלילת אזרחות היא טקטיקה יעילה נגד טרור.[10] מבקרים טוענים שצעד זה יכול להוביל לדחיקה ולהקצנה נוספת של הפרט המושפע או של הקהילה שלו.[10][48] תוצאה נוספת של שלילת אזרחות היא החמרת היחסים עם מדינות צד שלישי הרואות בכך ניסיון לא לגיטימי לייצא סיכוני טרור.[10] טורקיה סירבה לקבל לוחמים זרים שאזרחותם נשללה על-ידי מדינות אירופה, והצליחה לגרש אירופאים שאזרחותם נשללה בחזרה למדינות המוצא שלהם.[10]

התאזרחות במרמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדינות רבות מתירות דנטורליזציה במקרים בהם התאזרחות נעשתה על סמך מצג שווא.[44][49] שלילת אזרחות בגין מצג שווא היא חריג לאיסור על שלילת אזרחות באופן שמותיר את הפרט נטול אזרחות.[50]

אובדן קשרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

נכון לשנת 2014, יותר מתריסר מדינות באיחוד האירופי מאפשרות שלילת אזרחות אם אזרח מתגורר בחו"ל לתקופה ממושכת.[49] במדינות מסוימות יש שלילה אוטומטית של אזרחות אם אדם מצטרף לשירות צבאי או אזרחי זר או ממלא תפקיד ציבורי במדינה אחרת.[51] יש מדינות שאוסרות על אזרחיהן להחזיק באזרחות כפולה, ואזרח שלהן שרוכש אזרחות של מדינה אחרת מאבד באופן אוטומטי את אזרחותו בהן.[1]

עד 1918, רוב המדינות שללו את אזרחותן של נשים שנישאו לזרים.[52][53] בעשור שלאחר מלחמת העולם הראשונה, שמונה עשרה מדינות חדלו משלילת האזרחות של נשים נשואות אלה.[53] מדינות מסוימות ממשיכות לעשות לשלול את אזרחותן של נשים הנישאות לזרים, מה שעלול להוביל לחוסר אזרחות.[16]

זכויות אדם[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספרה מקורות הטוטליטריות (אנ'), משנת 1951 קישרה הפילוסופית חנה ארנדט קישרה בין לאום ל"זכות לקבל זכויות".[12] ב-1955, היא טענה כי "לשום מדינה, לא משנה כמה חוקיה דרקוניים, לא צריכה להיות הזכות לשלול אזרחות".[54]

האמנה בדבר צמצום חוסר אזרחות (אנ') משנת 1961 אוסרת על שלילת אזרחות המובילה לחוסר אזרחות למעט בחריגים ספציפיים (אדם שהתאזרח עלול לאבד את אזרחותו בשל מגורים ממושכים בחו"ל אם לא הצהיר בפני הרשות המתאימה על כוונתו לשמור על אזרחותו, ואזרח שנולד מחוץ לשטח המדינה עשוי לאבד את אזרחותו אם חוקי אותה מדינה קובעים שהשמירה על האזרחות לאחר תום שנה אחת מיום הגיעו לבגרות מותנית במגורים באותה עת בשטחה של המדינה או ברישום על ידי הרשות המתאימה.[55] האפשרות של מדינה שמצטרפת לאמנה להסתייג מהאיסור היא מוגבלת יחסית.[56] נוכח האיסור על יצירת מצב בו אדם נותר מחוסר אזרחות לחלוטין, שלילת אזרחות נעשית בדרך כלל לגבי בעלי אזרחות מרובה.[57][58] יוצא דופן הוא החוק הבריטי, שמאז 2014 מתיר שלילת אזרחות בריטית של מי שהתאזרחו בעת שלא הייתה להם כל אזרחות אחרת, אם שר הפנים סבור שהם יכולים לרכוש אזרחות של מדינה אחרת.[57][58] מדינות מסוימות מתירות רק שלילת אזרחות של מי שהתאזרחו, ולא של אזרחים מלידה.[58]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא שלילת אזרחות בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 Gibney, Matthew J, Ayelet Shachar, Rainer Bauboeck, Irene Bloemraad, Maarten Vink (ע), Denaturalization, The Oxford Handbook of Citizenship, Oxford University Press, 2017-07-27, עמ' 361–362, ISBN 978-0-19-252841-4. (באנגלית)
  2. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 Audrey Macklin, Chapter 16 – A Brief History of the Brief History of Citizenship Revocation in Canada, Manitoba Law Journal 44, 2021-07-13
  3. ^ Matthew J. Gibney, Should Citizenship Be Conditional? The Ethics of Denationalization, The Journal of Politics 75, 2013, עמ' 646–658 doi: 10.1017/s0022381613000352
  4. ^ Lohr, Eric, Russian Citizenship: From Empire to Soviet Union, Harvard University Press, 2012, עמ' 90
  5. ^ 1 2 3 4 5 Daniela L. Caglioti, Subjects, Citizens, and Aliens in a Time of Upheaval: Naturalizing and Denaturalizing in Europe during the First World War, The Journal of Modern History 89, 2017-09, עמ' 495–530 doi: 10.1086/693113
  6. ^ 1 2 Zalc, Claire, Denaturalized: How Thousands Lost Their Citizenship and Lives in Vichy France., Harvard University Press, 2021, עמ' 20–21
  7. ^ 1 2 3 4 5 Patrick Weil, Nicholas Handler, Revocation of Citizenship and Rule of Law: How Judicial Review Defeated Britain's First Denaturalization Regime, Law and History Review 36, 2018-05, עמ' 295–354 doi: 10.1017/S0738248018000019
  8. ^ 1 2 3 Gibney, Matthew J, Ayelet Shachar, Rainer Bauboeck, Irene Bloemraad, Maarten Vink (ע), Denaturalization, The Oxford Handbook of Citizenship, Oxford University Press, 2017-07-27, עמ' 365, ISBN 978-0-19-252841-4. (באנגלית)
  9. ^ Gibney, Matthew J, Ayelet Shachar, Rainer Bauboeck, Irene Bloemraad, Maarten Vink (ע), Denaturalization, The Oxford Handbook of Citizenship, Oxford University Press, 2017-07-27, עמ' 365–366, ISBN 978-0-19-252841-4. (באנגלית)
  10. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 Maarten P. Bolhuis, Joris van Wijk, Citizenship Deprivation as a Counterterrorism Measure in Europe; Possible Follow-Up Scenarios, Human Rights Infringements and the Effect on Counterterrorism, European Journal of Migration and Law 22, 2020-10-07, עמ' 338–365 doi: 10.1163/15718166-12340079
  11. ^ Lucia Zedner, Citizenship Deprivation, Security and Human Rights, European Journal of Migration and Law 18, 2016-06-17, עמ' 222–242 doi: 10.1163/15718166-12342100
  12. ^ 1 2 Christophe Paulussen, Stripping foreign fighters of their citizenship: International human rights and humanitarian law considerations, International Review of the Red Cross 103, 2021-04, עמ' 605–618 doi: 10.1017/S1816383121000278
  13. ^ Milena Tripkovic, Transcending the boundaries of punishment: On the nature of citizenship deprivation, The British Journal of Criminology 61, 2021-08-03, עמ' 1044–1065 doi: 10.1093/bjc/azaa085
  14. ^ 1 2 Gibney, Matthew J, Ayelet Shachar, Rainer Bauboeck, Irene Bloemraad, Maarten Vink (ע), Denaturalization, The Oxford Handbook of Citizenship, Oxford University Press, 2017-07-27, עמ' 378, ISBN 978-0-19-252841-4. (באנגלית)
  15. ^ 1 2 Wadie E. Said, The Destabilizing Effect of Terrorism in the International Human Rights Regime, UCLA Law Review 67, 2020-2021, עמ' 1800
  16. ^ 1 2 Kristy A. Belton, Statelessness in the Caribbean: The Paradox of Belonging in a Postnational World, University of Pennsylvania Press, 2017-08-25, עמ' 34–38, ISBN 978-0-8122-9432-3. (באנגלית)
  17. ^ Gibney, Matthew J, Ayelet Shachar, Rainer Bauboeck, Irene Bloemraad, Maarten Vink (ע), Denaturalization, The Oxford Handbook of Citizenship, Oxford University Press, 2017-07-27, עמ' 360, ISBN 978-0-19-252841-4. (באנגלית)
  18. ^ McGarry, John, Marc Weller and Katherine Nobbs (ע), "Institutional and Policy Basis of Ethnic Domination", Political Participation of Minorities: A Commentary on International Standards and Practice, Oxford University Press, 2010, עמ' 43
  19. ^ Constantin Iordachi, Liberalism, Constitutional Nationalism, and Minorities: The Making of Romanian Citizenship, c. 1750–1918, BRILL, 2019-06-17, עמ' 266, ISBN 978-90-04-40111-2. (באנגלית)
  20. ^ Mira L. Siegelberg, Statelessness: A Modern History, Harvard University Press, 2020, עמ' 33, ISBN 978-0-674-97631-3. (באנגלית)
  21. ^ 1 2 Tara Zahra, “Condemned to Rootlessness and Unable to Budge”: Roma, Migration Panics, and Internment in the Habsburg Empire, The American Historical Review 122, 2017-06-01, עמ' 702–726 doi: 10.1093/ahr/122.3.702
  22. ^ 1 2 3 4 FitzGerald, David Scott, Ayelet Shachar, Rainer Bauboeck, Irene Bloemraad, Maarten Vink (ע), The History of Racialized Citizenship, The Oxford Handbook of Citizenship, Oxford University Press, 2017-08-03, עמ' 141–142, ISBN 978-0-19-252842-1. (באנגלית)
  23. ^ Carolin Liebisch-Gümüş, Embedded Turkification: Nation Building and Violence within the Framework of the League of Nations 1919–1937, International Journal of Middle East Studies 52, 2020-05, עמ' 229–244 doi: 10.1017/S0020743819000904
  24. ^ Zerrin Özlem Biner, Multiple imaginations of the state: understanding a mobile conflict about justice and accountability from the perspective of Assyrian–Syriac communities, Citizenship Studies 15, 2011-06-01, עמ' 367–379 doi: 10.1080/13621025.2011.564789
  25. ^ Sharma, Nandita, Rule: National Sovereignty and the Separation of Natives and Migrants, Duke University Press, 2020, עמ' 100
  26. ^ Erol Ülker, Assimilation of the Muslim communities in the first decade of the Turkish Republic (1923-1934), European Journal of Turkish Studies. Social Sciences on Contemporary Turkey, 2008-01-11 doi: 10.4000/ejts.822
  27. ^ 1 2 Claire Zalc, Denaturalized, Harvard University Press, 2021-01-26, עמ' 227, 237, ISBN 978-0-674-98842-2. (באנגלית)
  28. ^ Michal Frankl, Prejudiced Asylum: Czechoslovak Refugee Policy, 1918–60, Journal of Contemporary History 49, 2014-07, עמ' 537–555 doi: 10.1177/0022009414528260
  29. ^ 1 2 Martin Dean, The Development and Implementation of Nazi Denaturalization and Confiscation Policy up to the Eleventh Decree to the Reich Citizenship Law, Holocaust and Genocide Studies 16, 2002-01-01, עמ' 217–242 doi: 10.1093/hgs/16.2.217
  30. ^ Brubaker, Rogers, Citizenship and Nationhood in France and Germany, Harvard University Press, 1992, עמ' 143
  31. ^ Zalc 2021, pp. 16, 302.
  32. ^ Sorkin, David, Jewish Emancipation: A History Across Five Centuries, Princeton University Press, 2019, עמ' 310, ISBN 978-0-691-16494-6
  33. ^ Susan Akram, Palestinian Nationality and “Jewish” Nationality: From the Lausanne Treaty to Today, Rethinking Statehood in Palestine: Self-Determination and Decolonization Beyond Partition, 2021-10-01, עמ' 192
  34. ^ McGarry, John, Marc Weller, Katherine Nobbs (ע), Institutional and Policy Basis of Ethnic Domination, Political Participation of Minorities: A Commentary on International Standards and Practice, Oxford University Press, 2010, עמ' 43, ISBN 978-0-19-956998-4. (באנגלית)
  35. ^ 1 2 FitzGerald, David Scott, Ayelet Shachar, Rainer Bauboeck, Irene Bloemraad, Maarten Vink (ע), The History of Racialized Citizenship, The Oxford Handbook of Citizenship, Oxford University Press, 2017-08-03, עמ' 143, ISBN 978-0-19-252842-1. (באנגלית)
  36. ^ John McGarry, 'Demographic engineering': the state-directed movement of ethnic groups as a technique of conflict regulation, Ethnic and Racial Studies 21, 1998-01-01, עמ' 613–638 doi: 10.1080/014198798329793
  37. ^ Farmaner, Mark (2 בנובמבר 2018). "Myanmar 2020 – Rohingya Citizenship: Now or Never?". London School of Economics. נבדק ב-7 בפברואר 2022. {{cite web}}: (עזרה)
  38. ^ משה שמש, אש"ף: 1993-1964 – ממאבק מזוין לחיסול מדינת ישראל, להסכם שלום איתה, בתוך: התנועה הלאומית הפלסטינית: מעימות להשלמה? (עורכים: משה מעוז וב"ז קדר), משרד הביטחון, 1996, עמ' 314.
  39. ^ Christoph Wilcke, Stateless Again, Human Rights Watch, 2010-02-01
  40. ^ Kristy A. Belton, Statelessness in the Caribbean: The Paradox of Belonging in a Postnational World, University of Pennsylvania Press, 2017-08-25, עמ' 30, 32, ISBN 978-0-8122-9432-3. (באנגלית)
  41. ^ Iavor Rangelov, Nationalism and the Rule of Law, Cambridge: Cambridge University Press, 2013, עמ' 27, ISBN 978-1-107-01219-6
  42. ^ Raj, Vatsal (2020-08-10). "The National Register of Citizens and India's commitment deficit to international law". LSE Blogs. נבדק ב-2022-02-09.
  43. ^ Shahid, Rudabeh; Patel, Champa (19 במרץ 2020). "Understanding India's citizenship controversy". Atlantic Council. נבדק ב-9 בפברואר 2022. {{cite web}}: (עזרה)
  44. ^ 1 2 Gibney, Matthew J, Ayelet Shachar, Rainer Bauboeck, Irene Bloemraad, Maarten Vink (ע), Denaturalization, The Oxford Handbook of Citizenship, Oxford University Press, 2017-07-27, עמ' 363, ISBN 978-0-19-252841-4. (באנגלית)
  45. ^ "Will Fight Deportation". The New York Times. 1 בדצמבר 1919. נבדק ב-4 במאי 2022. {{cite news}}: (עזרה)
  46. ^ "Soviet Ark Lands its Reds in Finland". The New York Times. 18 בינואר 1920. נבדק ב-4 במאי 2022. {{cite news}}: (עזרה)
  47. ^ Julia Rose Kraut, Threat of Dissent: A History of Ideological Exclusion and Deportation in the United States, Harvard University Press, 2020, עמ' 6–7, ISBN 978-0-674-97606-1
  48. ^ 1 2 Christophe Paulussen, Stripping foreign fighters of their citizenship: International human rights and humanitarian law considerations, International Review of the Red Cross 103, 2021-04, עמ' 605–618 doi: 10.1017/S1816383121000278
  49. ^ 1 2 Audrey Macklin, Citizenship Revocation, the Privilege to Have Rights and the Production of the Alien, 2014-12-04, עמ' 4
  50. ^ אמנה בדבר צמצום חוסר אזרחות, 1961, ס' 8(2)(ב).
  51. ^ Mira L. Siegelberg, Statelessness: A Modern History, Harvard University Press, 2020, עמ' 133, ISBN 978-0-674-97631-3. (באנגלית)
  52. ^ Audrey Macklin, Chapter 16 – A Brief History of the Brief History of Citizenship Revocation in Canada, Manitoba Law Journal 44, 2021-07-13, עמ' 427
  53. ^ 1 2 Mira L. Siegelberg, Statelessness: A Modern History, Harvard University Press, 2020, עמ' 134, ISBN 978-0-674-97631-3. (באנגלית)
  54. ^ Mira L. Siegelberg, Statelessness: A Modern History, Harvard University Press, 2020, עמ' 207, ISBN 978-0-674-97631-3. (באנגלית)
  55. ^ אמנה בדבר צמצום חוסר אזרחות, 1961, ס' 7(4), (5).
  56. ^ אמנה בדבר צמצום חוסר אזרחות, 1961, ס' 8(3).
  57. ^ 1 2 Lucia Zedner, Citizenship Deprivation, Security and Human Rights, European Journal of Migration and Law 18, 2016-06-17, עמ' 233 doi: 10.1163/15718166-12342100
  58. ^ 1 2 3 Audrey Macklin, Chapter 16 – A Brief History of the Brief History of Citizenship Revocation in Canada, Manitoba Law Journal 44, 2021-07-13, עמ' 430–434
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=שלילת_אזרחות&oldid=36904923"