שלמה איגר
 | |
| לידה |
1786 ה'תקמ"ז לשנו, רפובליקת פולין  |
|---|---|
| פטירה |
ינואר 1852 (בגיל 66 בערך) י"א בטבת ה'תרי"ב פוזנן, ממלכת פרוסיה |
| מדינה | האיחוד הפולני-ליטאי, האימפריה הרוסית, ממלכת פרוסיה |
| מקום פעילות | קאליש, פוזנא |
| תקופת הפעילות |
? – ינואר 1852 |
| תפקידים נוספים |
רב ראשי |
| רבותיו | רבי עקיבא איגר, רבי חיים דוידזון |
| אב |
עקיבא איגר |
| צאצאים | רבי יהודה לייב איגר |
  | |
רבי שלמה אֵיגֶר (ה'תקמ"ז, 1786 – י"א בטבת ה'תרי"ב, ינואר 1852) היה רבן של קאליש ופוזנן. בנו של רבי עקיבא איגר.
קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]
שלמה איגר נולד לרבי עקיבא איגר ולרבנית גליקל (גליקכן) בליסא שבפולין בשנת ה'תקמ"ז. למד בישיבתו של אביו ונודע כבחיר תלמידי הישיבה וכעילוי. בה'תקס"א נישא לרבקה גולדה, בת הרב ישראל הירשזון מוורשה[1], שהיה גם חותנו של ר' אברהם גינצלר מפראגה.
לאחר נישואיו עבר להתגורר בעיר, ונשאר בה במשך 35 שנים. בשנת ה'תקצ"א (1831) עמד בראש ועד יהודי שהשתתף במרד הפולני מול השלטון הרוסי. במהלך המרד איבד את כל רכושו והוכרח לקבל על עצמו את משרת הרבנות בעיר קאליש כדי לכלכל את ביתו.
בשנת ה'תקצ"ח כשנפטר אביו הגדול, רצו אנשי הקהילה האדוקים בפוזנן למנותו לרב הקהילה על מקום אביו, אך המשכילים התנגדו לכך ועכבו את המינוי עד שנת ה'ת"ר. לבסוף זכה במינוי אך לאחר כמה שנים על כס הרבנות בפוזנן, הותש כוחו מהמלחמה התמידית עם המשכילים בעירו והוא חזר לרבנות העיר קאליש. נפטר בי"א בטבת ה'תרי"ב, ונקבר בפוזנא.
קשריו עם אביו[עריכת קוד מקור | עריכה]
רבי שלמה עצמו מוזכר בכתביו של אביו פעמים אין ספור, ונחשב לממשיכו של אביו. אף הוא עצמו עמד בקשר מכתבים רצוף עם כל גדולי דורו. אביו כיבדו ביותר, כך למשל כאשר במהלך המחלוקת בין דפוס סלאוויטא לדפוס ראם מווילנה תמך אביו רבי עקיבא איגר במדפיסי וילנה, ומדפיסי סלאוויטא העלו את הטענה כאילו דעתו של רבי עקיבא איגר הוטתה על ידי בנו רבי שלמה איגר. רבי עקיבא איגר, שהיה ידוע בדורו כענוותן גדול, יצא מגדרו ובתגובה כתב מכתב חריף כנגד טענה זו:
”מאוד הומה לבי על העזות והחוצפה של מדפיסי סלאוויטא, ודבריהם דברי נאצה הם, לא בלבד על בני הגאון נר"ו שהטה את לבבי, אלא גם עלי, שיכולים לפתות אותי לפסוק שלא כדין... אינני מוחל להם כלל וכלל, כי על ביזיון התורה אי אפשר למחול”.
למרות היותו מגדולי המתנגדים לחסידות, בנו רבי יהודה לייב איגר (ר' לייבל'ה) נמשך לתנועת החסידות, והצטרף לחסידות קוצק ובהמשך לחסידות איזביצה. סביבו התגבשה חסידות לובלין והוא עצמו נמנה כאדמו"ר הראשון בשושלת זו.[2]
אב לשישה בנים וחמש בנות.
ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]
- גיליון מהרש"א על התלמוד הבבלי ועל השולחן ערוך
- שו"ת ר"ש איגר - פסקים וכתבים, בהוצאת מוסד הרב קוק
- ספר העיקרים - ביאורים בעיקרי ההלכות. בהוצאת מוסד הרב קוק
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- שמעון הירשלר ואלטר פקשר, כגובה הארזים, בני ברק: מכון שם עולם, תשס"ח
- מנחם מאיר יעקבוביץ', "כיסא שלמה" -תכריך אגרות כתי"ק רבותינו הגאונים רבי עקיבא ובנו רבי שלמה איגר, על דבר התמנות רבי שלמה איגר לרבנות פרנקפורט דאדר, עלי זיכרון 37 מכון "זיכרון" להנצחת יהדות הונגריה, בני ברק, תשע"ז
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- שלמה בן עקיבא איגר, במהדורת 1901–1906 של האנציקלופדיה היהודית (באנגלית)
- "איגר, שלמה", יהודה דוד אייזנשטיין (עורך), אנציקלופדיה אוצר ישראל, ניו יורק: פרדס, תשי"ב, חלק א, עמוד 250, באתר היברובוקס
- דוד הלחמי, רבי שלמה איגר, חכמי ישראל, תל אביב תשי"ח, חלק א', עמ' רס"ט, באתר אוצר החכמה (צפייה מוגבלת למנויים)
שלמה בן עקיבא איגר (1785-1852), דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ בנו של הגביר ר' נפתלי הירש צנצמינר וגיסו של רב העיר חיים דוידזון, עמו למד הרב איגר בהיותו בבית חמיו.
- ^ ראו בהרחבה: אברהם יצחק ברומברג, מגדולי התורה והחסידות יג, ירושלים, תשי"ח, עמ' צה-קכ.