שלמה בר-שביט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
שלמה בר-שביט
שלמה בר-שביט
תמונה זו מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן.
נשמח להחליפה בתמונה חופשית.
לידה 7 בדצמבר 1928
כ"ד בכסלו ה'תרפ"ט
ירושלים, פלשתינה (א"י) עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 8 בספטמבר 2019 (בגיל 90)
ח' באלול ה'תשע"ט
תל אביב-יפו, ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
סוגה מועדפת תיאטרון
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות 19472019 (כ־72 שנים)
עיסוק שחקן, מדבב, שחקן תיאטרון עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה פרס התיאטרון הישראלי על מפעל חיים (1999)
יקיר העיר תל אביב-יפו (2002)
פרופיל ב-IMDb
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
שלמה בר-שביט משמאל ומישא אשרוב מימין בהצגה "הבט אחורה בזעם", 1959
שלמה בר-שביט, 1965

שלמה (שלוימל'ה) בר-שביט (7 בדצמבר 1928; כ"ד בכסלו ה'תרפ"ט8 בספטמבר 2019; ח' באלול ה'תשע"ט) היה שחקן תיאטרון וקולנוע ישראלי, זוכה פרס התיאטרון הישראלי על מפעל חיים.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ילדות ונעורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בר-שביט נולד בשכונת שערי צדק בירושלים בשם שלמה פרידמן. אביו, אהרון, היה פועל בניין, ואמו, שולמית לבית אלישיב, נכדתו של המקובל שלמה אלישיב ודודניתו של הרב יוסף שלום אלישיב, הייתה אחות בבית החולים שערי צדק.

כשהיה בן 4 הוריו התגרשו והחליטו שהילד לא יגדל אצל אף אחד מהם. בתור ילד בודד הוא עבר בין 13 מוסדות וקיבוצים בישראל (בהם משמר העמק, גבעת ברנר ועוד) עד שבגר. בנערותו הגיע למוסד החינוכי "השומריה" במשמר העמק, שם הצטיין בריצה למרחקים קצרים[1]. הסרט התיעודי "יתום עם הורים" שהופק בשנת 2004 מביא את סיפור ילדותו הקשה.

בגיל תשע הזדמן במקרה להשתתפות בהצגה במוסד הנוער בו למד, ובפעם הראשונה חווה את החוויה והחליט כי הוא רוצה להיות שחקן.

בקיץ 1946 נסע לתל אביב על מנת להשתתף באודישנים למחזור השני בבית הספר הדרמטי של הבימה". לאודישנים היה עליו להכין קטע קומי וקטע דרמטי. בין השופטים באודישן ישבו בכירי תיאטרון הבימה, שהחליטו פה אחד לקבלו. בר-שביט הצטרף לסטודיו הדרמטי של הבימה בהדרכת צבי פרידלנד ושיחק לצד צעירי התיאטרון.

קריירה בתיאטרון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת 1948 שיחק את "הגידם" בהצגה "יום ולילה" וזכה לתשבחות[2]. באותה שנה התגייס לצה"ל, יחד עם חבריו לספסל הלימודים כלהקה צבאית בשם "צעירי הבימה". עם החלטת מחלקת התרבות לאחד את כל הלהקות הצבאיות ללהקה אחת, הצטרף ההרכב ללהקה הארצית". לאחר מכן עבר בר שביט ללהקת הזמר של הפלמ"ח - "הצ'יזבטרון".

בר-שביט שכר במשותף חדר עם שמוליק סגל ברחוב גורדון 36 בדירת צ'מרינסקי. השניים היו אורחים קבועים בקפה "כסית" באותה עת. בר-שביט טוען ש"כסית" הייתה לו לבית שני[3].

בפברואר 1949 גילם את בן הקיבוץ, דני, בהצגה "בערבות הנגב", מחזה על מלחמת העצמאות מאת יגאל מוסינזון, שבו ניתנו בפעם הראשונה לצעירי התיאטרון תפקידים מרכזיים. משחקו זכה לביקורות מעורבות. עזרא זוסמן כתב עליו: "היה צלול ויפה ונגע ללבנו"[4] ובקול העם נכתב: "שחקן צעיר זה שהכרנוהו עד עתה רק מתפקידים שניים במעלה, גילה הפעם כשרון רב. אמנם לא קשה לאדם צעיר בימנו לשחק את עצמו, אולם כאן דווקא אורבת הסכנה של חריגה מן המסגרת, אך הוא נשאר מרוסן וטבעי כאילו לא היה כלל על הבמה."[5]. לעומת זאת, שושנה שרירא כתבה: "ש. בר־שביט עדיין איננו נותן במשחקו את בן־הקיבוץ המקריב את חייו בפשטות, מבלי לשאול ומבלי להסס, כאילו טבע שני הוא לו. הוא חיוור אף כי פשטותו נעימה מלכתחילה עד הסוף והוא נזהר מאפקטים כל שהם. אולם עדייו אין במשחקו כדי לגלם דמות (דמות שקשה כנראה אף למחבר לפסלה כראוי)"[6].

בר שביט המשיך לשחק בתפקידים משניים ב"הבימה", בין השאר ב"בני ערובה"[7], "אותלו"[8], "בקץ הימים"[9], "בית הלל"[10] ו"בדרך לאילת"[11].

בתחילת 1952 שיחק את אחד המשרתים ב"אילוף הסוררת". רנה טרלר כתבה על משחקו בהצגה בעיתון "חרות": "שלמה בר־שביט, ליצני, תוחב אפו לכל מקום, מלא תנועה — מבשר את טיפוס המשרתים מסוגו של פיגארו: הוא שחקן אינטליגנטי, מלא יזמה וחוש הסגנון." ד"ר חיים גמזו ב"הארץ" פחות אהב את משחקו וכתב: "בר שביט אף הוא שחקן צעיר ומוכשר, אך אין ידו משגת ... למרות פרקודיו, היפוכיו, פיזוזיו וכרכוריו. יש במשחקו משהו "משונן" והוא חסר את החופש המוחלט ואת הווירטואוזיות הנדרשים מאת שחקן ..."[12].

בר שביט גילם ב"הבימה" כ-260 תפקידים (שיא ישראלי[13]) במחזות קלאסיים, יהודיים, מודרניים ומקוריים.

בין השנים 19581960 היה חבר בהנהלת התיאטרון. בשנים 19771978 שימש גם כמנהל האמנותי שלו.

בין ההצגות בהשתתפותו: "פר גינט" (1952), "שמו הולך לפניו" (1953), "המלך ליר" (1955) - שם גילם את תפקיד השוטה, "איי לייק מייק" (1956), "הבט אחורה בזעם" (1959), "בגדי המלך" (1961), "ממלא המקום" (1964), "משפט פיתגורס" (1965), "הכיסאות" (1970), "ריצ'רד השלישי" (1976), "הלוויה חורפית" (1978), "הקמצן" (1980), "מרי סטיוארט" (1981), "הפרדס" (1985) "המלביש" (1988), "טרטיף" (1989), "המפקח בא" (1995), "יוליוס קיסר" (1999), "יום הולדת לג'וזפה" (2001), "צור וירושלים" (2003) ועוד.

בר-שביט שיחק גם במחזות הזמר "אירמה לה דוס", "קזבלן", "כנר על הגג" (בגרסה ביידיש), "גבירתי הנאווה", ו"סיפור הפרברים". והקליט אלבומים עם סיפורים ואגדות לילדים והשתתף גם בתסכיתי רדיו.

ב-1999 ביים בהבימה את המחזה "הבעל הנצחי", על פי ספרו של דוסטויבסקי[14].

במסגרת חגיגות 80 שנה להולדתו העלה הצגת יחיד בשם "שחקן מפתח" שביים משה בקר, שבה סיפר את סיפור חייו תוך מחווה ל"הבימה" באמצעות סרטונים והקלטות של מיטב שחקני התיאטרון הלאומי[15].

קריירה בקולנוע וטלוויזיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1964 השתתף בסרט "הבו בנות לאילת" בהפקתו של נתן אקסלרוד. ב-1968 השתתף בסרט "נס בעיירה" בתפקיד שדכן והשתתף בסרט "הבן האובד". ב-1970 השתתף בסרט "התמהוני" של דן וולמן.

בתחילת שנות השבעים שיחק בתוכנית "חימדו לשון" של הטלוויזיה הלימודית בתפקיד פרופסור לשונאי.[16]

ב-1993 השתתף בסרט "הירושה", בבימויו של אמנון רובינשטיין[17]. בין השנים 20022003 שיחק בסדרה "תיק סגור" בערוץ 10.

ב-2010 השתתף בסרט "פובידיליה" לצד עפר שכטר[18]. כמו כן דיבב בסרטי הקולנוע "על כלבים וגנבים" ו"מלך האריות" (רפיקי), ובשני סרטי הארי פוטר (את אלבוס דמבלדור)[19]

בין השנים 20092011 שיחק בדרמה הקומית "פולישוק" בתפקיד כתריאל, אביו של רובי פולישוק. ב-2011 הופיע בפרק הבכורה של העונה התשיעית בסיטקום "החיים זה לא הכל".

ב-2012 שיחק בסרט "ד"ר פומרנץ"[20]. ב-2015 שיחק בסרט "חרדת הבמאי" ובסדרה "רון".

בשנת 2001, פרסם אוטוביוגרפיה בשם "הנשמה התשיעית", ובנוסף נעשה סרט דוקומנטרי אודותיו, בבימויו של יהודה יניב[21].


חיים אישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בר-שביט היה נשוי לדיתה ולשניים בן ושתי בנות. התגורר בתל אביב.

נפטר ב-8 בספטמבר 2019, בגיל 90, כתוצאה מסיבוכי דלקת ריאות, אחרי התמודדות ארוכת שנים עם שלל בעיות בריאות, בהן מחלת פרקינסון, ולאחר שהיה מרותק לכיסא גלגלים[22].

פרסים והוקרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא שלמה בר-שביט בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אתלטיקה קלה, משמר, 7 ביולי 1946
  2. ^ חיים גמזו, "יום ולילה"—ב"הבימה", הארץ, 30 בינואר 1948; המשך
  3. ^ שלמה בר שביט, זה היה ביתי: שלמה בר שביט גר בבית קפה, באתר nrg‏, 10 באוקטובר 2009
  4. ^ עזרא זוסמן, "בערבות הנגב" ב"הבימה", דבר, 25 בפברואר 1949
  5. ^ בערבות הנגב, קול העם, 25 בפברואר 1949
  6. ^ שושנה שרירא, "בערבות הנגב" ב"הבימה", הבוקר, 25 בפברואר 1949
  7. ^ בני ערובה בהבימה, דבר, 8 ביולי 1949
  8. ^ אותילו בהבימה, הצופה, 10 במרץ 1950
  9. ^ בקץ הימים בהבימה, חרות, 23 ביוני 1950
  10. ^ בית הלל בהבימה, מעריב, 4 בדצמבר 1950
  11. ^ בדרך לאילת, דבר, 14 בדצמבר 1951
  12. ^ אילוף הסוררת בהבימה, הארץ, 21 במרץ 1952
  13. ^ באתר אוניברסיטת בר-אילן
  14. ^ נילי ברקן, ‏אף אחד לא מציל את הדייסה הזו, באתר גלובס, 8 בדצמבר 1999
  15. ^ מיכאל הנדלזלץשלמה בר שביט לא פוחד מהמוות, באתר הארץ, 22 בדצמבר 2008
  16. ^ פלייליסט באתר יוטיוב
  17. ^ יואב בירנברג, אהבה תחת אינקוויזיציה - אבי טולדנו ויעל אבקסיס מככבים ב"הירושה", חדשות, 20 באפריל 1993
  18. ^ אורון שמיר, עכבר העירפובידיליה: עפר שכטר עולה כיתה, באתר הארץ, 25 בפברואר 2010
  19. ^ גואל פינטוביום חמישי יעלה בישראל "הארי פוטר ואבן החכמים" בדיבוב עברי, באתר הארץ, 29 בנובמבר 2001
  20. ^ אורי קליין"ד"ר פומרנץ": רגש בראש ובראשונה, באתר הארץ, 27 בפברואר 2012
  21. ^ חגי חיטרון, התגלה ניגוד אינטרסים, באתר הארץ, 27 ביולי 2005
  22. ^ יאיר אשכנזי, השחקן שלמה בר שביט, מוותיקי הבימה, מת בגיל 90, באתר הארץ, 8 בספטמבר 2019
  23. ^ ynet, שלמה בר שביט מציג: הקשר שלי לרב אלישיב, באתר ynet, 21 במאי 2012


הקודמים:
1998 - ליא קניג, ניסן נתיב
פרס התיאטרון הישראלי - פרס מפעל חיים
1999 - שלמה בר-שביט, נולה צ'לטון
הבאים:
2000 - זהרירה חריפאי, מישא אשרוב