שלמה דוד יהושע וינברג

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הרבי/האדמו"ר מסלונים (-ברנוביץ)
ר' שלמה דוד יהושע
אין תמונה חופשית
לידה כ"א בשבט תרע"ד
סלונים
נרצח ו' בחשוון תש"ד (בגיל 29)
מחנה קולדיצ'בו בפולין
חיבורו העיקרי "זיכרון קודש" (נכתב לזכרו עם דברי תורה שלו)
מקום קבורה קבר אחים במקום הרצח
חסידות סלונים
מקום מגורים סלונים, אלכסנדר לודז', ביאליסטוק, ברנוביץ
מקום פעילות ברנוביץ
מספר בשושלת רביעי
הקודם אביו, ר' אברהם וינברג השני
הבא ר' מרדכי חיים סלאנים (סירב להיות אדמו"ר אך בפועל הנהיג את החסידים שבחרוהו כרבם)
תחילת כהונה א' באייר תרצ"ג
סיום כהונה ו' בחשוון תש"ד
רבותיו אביו
נושאים בהם עסק תנ"ך, חסידות, עסקנות באגודת ישראל
אב ר' אברהם
אם אלקה ברכה, בת ר' צבי הירש מלומאז'-קוצק, נכד של ר' מנחם מנדל מקוצק
בת זוג סימה, בת ר' יצחק מנחם מנדל דנציגר מאלכסנדר
ילדים שרה אסתר
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

ר' שלמה דוד יהושע וינברג (כ"א בשבט תרע"ד, 1914 - ו' בחשוון תש"ד, 4 בנובמבר 1943) היה אדמו"ר חשוב בדורו והאדמו"ר הרביעי של חסידות סלונים, ובנו של ר' אברהם וינברג השני מסלונים. אמו, אלקה ברכה, הייתה נינה של ר' מנחם מנדל מקוצק. נספה במחנה הריכוז קולדיצ'בו ברוסיה הלבנה (בין שתי מלחמות העולם בפולין) שהיה סמוך לברנוביץ[1].

לפני השואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרשד"י נבחר לאדמו"ר בגיל 21 לאחר פטירתו הפתאומית של אביו בא' אייר תרצ"ג. נישא ב-ו' אדר תרצ"ד לסימה, בת ר' יצחק מנחם מנדל דנציגר מאלכסנדר והיה סמוך במשך כשנתיים על שולחן חותנו. לאחר מכן שב לברנוביץ שבה אביו ביסס את כהונתו כאדמו"ר. נבחר לנשיא ישיבות "תורת חסד" בברנוביץ שייסד אביו ו"אור תורה" בטבריה. עסק רבות בענייני ציבור, היה חבר באגודת ישראל והשתתף בכנסייה הגדולה השלישית של אגו"י במרינבד. למרות גילו הצעיר היה אדמו"ר חשוב וזכה להערכה רבה מהרבנים חיים עוזר גרודזנסקי ואלחנן בונם וסרמן. נודע בענוותו, בפיקחותו, בהתמדתו בלימוד וכמלחין.

בימי השואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כהמשך להסכם ריבנטרופ-מולוטוב עבר מזרח פולין (אזור שנלקח בעבר מפולין וסופח לליטא ומכונה "ליטא הפולנית") כחלק מליטא לברית המועצות. ישיבות רבות עברו אז לוילנה שסופחה לליטא לאחר שהייתה מתרצ"ח (1938) בפולין, ועברו משם לשנחאי ובהן ישיבת מיר. חסידיו בארץ ובארצות הברית התחננו שיעבור גם הוא לווילנה ונשלח אליו שליח מיוחד לכך, אולם וינברג סירב[דרוש מקור] ואמר שלא יוכל לעזוב את חסידיו.

לאחר כיבוש מזרח פולין בידי הנאצים ביוני 1941 הועבר הרב וינברג לגטו ברנוביץ, וזכה להערכה רבה מכולם: פעילי המחתרת השתמשו במרתפו כמחסן נשק וזכו לעידוד ותמיכה ממנו, וחברי היודנראט היו נועצים בו[דרוש מקור]. הוא כיסה את פניו כדי להסתיר את זקנו כי סירב לגלחו. הרב וינברג הסתובב בגטו וסייע ככל יכולתו לחולים ונזקקים. הוא המשיך לנהוג כאדמו"ר בעריכת שולחנות והמשיך ללבוש את בגדיו החסידיים.

ב-ט' בטבת תש"ג חוסל גטו ברנוביץ לאחר שרוב יושביו נרצחו בידי השומרים האוקראינים בשושן פורים תש"ב, והשרידים כארבעים במספר הועברו למחנה הריכוז והעבודה קולדיצ'בו הסמוך לברנוביץ.

וינברג הקפיד על שמירת מצוות לחומרה גם בתנאי הגטו. בפסח נמנע מלאכול חמץ. בשבת התאמץ בכל מאודו למעט באיסורי מלאכה. במשך זמן מסוים השתחרר מעבודה בעזרתו של ד"ר זליג לווינבוך שאישר שהוא חולה. כשלא יכול היה יותר להשתחרר כחולה מצא פתרונות אחרים כמו לעבוד בסבלות כדי להימנע מאיסורי מלאכה בנגרות. כדי לא לעבור על איסור הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים, הוא הפסיק בהליכתו כל קצת פחות מארבע אמות. אכל מהמטבח הדיאטטי שהכין ד"ר לווינבוך כדי לשמור ככל האפשר על דיני הכשרות. אף שסיכן בכך את חייו, המשיך להתפלל 3 פעמים ביום ואף השתמש בטלית ותפילין ששמר בסתר. דעתו הייתה שיש למסור את הנפש גם על איסורים מדברי חכמים. בצריף שבו היה רשד"י שכב בדרגש לידו יהודי מארגנטינה. כשראה בחורף שהרבי רועד מקור, נתן לו את מעילו. הרב וינברג היה מוכן לקבל[דרוש מקור] רק אם יוכל להוציא את החוטים שהיה בהם חשש שעטנז, ובעל המעיל הסכים. לפני שהוציאו להורג את הרב וינברג, הוא הוריד מעליו את המעיל כי לא רצה למות על קידוש השם עם מעיל שהיה בו חשש שעטנז.

הרב וינברג נרצח יחד עם שמונה יהודים נוספים, והם נקברו בקבר אחים. הרב הלך למותו בגוף זקוף וראש מורם ואמר[דרוש מקור] ליהודים שהלכו עמו: "מובא במדרש שהקב"ה צובע את לבושיו בדם ההרוגים על קדושת שמו, וכשמגיע יום הדין לובש אותו פורפורין (=לבוש צבוע)", והוסיף ביידיש: "מה יכול להיות חשוב יותר מאשר להיות רשום על לבושו של הקב"ה?" גם רעייתו ובתו שרה-אסתר נספו.

תורותיו פורסמו בשנת תשכ"ז בספר "זיכרון קדוש" בידי רבי שלום נח ברזובסקי (אז ראש ישיבת סלונים) שהיה חבר ילדות שלו. בספר זה הדפיס רבי שלום נח גם מאמר הקדמה בשם "בסוד קדושים" על השואה בראי החסידות וכן קונטרס "סיום התקופה", קונטרס זיכרון לקהילת סלונים בברנוביץ'.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ד"ר יצחק אלפסי, החסידות מדור לדור : כרך שני - מדור ששי ועד לימינו, עמ 460
  • ד"ר יצחק אלפסי, אנציקלופדיה לחסידות : אישים כרך ב' (אות י'), עמודות תשכ"ו-תשכ"ז
  • מנשה אונגר, אדמו"רים שנספו בשואה, מוסד הרב קוק, ירושלים תשכ"ט (הודפס בתשס"ז עם מפתח אישים)
  • הרב פרופ' יצחק לוין (עורך), אלה אזכרה : אוסף תולדות קדושי ת"ש-תש"ה, חלק ה', "המכון לחקר בעיות היהדות החרדית", ניו יורק תשכ"ג
  • ר' שלום נח ברזובסקי, זיכרון קדוש, החלק "בסוד קדושים", ישיבת בית אברהם - סלונים, ירושלים תשכ"ז (הודפס גם בתשמ"ה ותשמ"ט), עמ' ט'-ט"ו
  • אהרן סורסקי, דמויות הוד : מראשי הדור האחרון, כרך שני, ירושלים תשל"ח (מהדורה שלישית עם הוספת פרקים חדשים - המהדורה הראשונה יצאה בתשכ"ח והשנייה בתשל"ב)
  • ברנוביץ : ספר זיכרון, ארגון יוצאי ברנוביץ בישראל, תל אביב תשי"ד, עמ' 267–270.
  • אסתר פרבשטין, בסתר רעם : הלכה, הגות ומנהיגות בימי השואה, מוסד הרב קוק, ירושלים תשס"ב, עמ' 98 ו-412
  • אנציקלופדיה שמע ישראל, חלק א', מכון "שמע ישראל", בני ברק תשנ"ז עמ' 132 ו-241
  • יחזקאל רוטנברג ומשה שנפלד (עורכים), הרבי מקָאצק וששים גבורים סביב לו : גל-עד לתולדתם, תורתם ופעלם של הרבי, גדולי תלמידיו וצאצאיו עד הדור האחרון (מסדרת "היכל קאצק"), הוצאת "נצח", תל אביב תשי"ט, עמ' תרפ"ו-תרצ"ב
  • פנקס הקהילות : פולין : כרך שמיני - וילנה־ביאליסטוק־נובוגרודק (בעריכת שמואל ספקטור), יד ושם, ירושלים תשס"ה, עמ' 183.
  • אברהם פוקס, השואה במקורות הרבניים : שו"ת ודרשות, בהוצאת המחבר, ירושלים תשנ"ה

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מחנה קולדיצ'בו (Koldichevo) הוא מחנה ריכוז שהוקם במהלך תש"ב (ראשית 1942) בחוות קולדיצ'בו, 18 קילומטרים מברנוביץ בדרך לנובוגרודוק. חוץ מהיהודים שהובאו מהורודישץ', ז'טל, נובוגרודוק, סטויבץ וברנוביץ, ששוכנו בנפרד באורווה, נאסרו במחנה גם חברי מחתרת מבלארוס ומפולין. במחנה נספו 22,000 אנשים שרובם ככולם היו יהודים. במחנה קמה מחתרת יהודית שמנהיגה היה הסנדלר שלמה קושניר. היא השיגה שני אקדחים וארבעה רימונים והצטיידה גם בחומצה להגנה מתגובתם של שומרי המחנה, שהכין כימאי יהודי. המחתרת ארגנה בריחה בליל סופה בכ"ח באדר תש"ב (17 במרץ 1942). 99 ברחו מהמחנה ומתוכם 75 לא נתפסו והצטרפו לפרטיזנים כשרובם ליחידתו של טוביה בילסקי.


הקודם:
ר' אברהם וינברג (השני)
אדמו"רי סלונים הבא:
ר' מרדכי חיים סלאנים