שלמה קרליבך (ליבק)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
שלמה קרליבך
הרב שלמה קרליבך. 1910
הרב שלמה קרליבך. 1910
לידה 28 בדצמבר 1845
הדוכסות הגדולה של באדן היידלסהיים (גר'), הדוכסות הגדולה של באדן
פטירה 12 במרץ 1919 (בגיל 73)
רפובליקת ויימאררפובליקת ויימאר ליבק, העיר החופשית ליבק
מקום קבורה Jewish Graveyard Lübeck-Moisling עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה גרמניה עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג אסתר קרליבך עריכת הנתון בוויקינתונים
צאצאים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
הרב שלמה קרליבך. 1919

הרב ד"ר שלמה (סלומון) קרליבך (קארלעבאך; בגרמנית: Salomon Carlebach;‏ 28 בדצמבר 1845, היידלסהיים12 במרץ 1919, ליבק) היה רב אורתודוקסי גרמני, מורה, סופר ופוליטיקאי לאומני-שמרני. כיהן במשך 49 שנים כרב הקהילות בליבק ומויסלינג, והיה אב לאחת ממשפחות הרבנים הנכבדות בגרמניה.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קהילת יהודי ליבק - מויסלינג

קרליבך היה בנו השישי מבין תשעה ילדיו של יוסף צבי קרליבך (1802–1881), סוחר בקר בהיידלסהיים, ואשתו סילי (לבית שטרן; 1811–1883). אחיו הבכור נתן קרליבך (1844–1912), שנישא ללינה שוואב (1857–1922), ייסד את הענף הפרנקפורטי של המשפחה, שהיה פעיל ביותר מבחינה מסחרית.

למד בגימנסיה בברוכזאל ולאחר מכן בבית הספר התיכון בקרלסרוהה. בשנת 1866 החל את לימודיו באוניברסיטת וירצבורג, ושנה לאחר מכן עבר לברלין. בשנת 1868 סיים את לימודיו באוניברסיטת טיבינגן, ובה קיבל תואר דוקטור לפילוסופיה על תזה בנושא: "התפתחות הדרמה הגרמנית עד לסינג, עם התייחסות מיוחדת למשחקי קרנבל גרמניים, והרכיבים העבריים שלהם" (Entwicklung des deutschen Dramas bis Lessing, mit besonderer Berücksichtigung der deutschen Fastnachtsspiele und deren hebräischer Bestandteile). לאחר מכן חזר לברלין ללימודי רבנות, ובשנת 1869 קיבל סמיכה לרבנות.

ביוני 1870 ירש את מקומו של רב העיר ליבק, אלכסנדר זוסמן אדלר. בשנת 1872 נישא לאסתר אדלר (גר') ‏(1853–1920) בתו של קודמו בתפקיד רב העיר, כמקובל בקהילות גרמניה. אסתר פרסמה מאמרים ושירים והייתה פעילה מרכזית באיגוד הנשים היהודיות בליבק.[1] בשנת 1880 חנך את בית הכנסת בליבק.

קרליבך נפטר משבץ מוחי בי' באדר ב' ה'תרע"ט (12 במרץ 1919). הוא נקבר בבית העלמין היהודי במויסלינג (Moisling), פרבר על יד ליבק, שם נקברו גם אחדים מבניו ואשתו אסתר, שנפטרה שנה לאחר מכן. בשנת 2005 נחנך על שמו ושם משפחתו "פארק קרליבך" בליבק.

דרכו ופעילותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית הכנסת בליבק, 1904

קרליבך היה מחסידיו וממשיכי דרכו של הרב שמשון רפאל הירש, שדגל בתורה עם דרך ארץ. לצד הפירושים על התלמוד וספרי הדרכה לבית היהודי שחיבר הן בעברית והן בגרמנית, קרליבך פרסם רשימה של ספרי קודש וספרים כלליים שלטעמו ראוי שיימצאו בכל ארון ספרים יהודי טוב, ובהם כל כתבי יוהאן וולפגנג פון גתה, שילר, לסינג, ריקרט (Rückert), הֶבֶּל (Hebbel), גרִילפַּרצֶר (Grillparzer), גַייבֶּל (Geibel), לילינקרון (Liliencron), קרנה, קלייסט, אוּהלנד (Uhland), האוף, ברנה וכן ספרים של שייקספיר, איבסן, ביירנסון, טולסטוי, ז'אן רסין ומולייר.

הוא אף המליץ לקרא אותם בשבת לאחר קריאה ולימוד פרשת השבוע על מפרשיה וטעמיה, כחלק ממצוות עונג שבת. את הנוהג לקביעת זמן ללימודי קודש וחול השריש גם בנכדו, השופט לעתיד חיים כהן, אשר למד אצלו בצעירותו.[2] קרליבך היה מושא לביקורת חריפה של חוקר הספרות ברוך קורצווייל, במאמרו "על דיוקנה של היהדות המסורתית בגרמניה", שבו תקף את רמתם התרבותית הנמוכה של מנהיגי היהדות החרדית בגרמניה בדורות ההמשך לאחר הרב הירש.[3]

בנוסף למשרת הרבנות קרליבך היה פעיל גם כפוליטיקאי. בשנים 1877–1895 כיהן כחבר במועצת העיר ליבק, ופעל בה בעיקר למען צורכי הקהילה היהודית,[4] אך גם ביטא את הרגש הלאומי הגרמני שלו בנאומים חוצבי להבות שנשא בפרלמנט. היה מעריץ נלהב של הקיסר וילהלם השני, ובניו אף התגייסו לצבאו בתקופת מלחמת העולם הראשונה. תוצאות המלחמה הסבו לו צער רב. כמו כן היה חבר בהנהלת האגודה החפשית למען האינטרסים של היהדות האורתודוקסית בפרנקפורט.

קרליבך חיבר גם ספרים, בהם ספרי מוסר והדרכה למשפחה היהודית, ספרי היסטוריה יהודית, וכן חיבר את "בית יוסף צבי" על שם אביו ורבו יוסף הכהן אלטמן, המקבץ את הטקסט של מספר פרשנים תלמודיים במקום אחד. בשנת תר"ע הדפיסו בניו וחתניו את הקובץ "לשלמה" לרגל מלאות לו ארבעים שנה ברבנות העיר, ובו הופיעו מאמרים רבים ממשפחתו ומידידיו הרבנים.

משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

פארק קרליבך בליבק

לרב שלמה קרליבך נולדו שנים עשר ילדים. בניו הם:

ארבע בנותיו הן:

אחדים מצאצאיו מכהנים כיום כרבנים ופעילים בגרמניה, בריטניה, ארצות הברית וישראל.

אילן יוחסין[עריכת קוד מקור | עריכה]

אילן יוחסין של משפחת קרליבך


אלכסנדר זוסמן אדלר
 
חנה אדלר (בת אפרים פישל יואל)
 
יוסף צבי קרליבך
 
סילי קרליבך
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
אסתר קרליבך (גר')
 
שלמה קרליבך (ליבק)
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
בלה רוזנק
 
מרדכי יהודה רוזנק
 
הרטוויג נפתלי קרליבךשמשון קרליבךאפרים קרליבךוילהלם זאב (וילי) כהן
 
מרים כהן
 
צילי נויהאוז
 
ליאופולד נויהאוז (גר')עמנואל קרליבך
 
יוסף צבי קרליבך
 
אלכסנדר קרליבך
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
יצחק צבי רוזנק
 
 
[א] אליהו חיים קרליבך (אנ')
 
שלמה קרליבךפליקס קרליבךעזריאל קרליבךאלכסנדר כהן (מהנדס)חיים כהןליאו כהןשלמה כהן-אברבנאליוליוס קרליבך
 
מרים גיליס-קרליבך
 
ג'וליוס קרליבך (גר')
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
מיכאל רוזנק
 
 
(לעץ משפחתה)
הדסה קרליבך (צר')
נשמה קרליבך
 
ליביה (בת פינחס קהתי)
 
יצחק אורי כהן
 
ידידיה כהן
 
 
אריאל כהן
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
אבינועם רוזנק
 
שי פירון
 
ברוריה פירוןנועה לאו
 
בנימין לאו
 
 
 
  • מופיעים בעץ רק המפורסמים לבית משפחת קרליבך, אבות המשפחה או חוליה המקשרת בין דורות
  1. ^ אחיו התאום של שלמה קרליבך


מחיבוריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא שלמה קרליבך בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ עם פטירתה פרסם העיתון "דער איסראעליט" נקרולוג (מאמר הספד) על אודותיה: גיליון 8 (26.2.1920), אדר ה'תר"ף, עמ' 9, באתר Compactmemory. בִּתהּ בלה קרליבך דיווחה כי העובדה שכאשה נבצר ממנה לעסוק בתלמוד ציערה אותה כל חייה.
  2. ^ חיים כהן, מבוא אישי: אוטוביוגרפיה, כנרת, 2005. עמ' 74
  3. ^ קורצוייל, במאבק על ערכי היהדות, שוקן 1969, עמ' 266-7
  4. ^ ד' דיוקנאי, ראשים בישראל: חיים כהן, מעריב, 11 ביולי 1952.
  5. ^ עליו ראו: יהודית בר־חן, ליאו, תל אביב: משרד הביטחון – ההוצאה לאור, תשנ"ב 1991