שלמה רביקוביץ'

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
שלמה רביקוביץ'
PROF. RABIKOVITZ EXPERIMENTING IN THE CHEMICAL LAB. OF THE RESEARCH STATION IN REHOVOT. המעבדה הכימית במכון וולקני ברחובות..jpg
רביקוביץ בתחנת המחקר החקלאית ברחובות, 1933.
לידה 25 בפברואר 1899
בוברויסק, פלך מינסק, האימפריה הרוסית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 17 במאי 2000 (בגיל 101)
ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
ענף מדעי מדעי כדור הארץ
מדינה רוסיה, ארצות הברית, ישראל
מקום לימודים אוניברסיטת ראטגרס עריכת הנתון בוויקינתונים
מוסדות האוניברסיטה העברית בירושלים עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה פרס ישראל לחקלאות
תרומות עיקריות
מיפוי גאולוגי של קרקעות ישראל, חקר גידול צמחייה בתנאי מליחות
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

שלמה רביקוביץ' (25 בפברואר 1899 - 17 במאי 2000) היה מראשוני חקר מדעי כדור הארץ בישראל.

חייו ומפעליו[עריכת קוד מקור | עריכה]

רביקוביץ' נולד בבוברויסק שברוסיה. הוא למד לימודי חקלאות ברוסיה ובאוניברסיטת Tavrian בחצי האי קרים, אך קטע את לימודיו באמצע ועלה לארץ ישראל בראשית שנות העשרים. הוא שימש עוזר מחקר במחלקה לחקלאות כימית של התחנה לחקר החקלאות והיה ראש המחלקה לקרקע. בשנות השלושים נסע ללמוד בארצות הברית ובשנת 1938 סיים לימודי דוקטורט מאוניברסיטת רטגרס. בשנת 1942 הצטרף לסגל המורים הראשוני של המכון ללימודי החקלאות, במסגרת האוניברסיטה העברית בדרגת מרצה בכיר. בשנת 1949 היה לפרופסור חבר ובשנת 1957 היה לפרופסור מן המניין בתחום מדעי כדור הארץ. בשנים 1951–1954 הוא כיהן גם כמנהל התחנה לחקר החקלאות, אך ביקש להשתחרר מתפקיד זה כדי שיוכל להתרכז במחקר[1]. בשנים 1955–1958 הוא שימש כדיקן הפקולטה לחקלאות של האוניברסיטה העברית. בשנת 1967 פרש לגמלאות.

רביקוביץ' התמחה בתחום הקרקע, נושא מרכזי בחקר החקלאי של ארץ ישראל בימי העלייה השלישית. מחקריו הראשונים בישראל עסקו בספיחת אניונים וקטיונים, אך תוך זמן קצר עבר לעסוק בבעיית מליחות הקרקעות, בעמק הירדן, עמק בית שאן והערבה, ובפתרונות אפשריים לבעיה. בשנים 1939–1940 הוא ליווה את פעולות אנשי בית הערבה בשטיפת הקרקע ממלחים והכשרתו לגידול ירקות[2]. מחקריו אלו היוו זרז להקמת מפעלים לטיוב הקרקעות, ובהם מפעל הטיוב בעמק הקישון בשנת 1948.

בשנות ה-40 עסק במיפוי קרקעות הנגב הצפוני[3] ובשנת 1953 הוא פרסם את תוצאות הסקר, על פיהם רוב קרקעות הנגב הצפוני אינם סובלים ממליחות וכי כרבע מהקרקעות סולים רק ממליחות קלה יחסית. הוא סיכם בדברים: "סקר קרקעות הנגב שנעשה לאחרונה סתר במידה רבה את ההנחות הפסימיות ... רוב קרקעות הנגב הצפוני, וזהו שטח עצום המצפה עדיין לגאולתו החקלאית, יכול לשמש מצע פורה לגידולים חקלאיים שונים במידה שיספקו את המים הדרושים לשם כך"[4]. בשנים 1953–1957 עסק במיפוי קרקעות הנגב הדרומי מבאר שבע עד אילת, לפי סוגם ותכונותיהם, בעזרתו של יואל דן ובסיוע קרן פורד. לצורך כך נערכו סיורים רבים ברחבי הנגב ונלקחו אלפי דגימות של אדמה שנותחו במעבדה[5]. רמת פירוט טיב הקרקעות בסקר שלו הוא מהמפורטים ביותר בעולם המערבי. במקביל למיפוי הקרקעות פיתח רביקוביץ' טקסונומיה של טיפוסי קרקע. בשנת 1959 היה חבר בוועדה לבדיקת אפשרויות ההתיישבות החקלאית בנגב הדרומי שמליצה על הקמת יישובים רבים בנגב[6].

בנוסף לחקר סוגי הקרקעות עצמן, עסק רביקוביץ' בחקר גידול צמחייה בתנאי מליחות. מפת המליחות בקרקעות בישראל שערך הביאה להכרתו בחשיבות קיומה של מערכת הזנה מינרלית ובמחקריו נקבעו מידות היחס הרצויות ברמות הקורט והרעילים בסוגי קרקעות שונים. בשנת 1981 פורסמה על ידו, יחד עם צוות מחקר, מפת יסודות הקורט בקרקעות ישראל. עיסוקו בתחום הפדולוגיה הביא בשנות השלושים לפרסום מחקר על תנועת החרסית ברצועת החוף של ישראל, אשר התפתח בשנות החמישים לסדרת מחקרים בנוגע להכרת תנועת החרסית על ידי החדרת נתרן לקרקע וזירוז טיובם של החולות לצורך ניצולם לגידול חקלאות. מחקריו בעמק החולה החלו בפרסום ראשון בשנת 1936, שבו עסק בתיאור כימי של קרקעות האזור, ונמשכו בסדרת מחקרים לאורך תקופת מעקב אחר תהליכים כימיים בקרקעות. אלו היוו בסיס לספר הלימוד שחיבר "קרקעות ישראל".

רביקוביץ' זכה בפרס רופין לשנת 1948 על ספרו "הקרקעות המלוחים בעמק הירדן וטיבם"[7] ובפרס ישראל לחקלאות לשנת 1984.

מפרסומיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • צורות ההשקאה והשפעתן על המלחת הקרקע: התפתחות הצמחים והרכבם, תש"א
  • קרקעות ישראל: מיונן של קרקעות ישראל, תש"ך
  • קרקעות ישראל: התהוותן, טבען ותכונותיהן, תשמ"א

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא שלמה רביקוביץ' בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]