שם נבטי
| שם נבטי בכתב חרטומים | ||
|
שם נבטי (נקרא גם שם שתי הגברות) היה אחד מ"חמשת השמות הגדולים" (אנ') ששימשו את הפרעונים המצריים. שם נבטי היה גם אחד מהכותרים המלכותיים העתיקים ביותר. המונח המודרני "שם שתי הגברות" הוא נגזרת פשוטה מהתרגום של המילה המצרית נבטי (nebty).
אטימולוגיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]המונחים "שם נבטי" ו"שם שתי הגברות" נובעים מהמילה המצרית nbtj (נבטי; nebty), שהיא שם עצם כפול שמשמעותו "(שתי) הגברות". כשם עצם בלבד, זוהי לשון נקייה דתית המציינת את האלות נח'בת ו-וואדג'ת כאלוהות זוגית. כציצה מלכותית חשבו שהיא מייצגת מצרים מאוחדת.[1][2]
חזות הרלדית
[עריכת קוד מקור | עריכה]שם נבטי, בדומה לשם המאוחר Niswt-Bity, נבנה עם שתי קבוצות סימנים. הראשון מציג נשר מקראי יושב על סל. הקבוצה השנייה מציגה קוברה זקוף, גם הוא יושב על סל. הגרסאות העתיקות ביותר של "שם נבטי" הראו במקום הקוברה את הכתר האדום (אנ') מעל הסל השני. קבוצות הסימנים היוצרות את שם נבטי מעולם לא שימשו בנפרד.[1][2]
סמליות
[עריכת קוד מקור | עריכה]שם נבטי נקשר באופן סמלי לשתי האלות החשובות ביותר של המלוכה המצרית העתיקה: נח'בת ו-וואדג'ת. בעוד נח'בת (במצרית: נח'בתי; "היא מנחב (אנ')") הייתה "פילגשו של מצרים העליונה", התליון שלה וואדג'ת (במצרית: ואדית; "היא פורחת" או פשוט "גברת הירוק") הייתה "הגברת של מצרים התחתונה". נח'בת הוערכה כ"האם השמיימית של השליט", מה שמתבטא בתואר המלכה המצרית העתיקה Mwt-niswt ("אם המלך"). הקוברה של וואדג'ת הוערכה כ"נחש הנזר השמיימי על מצחו של השליט", מאמינים כי הוא ירק אש על כל מי שהעז להתמודד עם פרעה. התנהגות מגוננת זו הפכה את וואדג'ת לפופולרית מאוד, וכבר בתקופה השושלתית המוקדמת תוארו מספר אלוהויות כשהן עוטות אוראוס על מצחן. כל פרעה רצה להציג בשם הנבטי שלו את עצמו כמי שנמצא בהדרכתן והגנתן של שתי האלות, ובכך להעניק לעצמו לגיטימציה כשליט מצרים כולה.[1][2]
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]שם נבטי הוא השם המלכותי השני בעתיקותו בהיסטוריה המצרית העתיקה (אחרי שם הורוס) וידוע גם כ"שם שתי הגברות" (אנ'). אגיפטולוגים כמו טובי וילקינסון (אנ') ולודוויג דייוויד מורנץ (אנ') מצביעים על אב טיפוס ברור של שם נבטי ששימש לפני הצגת הצורה הסופית: תגי שנהב מקברי אבידוס של השליטים חור-אחע וג'ר (אנ') והמלכה ניתחותפ (אנ') מציגים את סמל שתי הגברות עם הכתר האדום מעל הסל במקום הקוברה. במקרה של חור-אחע סמל הנבטי מעורר עניין מיוחד, מכיוון שהוא מתואר בתוך שלוש מסגרות (מקדש? קבר?) יחד עם ההירוגליף "Men" (סימן גרדינר Y5; כלומר "להישאר" או "לסבול"). ישנה מחלוקת קשה אם קבוצת הסימנים הזו רק נותנת את שמו של מקדש נבטי (מן-נבטי; "היכן שתי הגבירות מתקיימות"), האם היא מציגה את שם נבטי של אחע בתוך קברו או שמא היא מציגה, במקום זאת, את שם נבטי של נערמר, מה שמצביע על כך שאחע קבר את נערמר. תגי השנהב של המלכים ג'ר וצ'ת מציגים את אב הטיפוס בתוך ארמון ומקדש, מונחה על ידי הסימון שהשליטים ביקרו בארמון שתי הגבירות או פיקחו על בניית מרתפי יין למקדש נבטי. השימוש הראשון בצורתו הסופית של סמל נבטי (נשר וקוברה מעל שני סלים) הופיע בתקופת שלטונו של סמרח'ת (אנ'), שכינה עצמו איירי-נבטי (Iry-Nebty; "שומר שתי הגברות"). אחריו, כל שליט השתמש בשם נבטי, אם כי לא כל שליט מהשושלות המוקדמות והממלכה הקדומה ידוע בשמו נבטי.[1][2]
בעיה נוספת בקביעת שמות נבטיים היא אופנה שהתעוררה בתקופת שלטונו של השליט פרי יב סן (אנ'). הוא היה השליט הראשון שהשתמש בסמל נבטי כשם נפרד או ככותרת נפרדת. אחריו, נראה שגם שליטים אחרים השתמשו בשמות נבטי נפרדים. עדות לכך היא המקרה של השליט קע. כתובות על תג שנהב מגלות שקע השתמש בשני שמות נבטיים שונים: קע-נבטי ("זרוע מורמת של שתי הגבירות") וסן-נבטי ("נושק על ידי שתי הגבירות" או "אח שתי הגבירות"). השליט חותפ סח'מוי כינה את עצמו סחוטפ-נבטי (Sehotep-Nebty; "שתי הגבירות מרוצות ממנו"), ובכך השתמש כמעט באותו השם שבו השתמש בשם הסרך שלו.[3][4] בעיה נוספת בהקצאת שמות נבטי היא שבתקופת הממלכה הקדומה גם המלכות המצריות השתמשו בסמל נבטי כחלק משמות הלידה שלהן. דוגמאות בולטות הן המלכות חתפ-חר-נבטי (אנ') וג'פט-נבטי (אנ'). זה גרם לבעיה בנוגע לפרשנות של שם נבטי המופיע על תבנית שנהב מסאקרה. יש מחלוקת אם היה זה שם של מלכה (ג'פט-ענח'-נבטי; Djeseret-ankh-Nebty (אנ')) או רק שם נבטי של השליט סמרח'ת (אנ').[3][5]
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ 1 2 3 4 Toby A. H. Wilkinson: Early Dynastic Egypt. Routledge, London/New York 1999, ISBN 0-415-18633-1, p. 203-205.
- ^ 1 2 3 4 Wolfgang Helck, Eberhard Otto: Nechbet. In: Kleines Lexikon der Ägyptologie. Harrassowitz, Wiesbaden 1999, ISBN 3-447-04027-0, p. 199.
- ^ 1 2 Toby A. H. Wilkinson: Early Dynastic Egypt. Routledge, London/New York 1999, ISBN 0-415-18633-1, p. 201, 206–207.
- ^ Hermann Ranke: Die altägyptischen Personennamen. vol. III. Augustin, Glückstadt 1977, p. 319.
- ^ Wolfgang Helck: Untersuchungen zur Thinitenzeit (=Ägyptologische Abhandlungen, vol. 45). Harrassowitz, Wiesbaden 1987, ISBN 3-447-02677-4, p. 108 & 117.