שמואל אבא הורודצקי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
שמואל אבא הורודצקי

ד"ר שמואל אבא הוֹרוֹדֶצקירוסית: Городецкий; בכתב לטיני: Horodezky; י' באלול תרל"א, 27 באוגוסט 1871כ"ד באייר תשי"ז, 25 במאי 1957) היה חוקר החסידות והמיסטיקה היהודית. חתן פרס ביאליק לחכמת ישראל לשנת תש"ח (1947).

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הורודצקי נולד בעיירה מאלין (Малин) שבמחוז רָדוֹמישְל (אנ'), בפלך קייב שבדרום-מערב רוסיה (אוקראינה), בן למשפחה מיוחסת של אדמו"רים: מצד אביו, ר' יוסף משה בן ר' ברוך, היה מצאצאי האדמו"ר רבי מנחם נחום מצ'רנוביל, ומצד אמו, ציפה בת ר' גדליהו טברסקי, היה מצאצאי הבעש"ט. בגיל שלוש התייתם מאביו, ובשנת 1881 עבר לבית סבו בצ'רנוביל וקיבל חינוך מסורתי ותורני. בתרנ"ב עבר לבית דודו אברהם דב בברדיצ'ב, ועבד אצלם כגזבר בבית המסחר לאריגה. בהשפעת דודו, הרב מרדכי שמואל, כתב את ספרו הראשון, "אמרי שפר" (אודסה 1893). בתרנ"א פרסם חוברת בשם "שם משמואל", מונוגרפיה על ר' שמואל אליעזר הלוי איידלס (מהרש"א), ובה עבר מן הספרות התורנית לחקר תולדות הרבנים. בשנת 1896 פרסם את החוברת "כרם שלמה", על רבי שלמה לוריא (המהרש"ל). לאחר מכן המשיך בחקר החסידות, ובשנת תרנ"ח ייסד וערך את המאסף "הגׂרן", שקיבץ מאמרים במדעי היהדות ויצא במשך 30 שנה, עד לשנת תרפ"ח. ב-10 קבציו לקחו חלק כ-40 סופרים וחוקרים בולטים מארצות המזרח והמערב.

בשנת תרס"ז-1907 עזב את רוסיה ונסע מערבה ללמוד פילוסופיה והיסטוריה באוניברסיטת ברלין. בשנת 1907 נבחר כציר מברדיצ'ב לקונגרס הציוני ה-8. בתרס"ח המשיך את לימודיו באוניברסיטת ציריך, וממנה עבר לאוניברסיטת ברן, בה קיבל ב-1912 תואר דוקטור על יסוד הדיסרטציה "זרמים מסתוריים-דתיים אצל יהודי פולין במאות ה-16–18". מ-1912 עד ראשית 1915 התגורר בברלין. בתקופת מלחמת העולם הראשונה עזב לשווייץ, בה התגורר עד סוף 1921, אז שב לברלין וישב בה עד אביב 1939. בשבתו בברלין (1907, 1912–1915, 1921–1939) נמנה עם חוג סופרי העברית בעיר.[1] בחודש אדר תרצ"ט עלה לארץ ישראל והשתקע בתל אביב.

הורודצקי פרסם מאמרים במרבית העיתונים העבריים הבולטים ("המליץ", "הצפירה", "הצופה", "דבר", "העולם", "האשכול", "מאזנים", "הדאר" ועוד) וכן בעיתונות הלועזית ("דֶר יוּדֶה" של מרטין בובר, "יידישה רונדשאו", "יברייסקאיה סטארינה", "מונטסשריפט", "ארכיו פיר רליגיונסוויסנשפט") וב"אנציקלופדיה יודאיקה".

בנוסף, פרסם מספר רב של ספרים בנושאי החסידות והקבלה. ספרו הגדול "החסידות והחסידים", בארבעה כרכים, ראה אור בהוצאת דביר בשנת תרפ"ג (ובשלוש מהדורות נוספות). מפעל חיים שני, "המסתורין בישראל", מתקופת המקרא ועד רמח"ל, החל להופיע בהוצאת נ' טברסקי בשנת תרצ"א; בימי חייו ראו אור שני הכרכים הראשונים, והשניים האחרים נשלמו בשנת תשכ"א-1961.[2] המונוגרפיות ההיסטוריות שחיבר כונסו בספרו "יהדות השכל ויהדות הרגש" (2 כרכים, הוצאת נ' טברסקי, תש"ז).

בשנת תש"ח זכה בפרס ביאליק לחכמת ישראל על מפעל חייו בחכמת ישראל ובפרט המסתורין העברי, ובדגש על חמשת הספרים שפרסם בשנתיים שלפני כן: "תורת הקבלה של האר"י ור' חיים ויטאל", "יהדות השכל ויהדות הרגש", "עולי ציון", "שלוש מאות שנה של יהדות פולין" ומהדורה חדשה של "שבחי הבעש"ט".[3] חוקר הקבלה גרשם שלום נמנה עם מתנגדיו של הורודצקי ושיטתו.

בשנה השמונים לחייו כתב את זיכרונותיו, שנדפסו בהמשכים בכתב העת "גליונות" של יצחק למדן, וראו אור בצורת ספר בסדרת "דביר לעם" שלושה ימים לפני מותו ב-1957.

ליובלו ה-75 הוצא לכבודו ספר יובל בשם "אדר היקר", ובו דברי ספרות ומחקר מאת סופרים ואנשי מדע בעריכת עמנואל בן-גוריון, שהוגש לו ביום הולדתו ה-76.

הורודצקי היה נשוי למירל לבית מָגָזָניק, דודניתו. אשתו עזרה לו בעבודתו הספרותית ותרגמה לאנגלית מבחר ביוגרפיות מפרי עטו. נפטרה בפברואר 1948 מסרטן, בגיל 59.[4] הורודצקי נפטר ב-25 במאי 1957 בביתו שברחוב השופטים 8 בתל אביב, בשנה ה-86 לחייו. נקבר בחלקת הסופרים שבבית העלמין טרומפלדור לצד אשתו מירל, בהלוויה שבה לקחו חלק סופרים, עיתונאים ואנשי ציבור.[5] במותו ציווה את נכסיו וספרייתו לעיריית תל אביב, ואת הזכויות על ספריו בהוצאת "דביר" לאגודת הסופרים, שבה היה חבר.[6]

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • שם משמואל: תולדות רבינו שמואל אליעזר ב"ר יהודה אידלש המכונה מהרש"א ... ונלוה לו מכתבים ספרותים בשם לשכת סופרים, דרוהוביץ': דפוס א. ה. זופניק, תרנ"ה 1895.[7]
  • כרם שלמה: תולדות רבינו שלמה ב"ר יחיאל לוריא המכונה רש"ל שיטתו, הלך נפשו ..., דרוהוביץ': דפוס א. ה. זופניק, תרנ"ז 1896. (דפוס צילום: ירושלים: מקור, תשל"א)
  • רבי נחום מטשרנוביל וצאצאיו, ברדיצ'ב: דפוס חיים יעקב שעפטיל, תרס"ב.
  • לקורות הרבנות: קובץ תולדות, ורשה: תושיה ('ביבליותיקה גדולה'), תרע"א 1910. (קיבוץ מאמריו שנדפסו בכתבי עת שונים, ובהם גם המאמר "ר' שלמה לוריא", שנדפס במקור כחוברת בשם "כרם שלמה", והמאמר "ר' שמואל אליעזר", שנדפס במקור כחוברת בשם "שם משמואל")
  • החסידות והחסידים, 4 כרכים, ירושלים: דביר, תרפ"ג. (מהדורה ב: תרפ"ח–תש"ג; מהדורה ג: תשי"א; מהדורה ד: תשי"ג) (ספרו המרכזי)
  • המסתורין בישראל, 4 כרכים, תל אביב: שטיבל; נ' טברסקי, תרצ"א–תשכ"א. (מפעלו הגדול השני; כרך א יצא בהוצאת שטיבל והיתר בהוצאת נ' טברסקי; כרכים ג–ד ראו אור לאחר מותו) (התוכן: כרך א: "המסתורין הקדום", תרצ"א;[8] כרך ב, ספר א: "גנזי סתר", תשי"א; כרך ב, ספר ב: "גנזי סתר", תשי"ב; כרך ג: "בני היכלא": (צפת – ר' משה קורדיברו – ר' יצחק לוריא אשכנזי ור' חיים ויטאל – ר' אליהו ב"ר משה די וידאש – ר' אליעזר אזכרי), תשכ"א 1960; כרך ד: "טללי אורות: הקבלה הספרדית בהתפשטותה – הקבלה האשכנזית במלוא השפעתה", תשכ"א 1961)
  • החסידות ותורתה, תל אביב: דביר, תש"ד.
  • שלש מאות שנה של יהדות פולין, תל אביב: דביר, תש"ו.
  • יהדות השכל ויהדות הרגש, 2 כרכים, תל אביב: נ' טברסקי, תש"ז.[9] (התוכן: כרך א: "שרשים ודמויות"; כרך ב: "אישים") (כינוס המונוגרפיות ההיסטוריות)
    • כבשונו של עולם, תל אביב: נ' טברסקי, תש"י. (חלק ג של "יהדות השכל ויהדות הרגש") (על הקבלה)
  • עולי ציון: לקורות העליות לארץ-ישראל, תל אביב: המחלקה לעניני הנוער של ההסתדרות הציונית בהוצאת "גזית", תש"ז.
  • Mystisch-religiöse Strömungen unter den Juden in Polen im 16.-18. Jahrhundert, Leipzig: Gustav Engel, 1914 (הדיסרטציה)
  • Religiöse Strömungen im Judentum.‎ mit besonderer Berücksichtigung des Chassidismus, Bern: E. Bircher, 1920.‎

זיכרונותיו:

  • זכרונות, תל אביב: דביר (ספריית 'דביר לעם'), 1957.[10]

בעריכתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ספר שבחי הבעש"ט: ערוך ומסודר מחדש בצרוף מבוא והערות מאת ש"א הורודצקי, ברלין: עינות, תרפ"ב. (מהדורה נוספת: תל אביב: דביר, תש"ז 1947)
  • תורת המגיד ממזריטש ושיחותיו; נלקטו ונערכו ע"י ש"א הורודצקי, עם מבוא מאת המלקט, ברלין: עינות ('החסידות במקורותיה'), תרפ"ג 1923.
  • תורת הקבלה של רבי יצחק אשכנזי (אר"י) ורבי חיים ויטאל (רח"ו); נקבץ ונערך בצרוף מבוא ע"י ש. א. הורודצקי, תל אביב: יוצא בהוצאת החברה למפעלי ספרות על ידי אגודת הסופרים העברים בארץ-ישראל, תש"ז.

ספרי יובל[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • עמנואל בן-גוריון (מלב"ד), אֶדֶר הַיְּקָר: דברי ספרות ומחקר מקדשים לש. א. הורודצקי במלאת לו שבעים וחמש שנה, תל אביב: דביר, תש"ז.[11]
  • לוית ח"ן: לר' שמואל אבא הורודצקי במלאת לו שמונים שנה ..., תל אביב: שוקן[12] (דפוס יפת), תשי"א. (חוברת מאת ידידיו)[13]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ישראל כהן, 'שמואל אבא הורודצקי', בתוך: הנ"ל, כתבים, כרך א: שער הסופרים, תל אביב: ועד, תשכ"ב 1962, עמ' 404–405.
  • ניחם רוס, מסורת אהובה ושנואה: זהות יהודית מודרנית וכתיבה ניאו-חסידית בפתח המאה העשרים, באר שבע: הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב ('ספריית גולדשטיין-גורן במחשבת ישראל'), תש"ע 2010.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפרי עטו

ספרים:

מאמרים:

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ניחם רוס, מסורת אהובה ושנואה: זהות יהודית מודרנית וכתיבה ניאו-חסידית בפתח המאה העשרים, באר שבע: הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב ('ספריית גולדשטיין-גורן במחשבת ישראל'), תש"ע 2010, עמ' 73. בפרט התיידד עם רחל בן-גריון, לימים מתרגמת ואשתו של מיכה יוסף ברדיצ'בסקי (ד. זכאירחל בן-גריון, דבר, טור 2, 3 בפברואר 1956).
  2. ^ עם השלמת "המסתורין בישראל", דבר, 15 במאי 1961.
  3. ^ פרס ביאליק לא. צ. גרינברג ולד"ר ש. א. הורודצקי, דבר, 24 בדצמבר 1947; פרס ביאליק תש"ח לא. צ. גרינברג ולש. א. הורודצקי, הצופה, 24 בדצמבר 1947.
  4. ^ תל-אביב: מירל הורודצקי, דבר, 15 בפברואר 1948; מירל הורודצקי ז"ל, מעריב, 17 בפברואר 1961.
  5. ^ ש. א. הורודצקי למנוחות, דבר, 27 במאי 1957; ש. א. הורודצקי למנוחות, חרות, 27 במאי 1957; ש. הורודצקי למנוחות, הצופה, 27 במאי 1957.
  6. ^ שאול הוןהמטפלת של ש"א הורודצקי דורשת חלקה בירושת המלומד, מעריב, 27 בנובמבר 1957. (על סופה של פרשה זו: "לא ידועה בציבור" נצטוותה לפנות דירת ד"ר הורודצקי, דבר, 26 בספטמבר 1958; נדחתה בקשה למעמד "הידועה בציבור", דבר, 10 באוקטובר 1958; עו"ד יוסף סיני, דור דור ויורשיו, חרות, 24 באוקטובר 1958.)
  7. ^ אהרן צבי זופניק, קרית ספר | "שם משמואל", הצפירה, 16 בינואר 1895; א. ה. זופניק, משפט ספר | "שם משמואל", המגיד, 28 בפברואר 1895
  8. ^ סקירה קצרה, עם הדפסת הספר מחדש בשנת תשי"ג: ע. ב. ג.בנגלה ובנסתר, דבר, 27 בפברואר 1953.
  9. ^ ביקורת: ש. קוראמספר אל ספר | "יהדות השכל ויהדות הרגש", הצופה, טורים 4–6, 15 בנובמבר 1946
  10. ^ מ. אונגרפלדבאספקלריה של זכרונות, הצופה, 21 ביוני 1957; מ. אונגרפלדיבול ספרותנו בשנת תשי"ז (ה) | ספרי מחקר ושירה, הצופה, טור 1, 16 באוקטובר 1957
  11. ^ ביקורת: צבי קארל, מאצטבת הספרים | "אדר היקר", דבר, 2 בינואר 1948
  12. ^ ספרים חדשים, דבר, 21 באוקטובר 1951.
  13. ^ ש. א. הורודצקי לגבורות, דבר, 11 בספטמבר 1951.