שמואל חיים לנדוי
 | |
| לידה |
1892  |
|---|---|
| פטירה |
1928 (בגיל 36 בערך) |
| מקום קבורה |
בית הקברות היהודי בהר הזיתים |
  | |
שמואל חיים לנדוי (שח"ל; ט"ו בשבט ה'תרנ"ב, 13 בפברואר 1892 – ט"ו בסיוון ה'תרפ"ח, 3 ביוני 1928) היה הוגה דעות ממנהיגי תנועת הפועל המזרחי.
תולדות חייו ופועלו[עריכת קוד מקור | עריכה]
נעוריו ותחילת דרכו[עריכת קוד מקור | עריכה]
לנדוי נולד בעיירה מאצביטש שבפולין הקונגרסאית (תחת שלטון האימפריה הרוסית). אביו, משה מאיר לנדוי, היה סוחר עצים בר אוריין ומחסידי האדמו"ר רבי ישראל מפילוב, נצר לחסידות קוצק, שפעל לחידוש ההתיישבות בארץ ישראל. כבר בילדותו הפליא בכוח זיכרונו ותפיסתו, כאשר מכל חסידיו של הרבי, הצליח דווקא "הנער כבן שלוש עשרה... אשר החל לחזור על "התורות" של הרבי, מילה במילה, משפט אחר משפט, כשעת יציאתן מפיו של האדמו"ר". למרות היותו של שח"ל כבד פה, צפה לו בנו של ר' ישראל (שהמשיכו בהנהגת החסידות), ר' משה, עתיד מזהיר: "אף על פי ששמואל חיים כבד פה הוא, מובטחני שיהיה מחריב ובונה עולמות במחשבתו ובאמריו, שהרי שואב הוא מבאר אמונת קוצק".
שמואל חיים פנה בגיל 14 ללמוד תורה בעיר לוקוב (שם התגוררו סבו וסבתו מצד אמו), אצל הרב שמואל-שלמה בראון. לאחר מכן למד בעיירה צ'מרניק שבמחוז לובלין. בגיל 18 הוסמך לרבנות. הוא ישב אצל חותנו בצ'מרניק ועבד כסוחר. שם נחשף לעיתוני התקופה ולספריהם של הרבנים יהודה אלקלעי וצבי הירש קלישר. שח"ל הפך לציוני מובהק.
תרומתו הפוליטית וההגותית בהקמת הפועל המזרחי[עריכת קוד מקור | עריכה]
את דרכו הפוליטית החל כפעיל בוועד המזרחי בצ'מרניק, והשתתף כנציג העיר בוועידה הארצית השנייה של המזרחי ב-1919. בוועידה זו כבר עמד שח"ל על ההבדל המרכזי בין המזרחי לצעירי המזרחי, שהיו גוף לא רשמי בתוך המזרחי. בעוד המזרחי עסקו בעניינים ציוניים מבחינה מדינית-ארגונית, עסקו צעירי המזרחי בעניינים ציוניים מבחינה תרבותית-רוחנית וחלוצית-מעשית, אך הבדל זה היה אידאולוגי, ולא בא לידי ביטוי בצורה ארגונית ופוליטית. ב-1920 פרסם שח"ל את מאמרו הראשון בביטאון המזרחי – אורייתא וישראל. במאמר זה מתפלמס שח"ל עם יסודות משנתו של הרש"ר הירש, ממעצבי גישת האורתודוקסיה המודרנית.
מספר ביקורות משמעותיות עלו ממאמר זה:
ראשית, הרש"ר הירש ראה את ייעודו של היהודי, כייעוד אוניברסלי בלבד, ולא כבן לאומה הישראלית. היהודי על פי תפיסה מחויב לחוקי התורה כיחיד, אך לא כחלק מאומה. שח"ל כחלק מתפיסתו החסידית, טען שהיחיד הוא חלק מישות הנקראת כלל ישראל.
שנית, על בסיס תפיסה זו רואה הרש"ר הירש את היהודי כ"עם בלי ארץ, ללא בסיס גשמי ויסוד קרקעי", כניגוד לתפיסה זו רואה שח"ל את ייעודו העיקרי של עם ישראל כ"ממלכת כהנים וגוי קדוש".
שלישית, שח"ל טוען שהרש"ר הירש מבסס את ההיסטוריוסופיה של עם ישראל בצורה המנוגדת לחז"ל, כשהוא נותן משמעות חיובית לחורבן הבית ולגלות, על מנת שעם ישראל יוכל להיות "אור לגויים" בגלות. לעומת זאת, חז"ל ראו בחורבן כאסון לאומי, והפסקת חיי האומה כעם.
אך שח"ל לא הפנה את חיצי ביקורתו רק כלפי חוץ, אלא אף כלפי תנועתו שלו, המזרחי. במאמר מ-1920 הנקרא התחייה והפדות תוקף שח"ל את דרכו של הרב ריינס שסטה לדעת שח"ל מעמדתה המקורית של המזרחי כפי שביטאו אותה הרבנים קלישר ואלקלעי.
שתי ביקורות משמעותיות עלו ממאמר זה:
- הרב ריינס רואה בציונות מדינית את עיקר כוחה של הציונות ולשם צריך להפנות את עיקר השפעתה של "המזרחי". בניגוד לתפיסה זו שח"ל רואה את עיקר תפקידה של "המזרחי" כתנועה תרבותית וחלוצית.
- הרב ריינס רואה בציונות כמענה לאנטישמיות, ולמעשה המדינה היהודית שתקום, מהווה "מקלט לילה" ליהודים, ולכן צריכה "המזרחי" להתנהל אף היא לאור תפיסה זו. לעומת זאת שח"ל רואה במדינה, כמדינה אשר מבוססת על החזון הדתי-לאומי, "עם ישראל, בארץ ישראל, על פי תורת ישראל".
ב-1921, לאחר שביקורת זו לא הועילה לשינוי אופייה של המזרחי, החליטו כשלושים פעילים מרכזיים ובראשם שח"ל, על הקמתה הרשמית של תנועת צעירי המזרחי כגוף פוליטי, שעיקר חזונה יתמקד במתן מענה לשאלות חברתיות, ובהקמת חוות להכשרת עלייה. הוויכוח העיקרי בקרב חברי צעירי המזרחי נסב סביב השאלה, האם להצטרף אל ההסתדרות הכללית של הפועלים בארץ ישראל או להישאר בתוך המזרחי, לאחר דיונים סוערים, הוחלט להישאר כתנועה נפרדת בתוך המזרחי.
בשנים אלו שח"ל התגלה בשיא כוחו הארגוני. הוא פעל לריכוז התנועות הדתיות הצעירות בפולין (צעירי המזרחי, החלוץ המזרחי, הפועל הדתי) תחת תנועה אחת הפועל המזרחי ובעידוד העלייה לארץ ישראל כתוצאה מתוצאות ועידת סן רמו.
בתקופה זו עבר משבר משפחתי, כאשר אשתו נפטרה, והשאירה אותו עם בתו הקטנה, הוא נישא לבת-דודתה, נולדו לו שתי בנות ובן, אשר נפטר בגיל צעיר ממחלה. בנותיו היו: נחמה שטרנברג, ורבקה שנישאה לצייר רפאל מוהר, ולאחר פטירתו נישאה לגבריאל טלפיר.
בשנת 1926, שח"ל הגיע למסקנה שתפקידו הפוליטי והרוחני בפולין מוצה עד תום, והחליט לעלות לארץ ישראל. בתחילה רצה לעבוד כאחרון הפועלים באחת מתנועות הפועלים הדתיות, אך בריאותו הרופפת לא איפשרה זאת, והוא שוכנע על ידי חבריו לייצגם במוסדות הלאומיים. משימתו הראשונה של שח"ל הייתה איחוד הפועל המזרחי מחדש בארץ ישראל, שהתפצל באותו הזמן. חלקו ה'שמאלי' של הפועל המזרחי, הצטרף להסתדרות הכללית, משום שחשב שיזכה לחלוקה הוגנת בכל מה שנוגע לקרקע, וכן למקום עבודה ראוי, החלק ה'ימני' נשאר עצמאי. בתחילה שח"ל, ככל חברי התנועה בחו"ל, התנגד נמרצות לפילוג, שראו את האשמים בחלק ה'שמאלי' של הפועל המזרחי, אך במשך הזמן מאז עלייתו שינה את עמדתו והחל לצדד יותר בעמדת החלק ה'שמאלי'. את עמדתו זו הביע במאמרו הפרוגרמטי, (הנחשב אף למאמרו החשוב ביותר), לבירור שיטתנו, שח"ל קורא להכרה ברעיון תורה ועבודה, הכרה שהתורה איננה באה לידי מיצוי בקיום מצוות בידי היחיד, אלא רק במסגרת ציבורית תוך שיתוף פעולה עם המוסדות הלאומיים. העבודה עצמה אינה עיקר, כי אם המחשבה שבעבודה, הכוונה המלווה אותה והיחס של העובד אליה. צירוף שני המושגים הללו לדעת שח"ל, יוצרים את 'תורת התחייה', ומעלים על נס את 'המרד הקדוש' – למרוד ברחוב המתנכר לרעיון התורה ועבודה ולבנות חיי פרט וחברה המבוססים על ערכים אלה. שח"ל טוען שהניסיון לבסס את חשיבות ערך העבודה על משנה סוציאליסטית מעמדית, איננה תואמת את רוח התורה, ו"במידה שתנועת העבודה בא"י מתקרבת לפרולטריון... היא מתרחקת מצורתה האמיתית".
בשנים הללו התגלה כוחו הפוליטי המחודד של שח"ל, והוא פעל בשני מישורים במקביל. ראשית, פעל שח"ל לאיחוד מחודש בין חלקי הפועל המזרחי בארץ ישראל ואכן הצליח בכך, בעיקר הצלחתו נתונה לישעיהו ברנשטיין ממנהיגי החלק ה'שמאלי' שהסכים לאיחוד מחודש. שנית, שח"ל פעל להשגת הסכם שיתוף-פעולה ארגוני עם ההסתדרות. מכיוון שההסכם עם ההסתדרות, היה כרוך במידת מה גם בשאלות דתיות, שח"ל הכפיף עצמו לפסקיו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק, הרב הראשי לישראל באותם ימים, אשר תמך בחלק מרעיונות התנועה, אם כי גם לא היסס לבקרה כשהיה סבור שיש בדבר צורך[1]. תומך מרכזי נוסף בשיתוף הפעולה עם ההסתדרות, הוא ר' ישעיהו שפירא, האדמו"ר החלוץ שהיה מקורב לשח"ל. בבסיס ההסכם עמד הצורך לשאוף לשיתוף פעולה במשימות הריאליות, אך תוך מתן יכולת לכל צד לשמור על עמדתו במישור האידאולוגי והחינוכי.
תקופה זו אחר חתימת ההסכם, בה שימש שח"ל כנציג הפועל המזרחי במוסדות הלאומיים היוותה עבור התנועה תקופת פריחה פוליטית, ארגונית ואידאולוגית. כמה מהישגיו של שח"ל:
- תנועת הפועל המזרחי בארץ ישראל, הייתה שווה בכוחה לתנועת המזרחי.
- לחם להקמת קופת חולים מאוחדת לכל פועלי ארץ ישראל.
- הקמת לשכות עבודה בלתי מפלגתיות.
- פעל בקונגרס הציוני להגדלת מכסת רישיונות העלייה עבור חלוצים דתיים, כך שיתאם את מספר ההכשרות בחו"ל.
בשל מזגו האישי הנוח, זכה להערכת יריביו, אף הקשים ביותר.
שח"ל נפטר באופן טראגי בט"ו בסיוון התרפ"ח, בשל ניתוח כושל בדלקת התוספתן. פעולתו האחרונה הייתה חתימה על ערבות כספית בבנק אנגלו-פלשתינה לחברי הקבוצה אשר עמדו להתיישב בשייח אבריק. נקבר בהר הזיתים.
לאחר פטירתו רצו חברי הקבוצה לקרוא למושב על שמו, אך הנהלת המזרחי לחצה, והמושב נקרא שדה יעקב על שם הרב ריינס, דבר המעיד במקצת, על היריבות בין המזרחי להפועל המזרחי.
את שח"ל הספיד הרב קוק[2], שציין את אופיו של שח"ל שהצליח לאזן ולמצע בין אידיאלים שונים: "ראינו את כוחו של המנוח, אשר שלט ביושר-לב ובטוהר נפשו, באמונתו הכבירה לעבודת הקודש. עבד על חלקים שונים מהגיל הצעיר הזה, אשר למרות שינויי הדעות שביניהם, אור-ה' באהבת תורה ויראת שמיים, בחיבת-קודש לעבודה, לחיים פעילים להם ולכלל, על אדמת הקודש, על פי תורת ה' - תורת ישראל, הוא התוכן המאחד אותם".
על שמו נקראו שכונת קריית שמואל שבחיפה, יער לנדוי הסמוך לשדה יעקב, רחובות רבים בערים רבות בארץ כגון בירושלים, בפתח תקווה ובבני ברק ושבט שחל של תנועת בני עקיבא.
הפועל המזרחי לאחר מותו של שח"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]
ממשיכי דרכו הפוליטיים של שח"ל בהפועל המזרחי, היו חיים משה שפירא ושלמה זלמן שרגאי. החל מכינונה של מועצת המדינה הזמנית בשנת 1948 ועד לתקופת הכנסת השלישית ב-1955 התמודדה הפועל המזרחי בבחירות לסירוגין כמפלגה עצמאית או במסגרת מפלגת החזית הדתית המאוחדת. בשנת 1956 אוחדו הפועל המזרחי והמזרחי לצורך הקמת תנועת המפד"ל, והפועל המזרחי חדלה מקיומה כתנועה פוליטית, אך סייעה רבות בהקמת יישובים, ומעורבות בחיי הציבור.
קריאה דתית מודרנית[עריכת קוד מקור | עריכה]
אליעזר גולדמן[3] טוען שעל בסיס משנת תורה ועבודה שלו, ניתן לראות בשח"ל כלוחם בפונדמנטליזם ושמרנות דתית. לדבריו, בעוד הפונדמנטליזם הדתי רואה את התורה כ"ספר חוקים ומשפטים", משנתו של שח"ל רואה את התורה באופן דינמי יותר.
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- חיה פרומר, שח"ל חולם ולוחם, הוצאת ספריית בית אל, 2008.
- שבתי דון יחיא, המרד הקדוש, מורשת, 1960.
- מקור ראשון: א"י הישראלי, "הרצל שלנו", מוסף השבת, י"ז בסיוון ה'תשס"ח.
- מקור ראשון: יוסי אבנרי, "העודנו מורדים?", מוסף השבת, י"ז בסיוון ה'תשס"ח.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אבישי יורב, ר' שמואל חיים לנדוי - שח"ל, מעצב רעיון 'תורה ועבודה' מתוך אתר דעת
- אבישי יורב, ר' שמואל חיים לנדוי
- מצבה לזכרו בחורשת השומרים
- הפועל המזרחי באתר הכנסת
שמואל חיים לנדוי (1892-1928), דף שער בספרייה הלאומית
