שמואל יבנאלי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
שמואל יבנאלי, 1911, לבוש כדתי בעת מסעו לתימן

שמואל יבנאלי (ורשבסקי) (1884 - 14 באפריל 1961) היה איש העלייה השנייה, ממנהיגי תנועת הפועלים בארץ ישראל, ממייסדי מפלגות אחדות העבודה ומפא"י.

יבנאלי נולד בכפר קאזנקה שבפלך חרסון שברוסיה (כיום באוקראינה), עלה לארץ ישראל בשלהי 1905 ועבד בבית החרושת חדיד לייצור סבון מגפת. החל בפעילותו הציבורית כאשר התמנה להיות מזכיר אגודת אחוזת בית, אחרי זמן קצר הצפין לגליל, ועבד כחקלאי. במקביל לפעילותו כעסקן פועלים.

בשנת 1909 היה ממייסדי קבוצת החורש ("קבוצת הכיבוש") שקיבלה על עצמה לעבד את אדמות אום ג'וני שמעבר לירדן, שהיו חלק מאדמות חוות כנרת, (שם הכיר את ידידו ופטרונו הפוליטי דוד בן-גוריון).

לקראת סוף מלחמת העולם הראשונה התנדב יבנאלי לגדוד העברי.

אחרי תום המלחמה חזר לפעילות פוליטית מלאה, היה בין מייסדי ההסתדרות, קיבל תפקידי תרבות וחינוך בארגון, ולאחר קום המדינה התקבל לעבודה במשרד החינוך.

יבנאלי כתב וערך מספר ספרים. נפטר בכח בניסן תשכ"א ונקבר בבית הקברות כנרת. על שמו רחובות בקריית חיים, בחולון ובגבעתיים. לאחר מותו זכה בפרס אוסישקין לספרות על חיבורו "חבת ציון".

עליית יבנאלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

רעיון "כיבוש העבודה" של ראשית ההתיישבות התבסס על ההנחה כי אין די ברכישת קרקעות, אלא גם בעבודת ידיים עבריות תוך דחיקת הפועלים הערבים מאיזורים אלו. החלוצים אשר הגיעו לרוב ממזרח אירופה, התקשו ביישום האידיאלים שכן לא היו מיומנים בעבודה גופנית וחקלאית ולא מורגלים לאקלים החם. למרות תפיסתם של אנשי המשרד הארצישראלי ובראשם ארתור רופין, להעלות לישראל בשלב הראשוני רק בעלי הון ובעלי מקצוע, הוחלט להעלות קבוצה גדולה של יהודים מתימן, מתוך נקודת מוצא שיהודי תימן יצליחו לעמוד בתנאים הפיזיים הקשים ובשכר הדל ובשל קהילה תימנית קיימת אשר התבססה ביישוב מאז עליית אעלה בתמר בשנת 1881.

בשנת 1911 נשלח יבנאלי על ידי רופין לתימן. מכיוון שהיה חשש כי השלטונות הטורקיים יחבלו במשימה, הוצג תחת זהות בדויה כרב אליעזר בן יוסף[1]. "מטעמי זהירות, מפני הממשלה הטורקית, באשר איסור הכניסה לא"י מצדה היה קיים אז באופן חוקי... נקבע שיש לשוות לנסיעה הזאת גוון דתי, וכי עלי לנסוע, כמראית עין, בשליחות מאת הרב אברהם יצחק קוק ביפו להוליך לרבני הקהילות בתימן שורת שאלות בענייני נישואים, גירושין, חיי משפחה, תפלה, בתי-כנסיות, ולקבל מהם תשובות בכתב"[11]. אך בנוסף לצורך בהסוואה, לאגרות היה תפקיד ממשי שכן הרב קוק ביקש ללמוד את הלכותיהם ומנהגי תורה ומצוות של יהודי תימן: "נדע על פי תשובות נכונות אשר בידי וגושפנקייהו דרבנן קדישי [אישור רשמי מהרבנים הקדושים] את יסודן של המנהגים העיקריים המוחזקים ובאים ביד מעלת כבוד תורתכם למען נוכל להרשות גם כן לקהילות התימנים המתקבצים אצלנו להיות מתנהגים על פיהם ונהרא נהרא ופשטיה. ומעשה אבות ירשו בנים"[12].

את חוויותיו ממהלך מסעו ליהדות תימן כינס לספרו "המסע לתימן", שפתו המשיחית המוצגת בטקסט קרובה ברעיונותיה לאלו של הרב קוק, וכך גם חלחלה אל כמיהתם המשיחית העזה של יהודי תימן. גם השם הבדוי "בן יוסף" מתקשר לאמונה במשיח בן יוסף שיופיע לפני משיח בן דוד. "והנה עתה הגיע סוף גלות, סוף כלות נפש של דורות רבים, צופים לקץ, מחשבים ומנחשים את בואו. הנה כלתה הגלות השנואה, הנה שב הבן שעליו היתה בת-קול מנהמת כיונה [...] הנה הנם פה אתנו כל יתר-הפליטה מדורות קדומים, כולם נקבצו ועלו מכל קצוי תימן: מצעדה וצנעה ועד דלעה ועדן, ומטעז, חוביש ושרעב עד רדה, בידא וחצרמות (חבן) שבירכתי מזרח תימן! [...] והנה עתה הגיעה השעה לקטול את יצר-הגלות.. שבכל העם היושב בגולה, הן בצער והן בנחת. ותהא עלית תימן אות לגלויות אחרות" [2]

תיאוריו ממסעו לתימן, מהווים גם תיאור אתנוגרפי נדיר על חיי קהילות היהודים בתימן בתקופה של ראשית המאה העשרים.

יבנאלי ראה את השליחות לתימן כסמל לאחדות כוחות ציוניים מהפועל הצעיר, עסקנים בורגנים והעולם הרבני. ישנו ויכוח האם פעילותו של יבנאלי היתה רק כדי למלא כח עבודה יהודי אשר יחליף את הפועלים הערבים, ובין השקפתו הסוציאליסטית אשר רואה בעבודה בארץ ישראל חלק מתנועת התחייה ואת העדה התימנית כ"עמוד התיכון שעליו נשען בית ישראל במדינת ישראל"[2].

חלק מהעולים הגיעו להתיישבות סמוך למושבת כנרת ונקראו "תימני כנרת", יחד עם קבוצה מעולי תימן ששהתה בחדרה.

יבנאלי וחינוך ילדי העובדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תפיסתו הסוציאליסטית של יבנאלי באה לידי ביטוי כאחד מראשי ועדת התרבות של ההסתדרות, בדיון בסוף שנות העשרים על בעלות החינוך והעצמאות לה זכו הן החינוך הדתי של המזרחי והן חינוך ילדי העובדים. למרות מצוקה כלכלית של בתי הספר לילדי העובדים, גרס יבנאלי כי רק עצמאות זו מאפשרת את עיצוב אופיים החיובי של ילדי העובדים, תלות כלכלית היא צורה של מרות שכן המורה לו אחריות החינוך תלוי בהנהלה. עם זאת, לאחר קום המדינה בשנת 1953 לקראת אישור חוק חינוך ממלכתי, תמך בחינוך הממלכתי מתוך אמונה כי ערכיו של זרם העובדים יהפכו לנחלת העם כולו. חוקר החינוך העברי שמעון רשף מעלה בספק אם יוכח כי ערכיה של תנועת העבודה אכן "כבשו" את בית-הספר הממלכתי[3].

שמואל יבנאלי (מימין) עם נח נפתולסקי

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • שמואל יבנאלי, כתובים. מספר כרכים.
  • שמואל יבנאלי, המסע לתימן. מפא"י תשי"ב
  • אברהם יערי, זכרונות ארץ ישראל א-ב, ההסתדרות הציונית, תש"ו
  • בת-ציון עראקי קלורמן, ביטויים משיחיים בעליות מתימן, תרמ"א-תרע"ד. פעמים: פרקי עיון במורשת ישראל במזרח, 10, 1981: 21-35.
  • מרגלית שילה, טובת העם או טובת הארץ? יחסה של התנועה הציונית לעלייה בתקופת העלייה השנייה. קתדרה: לתולדות ארץ-ישראל וישובה, 46, 1987: 109-122.
  • יוסף טובי, יחס ההנהגה המסורתית לפעילות הציונית בעדן, פעמים: רבעון לחקר קהילות ישראל במזרח, 73, 1997: 84-100.
  • ניצה דרויאן, שליחות ציונית לתימן - בראי מעוות, פעמים: פרקי עיון במורשת ישראל במזרח, 18, 1984: 137-140.
קבר שמואל יבנאלי ואשתו בבית הקברות כנרת

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ שמואל יבנאלי איננו, דבר, 16 באפריל 1961)
  2. ^ 2.0 2.1 שמואל יבנאלי, מסע לתימן: בשליחות המשרד הארץ-ישראלי של ההסתדרות הציונית בשנות תרע"א-תרע"ב, 1911-1912, מפלגת פועלי ארץ-ישראל, תשי"ב
  3. ^ שמעון רשף, ‏בן-גוריון והחינוך העברי והממלכתיקתדרה 43, מרץ 1987, עמ' 114-91.