שמואל יחזקאל דיווקר
שמואל יחזקאל דיווקר (סאמאג'י הסאג'י דיווקר, ידוע גם כקומאדן מוקאדם דיווקר) (נולד 1730 - נפטר בי"ד בכסלו 1796) היה אחד הדמויות החשובות והמובילות של קהילת "בני-ישראל מהודו" במאה ה-18.
קורות משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]
דיווקר נולד דרומית למומבאי (בומבאי) באזור הנקרא "הבסאן ג'נג'ירה" בסביבות השנה 1730. שלישי מבין שמונת בניו של יחזקאל (הסאג'י) שנולד ב-1700 והיה בעל אדמות בג'נג'יר. סבו היה משה (מוסאג'י) שנולד ב-1665 (ישנה הטענה ע"פ מקורות צאצאיו שמשה היה דודו ולא סבו), מבין הראשונים מקהילת "בני-ישראל מהודו" שעברו מאזור קונקן והתיישבו בעיר מומבאי. שם אבי סבו היה באוואג'י (בנימין) וככל הידוע עליו הוא נולד כנראה בסביבות 1650 וגר בכפר דיוו.
שמות כמה מאחיו הם: יצחק (איסאג'י), שלמה (סילאמון), אליהו (אילבאג'י),דויד ודניאל. שאר שמות האחים אבדו ברשומות ההיסטוריה.
באותה תקופה היה נהוג להעניק לילדים יהודים שני שמות פרטיים, שם עברי לשימוש במשפחה ובבית הכנסת ושם עם אופי מוגולי ומראטי לשימוש בפני אנשים מחוץ לקהילה.
המשפחה עזבה את ביתם עקב רדיפות והצקות של שליט מוסלמי מקומי בשם היידר עלי ועברה לעיר בומביי ב-1746.
כל הידוע על חייו כמתבגר וכחייל צעיר הוא שהיה בעל אופי רגוע ומאוד פייסני אך חייל אמיץ עם חוש הקרבה שגובל בטירוף. ציטוט ידוע שלו היה "What is born must also die. So why not die in action on the battle field".
גיוס לשירות הבריטים[עריכת קוד מקור | עריכה]
בעשור שבין 1750 ל-1760 דיווקר יחד עם לפחות ארבעה אחים נוספים התגייסו ל"חברת הודו המזרחית הבריטית" לגדוד של בומביי, בעת שהבריטים הרחיבו השפעתם בתת-היבשת ההודית.
האחים ראו במעשה ההתגייסות לשורות השירות הבריטי כמקפצה לקידום הן מבחינת קריירה והן מבחינת מעמד והון. כולם התקדמו בסולם הדרגות די מהר והגיעו לדרגות פיקוד בכירות, דבר יוצא דופן משאר המקומיים ההודים, שכן לרוב הבריטים לא דגלו בשוויון בינם לבין ההודים שעבדו בשירותם.
דיווקר קודם לדרגת ג'אמאדר - המקבילה למפקד פלוגה בגדוד השישי ב-2 ביולי 1775 ובסמוך למותו קודם לדרגת סובידר קומנדנט המקבילה לדרגת מפקד גדוד.
צו מתאריך 4 ביולי 1791 מטליצ'רי חתום על ידי מייג'ור ג'נרל אברקרומבי שפיקד על הכוחות המזוינים של הוד מעלתו במחוז מלבר, מציין את שמו של שמואל יחזקאל דיווקר כנשיא בית דין צבאי.
האחים דיווקר היו ידועים בכך שלרוב תקפו עם הגל הראשון ואומץ לבם נודע בקרב חבריהם לגדוד, אך כתוצאה מכך רק כשני אחים שרדו את כל השירות הצבאי כ שישה נהרגו בשדות הקרב במהלך השנים.
שמואל יחזקאל הביע את רצונו לפרוש מהצבא בסביבות השנה 1784 לאחר כ-34 שנות שירות נאמנות וחזרתו מהשבי אך נתקל בסירוב מהרשויות הצבאיות שטענו שהוא נכס גדול מדי מכדי שהצבא יאבד אותו, הוא הורשה לפרוש לבסוף בשנה 1792, לאחר שמילא תפקיד שופט בבית משפט צבאי.
השבי[עריכת קוד מקור | עריכה]
במהלך מלחמת מייסור השנייה Second Anglo-Mysore War (1780-1784) בין הבריטים לממלכת מייסור בהנהגת הסולטאן היידר עלי ולאחר מכן בנו טיפו סאהיב נפלו בשבי שמואל, אחיו יצחק ואח נוסף יחד עם שאר הקצינים הבריטים וכל רגימנט בומביי שכלל חיילים וקצינים רבים מעדת בני-ישראל. כאשר החלו המשפטים של הנופלים בשבי הוחלט על ידי טיפו סאהיב להוציא להורג על ידי עריפת ראש את כל השבויים, ראשית את הבריטים ואחר כך את חייליהם המקומיים אלא אם יסכימו להתאסלם.
נאמר לשמואל ואחיו שעליהם להתכונן, שכן תוך שלושה ימים גורלם יהיה כגורל הבריטים היות שסירבו להתאסלם, וניתנה להם האפשרות לאכול כאוות נפשם. הם לעומת זאת הם פנו לתפילות וצום.
ביום שבו הוחלט על הוצאתם להורג הם הובלו עירומים לפני חצר המלכות וכאשר אימו של טיפו סאהיב שנכחה במקום הבחינה בכך שהם נימולים הם נשאלו לגזעם כלומר מוצאם הם אמרו שהם שייכים לגזע "בני-ישראל". אימו של הסולטאן הפצירה בבנה להפסיק את ההוצאה להורג שכן לפי הקוראן הם שייכים לעם הספר. הסולטאן השתכנע וחס על חייהם[1].
התנאי להישארותם בחיים היה בכך שישהו בתור אורחים עם כל הפריוילגיות של בני המלוכה אך ללא אפשרות לצאת מתחומי הארמון.
ישנן מחלוקות לגבי הזמן בו נשארו האחים כאורחי הסולטאן. ההשערות נעות בין 3 שנים ל-14 שנים, יש האומרים רק כשנה. הגרסה האמיתית היא כנראה כזו, האחים שהסולטאן חס על חייהם הוכרחו כאות הערכה על חייהם לשרת בצבא הסולטאן ונלחמו בשורותיו במשך כשנתיים עד אשר באחת ממלחמותיו או קרבותיו הגיעו לקוצ'ין ושם נפגשו עם יהודי האזור ובעזרתם הצליחו להימלט מפני הסולטאן ולחזור דרך מספר תלאות ועיכובים לבתיהם.
מסמכים בארכיון העיר פונה מראים ששמואל ואחיו יצחק, יחד עם מספר קצינים וחיילים נוספים נמלטו משבי והגיעו בשנת 1786 לעיר פונה.
החזרה לקהילה[עריכת קוד מקור | עריכה]
כאשר האחים חזרו לבתיהם ולחיק משפחותיהם הקהילה נדהמה שכן לא ידעו על כך שהאחים שרדו ושמם הלך לפניהם. האחים אף גילו שנשותיהם התאבלו עליהם וישבו שבעה עליהם. שמואל נאם בפני משפחתו והקהילה ואמר "בזמן היותי תלוי בין החיים ומוות נדרתי בפני השם שבמידה ואצא מכאן בחיים אקים בית תפילה להלל את השם ונפלאותיו" ואכן בכסף שקיבל מהסולטאן תכנן והחל את בנייתו של בית הכנסת הראשון של קהילת "בני-ישראל מהודו" בשם שער הרחמים (Gate Of Mercy)
האחים חזרו לשירות הבריטים ותרמו ידע נרחב על ארמון הסולטאן ושאר פרטים אותם קלטו במהלך שהותם בשבי וכן קישרו בין אחד מהווזירים (שרים)של טיפו סאהיב לבין הבריטים, על כך אימו של טיפו סאהיב אף הטילה קללה שבני משפחתו של שמואל וצאצאיו יסבלו למשך 7 דורות ושבכל דור ישרוד רק זכר אחד ולא יותר. באחת הקרבות לאחר שחזרו לשירות הבריטים ניתן לאחים לקחת שלל מלחמה כאות הערכה על תרומתם הרבה לקרב והנהגתם את החיילים המקומיים ובעזרת השלל שכלל שקי מטבעות זהב בנו את בית הכנסת "שער הרחמים" ב-1796.
רוב המסמכים והראיות מראים שבניית בית הכנסת אשר נסתיים בתאריך 13.5.1796, נבנה בעזרת שכרם הצבאי של האחים שמואל ויצחק ותרומות מבני ובנות הקהילה ולא משלל או כסף שקיבלו מהסולטאן.
המעמד בקהילה[עריכת קוד מקור | עריכה]
על הקמת בית הכנסת הראשון של קהילת "בני-ישראל מהודו" במומבאי זכו שמואל יחזקאל דיווקר בתואר קומאדן מוקאדם (קומאדן-מהמילה commadent ומוקאדם-פירושו במרטהית יהודית נשיא, כלומר מפקד נשיא) וכן גם מספר בני משפחתו וצאצאיו וצאצאיהם, הנושא בתואר תפקד כמנהיג קהילת "בני-ישראל מהודו" והתואר עבר אך ורק בירושה אך היה יכול להישלל ולעבור לאדם אחר ממשפחת ה"קומאדן מוקאדם דיווקר" אם זקני העדה מצאו אותו כלא ראוי והחליטו פה אחד שהתואר יעבור לאדם אחר מצאצאי שמואל יחזקאל דיווקר.
משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]
שמואל יחזקאל דיווקר היה נשוי לשתי נשים במקביל בהתאם לחוקי התנ"ך (ולא לפי השינויים שבוצעו במרבית קהילות ישראל). רג'ו באי ורהמאן באי (רחומה). מנישואין אלו נולדו לו שתי בנות, שם אחת היה דיאנה שנולדה ב-1777.
שמואל סיים את בניית בית הכנסת "שער הרחמים" במומבאי ב-1796, בהיותו בקוצ'ין בבית הכנסת פארדסי של קהילת קוצ'ין, רכש ספר תורה כדי לחנוך את בית הכנסת החדש במומבאי אך נפל למשכב בתחילת הדרך ונפטר, נקבר בבית העלמין היהודי מטנצ'ארי צפונית לעיר אירנקולם בקוצ'ין ב14 בכסליו 1796.
על מצבתו רשום:"This marks(the grave) of Rav Samuel, son of Ezekiel Diveker, Commadan Israel, who died on Wednesday the 14th day of the month of Kislev in the year 1796"
כיום מצבתו המקורית הוסרה מקברו ונלקחה לתצוגה פרטית באירנקולם שבהודו.
ישנה גרסה נוספת הטוענת שקובץ מנאמני הסולטאן טיפו סאהיב זיהו את שמואל בהיותו בקוצ'ין, הרעילו אותו או רצחו אותו בעזרת סכין או חרב.
הסולטאן עצמו נהרג במלחמת מייסור ה-4 בשנת 1799, כשנתיים וחצי לאחר פטירת שמואל.
היות שלא היו לו בנים אלא רק בנות, נשותיו החליטו לאמץ את אחיינו דאדא קמודן דיווקר (1777–1846), בן אחיו יצחק יחזקאל דיווקר (איסאג'י הסאג'י דיווקר) כדי שימשיך את שמו בהתאם למסורות אותם הימים. יצחק ירש את התואר קומאדן מוקאדם מאחיו ולאחריו בנו, שהיה גם בנו המאומץ של שמואל, ירש את התואר וכך עבר בירושה עד לצאצאו של דויד (דאדא) דיווקר, אשר נישא לבתו של שמואל. יוסף יצחק דיווקר (1854–1932), נכדו של דאדא שהיה האחרון שנשא בתואר עד פטירתו והתואר אף כתוב על מצבתו שבבית העלמין ווארלי בהודו.
בנו של יוסף, חנוך יוסף דיווקר (1887–1970) ומשפחתו, כולל ילדי ילדיו האחרים של יוסף החלו להגר לישראל ב-1949 ורובם מתגוררים בישראל, עם גרעין גדול של המשפחה המתגורר בעיר אור עקיבא.
צאצאי שמואל יחזקאל דיווקר דרך נישואין בעיקר של הנשים מחוץ לקהילת "בני-ישראל מהודו" נפוצו אף לאירופה, האמריקות, אוסטרליה ועוד ובישראל רבים שינו את שם משפחתם מדיווקר ליוסף, שמואל וכדומה. ישנן גם מספר משפחות בעלות שם המשפחה כגון דנדקר או טריגלו שהם צאצאיו כתוצאה מנישואין נשות דיווקר.
ישנם מספר צאצאים שאף קשורים וחברים בארגון "הבונים החופשיים".
בין צאצאיו הישירים ניתן למנות את המחזאי דויד חיים דיווקר, הסופר הישראלי אליעז ראובן-דנדקר, אשר החיה את התואר מחדש בצורה סימבולית והאמן הישראלי דייב יעקב (אווסקר) .
מורשתו[עריכת קוד מקור | עריכה]
פרט לבית הכנסת שבנה "שערי הרחמים" בעיר מומבאי ב-1796 אשר חודש ב-1860 עם לוחית זיכרון בשמו בשלוש שפות: עברית, אנגלית ומרטהית יהודית.
הוחלט בבית הכנסת לערוך אזכרה בשמו בכל יום כיפור מאז שנת 1919, בית הכנסת הוציא ספרון לזכרו עם פרטים על חייו ב-1927.
במומבאי קיים רחוב על שמו:Samuel street ועל שם אחיו יצחק: Issaji street (שם הרחוב על שם יצחק שונה בשנת 2020)
"שער הרחמים" שאחרי בית הכנסת מכונה "סמאג'י חסאג'י" כלומר "שמואל יחזקאל" על שמו.
עד לתאריך 13.05.1896 נקרא בית הכנסת "סמאג'י חסאג'י" אך באותו היום הוחלט לשנותו לשם "שער הרחמים" הוא ידוע גם בכינוי "ז'וני מאשיד" כלומר בית הכנסת הישן.
עד לשנה 1889 צאצא של שמואל יחזקאל היה גם אחראי לבית הכנסת הראשון אך לאחר מכן הופסק הנוהג הזה.