שמואל שניצר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אין תמונה חופשית

שמואל שניצר (ט"ז באב תרע"ח, 25 ביולי 1918כ"ו בתשרי תש"ס, 6 באוקטובר 1999) היה מבכירי העיתונאים בישראל משך עשרות שנים, ממייסדי העיתון מעריב ועורכו הראשי בשנים 1980–1985.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שמואל שניצר נולד בסכבנינגן שבהולנד באב תרע"ח, יולי 1918, במשפחה של 13 ילדים. הוריו, גיננדל לבית ויינדלינג ומשה אליעזר שניצר, ניהלו אורח חיים מסורתי (אמו הייתה ממשפחת רבנים ידועים). בבגרותו עמד ללמוד להסמכה לרבנות אולם אביו לא רצה שבנו יחיה על חשבון הציבור, והעדיף שלפרנסתו ירכוש מקצוע, ושלח אותו לבית ­ספר תיכון מסחרי.

שניצר עלה לארץ בגפו באוגוסט 1939, שבועיים לפני פרוץ המלחמה, באוניית המעפילים "פאריטה" שנחתה בחוף תל אביב. בכך ניצל מהגורל שפקד את משפחתו בשואה: הנאצים רצחו את אביו, אמו, תשעה מאחיו ואחיותיו ואת בני ביתם.

בארץ ישראל עבד תחילה בעבודות מזדמנות וב-1940, עבר לעסוק בעיתונאות: תחילה בעיתון "המשקיף", בהמשך ב"ידיעות אחרונות", וב-1948, יחד עם עזריאל קרליבך, שלום רוזנפלד, אריה דיסנצ'יק ואחרים ייסד את עיתון מעריב שהיה מיומו הראשון בעל התפוצה הגדולה בארץ. עבודתו העיתונאית נמשכה 59 שנים ובמהלכה פרסם אלפי מאמרים וקלט והכשיר עיתונאים רבים. שניצר נודע כפובליציסט מוביל הודות לאיכות כתיבתו, יושרו האינטלקטואלי והרקע התרבותי שבא לידי ביטוי במאמריו. כך קנה לו קהל קוראים רחב מאד ונאמן מכל קצוות הקשת הפוליטית. הוא לא חסך את שבט ביקורתו מראשי ממשלה מימין ומשמאל. ב-1980 מונה לעורכו הראשי של מעריב, תפקיד בו כיהן עד 1985, עת נאלץ לפרוש עקב מחלה.

שניצר שלמד עד גיל 15, ואחר כך סייע לפרנסת המשפחה, היה אוטודידקט, שלמד והשכיל בעצמו. הוא שלט בעברית, ביידיש, באנגלית, בהולנדית, בגרמנית ובצרפתית, ועבד גם כמתרגם משפות אלה. הוא תרגם עשרות ספרים, ביניהם "בית דין", "סטלין", "תולדות האנושות", "מאו טסה טונג", ביוגרפיה של וינסטון צ'רצ'יל, "התרבות הפיניקית", "אבא גוריו", "אבשלום בני", "ייסורים ואקסטזה" "אלטנוילנד" של בנימין זאב הרצל ויומנה של אנה פרנק. ערך את האנציקלופדיה "עולם חדש", שיצאה לאור בתשעה כרכים בשנים 19771984.

פעילותו הציבורית כללה, בין היתר, סיוע בהקמת תיאטרון הילדים של השחקנית אורנה פורת ואת בית הצייר נחום גוטמן בתל אביב. שניצר סייע רבות לעולים חדשים (באירוח בביתו, בגיור, בדיור ובתעסוקה).

במרץ 1997 החליטה ועדת השופטים לפרס ישראל להמליץ על הענקת הפרס בתחום העיתונות הכתובה לשמואל שניצר. על החלטה זו נמתחה ביקורת עקב מאמרו "ייבוא של מוות" משנת 1994, בו מתח ביקורת על החלטת ממשלה להעלות את עולי הפלאשמורה, דבר שלא עולה בקנה אחד עם חוק השבות. חבר הכנסת אדיסו מאסלה הגיש בג"ץ כנגד ההענקה, וזה הורה לוועדת השופטים לדון שנית בנושא. הוועדה התכנסה שנית ומכיוון שלא הייתה תמימות דעים בקרב חברי הוועדה, לא הוענק הפרס.

משנת 1941 היה נשוי למלכה לבית אייכנבלט. היה אב לשניים: משה ואריה וסב לארבעה נכדים.

שניצר נפטר ב-1999 בבית מעריב, לאחר שחש ברע בעת שכתב מאמר שעסק בוויכוח על התרת פרסום זיכרונותיו של אדולף אייכמן. בן 81 במותו. נקבר בבית העלמין קריית שאול.[1]

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הרפתקאות אפריקניות: קיצור דברי ימיה של אפריקה, מסופרות על ידי שמואל שניצר, תל אביב: עמיחי, תשי"ט.
  • אלבום העולים; כתב שמואל שניצר בהשתתפות חיים גורי; מבוא מאת משה שרת; עורך תצלומית: ש.י. שוויג; עריכה גרפית: דניס שיפרין, ירושלים: הסוכנות היהודית לישראל – מחלקת ההסברה, תשכ"ג.

כינוס מאמריו:

בעריכתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אלבום הרצל; הביאו לדפוס: אהרן קלאוס ושמואל שניצר; יועץ המערכת: יוסף ונקרט, תל אביב: ספרית מעריב, תש"ך.

תרגומיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • י. דויטשר, סטלין ביוגרפיה פליטית, תורגם מאנגלית עם ב. לובוצקי.
  • אונורי דה באלזאק, אבא גוריו, תורגם מצרפתית.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפרי עטו:

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]