שמיטת קרקעות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Incomplete-document-purple.svg יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.

שמיטת קרקעות היא הענף העיקרי של מצוות השמיטה. והיא כוללת מספר מצוות ואיסורים מהתורה. נגזרים ממנה גם דיני קדושה על פירות שגדלו בשנת השמיטה, "פירות שביעית", שלשימוש בהם ישנם דינים מיוחדים עקב קדושתם. ערך זה עוסק בשמיטת הקרקעות עצמן.

שמיטת קרקעות בתורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצוות שמיטת הקרקעות בשנה השביעית, שנת השמיטה, מופיעה בתורה בפרשת משפטים ובפרשת בהר, בפסוקים הבאים:

וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע אֶת-אַרְצֶךָ; וְאָסַפְתָּ אֶת-תְּבוּאָתָהּ. וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ, וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ, וְיִתְרָם תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה; כֵּן-תַּעֲשֶׂה לְכַרְמְךָ, לְזֵיתֶךָ.

וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר. דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, כִּי תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם - וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לה'. שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ, וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ; וְאָסַפְתָּ אֶת-תְּבוּאָתָהּ. וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת, שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ - שַׁבָּת לה': שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע, וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר. אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר, וְאֶת-עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר: שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ. וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה - לְךָ, וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ; וְלִשְׂכִירְךָ, וּלְתוֹשָׁבְךָ, הַגָּרִים עִמָּךְ. וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ: תִּהְיֶה כָל-תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל.

בעקבות הציווי על הימנעות מעבודת הקרקע, התפרשה בתורה הבטחה לחקלאים שומרי השביעית, שלא יגרם להם נזק כלכלי:

וְכִי תֹאמְרוּ מַה נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת, הֵן לֹא נִזְרָע וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת תְּבוּאָתֵנוּ?: וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית, וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים: וּזְרַעְתֶּם אֵת הַשָּׁנָה הַשְּׁמִינִת, וַאֲכַלְתֶּם מִן הַתְּבוּאָה יָשָׁן עַד הַשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִת, עַד בּוֹא תְּבוּאָתָהּ, תֹּאכְלוּ יָשָׁן.

מהות המצווה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שמיטת הקרקעות כוללות שתי מצוות נפרדות:

הפקר[עריכת קוד מקור | עריכה]

כל בעל שדה מצווה להפקיר את כל יבול השדה בשנת השמיטה לכל אדם. הפקרת כלל התוצרת החקלאית לרשות הכל.

שביתה בשמיטה מעבודת האדמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצווה נוספת היא לשבות מביצוע כל המלאכות החקלאיות שתכליתן להשבחת הגידולים. אמנם ישנם מלאכות אחדות שתכליתן מניעת נזק עתידי, שלא נאסרו.

הגדרת המצווה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצוות שמיטת קרקעות היא אחת מן המצוות התלויות בארץ, כלומר מצוות הנהוגות רק בארץ ישראל (אך מדרבנן נוהגת באופן חלקי גם בעבר הירדן ובסוריא). מעמדה ההלכתי של מצוות השמיטה בעידן שלאחר נפילת יהודה וחורבן בית המקדש השני, והמציאות החדשה בה אין רובו של העם היהודי יושב בארץ ישראל - תנאי-יסוד של מצוות היובל, מצווה משלימה למצוות השמיטה - התערער מעמדה של מצוות השמיטה, ותוקפה כחיוב מן התורה שנוי במחלוקת. להלכה, נהוג לתת למצוות השמיטה תוקף של מצווה דרבנן, הגדרה הבאה לידי ביטוי בעיקר במצבי ספק.

טעמי המצווה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בטעם מצוות שמיטת קרקעות נאמרו מספר הסברים:

טעמים כלליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתלמוד הבבלי מסופר כי תלמיד אחד שאל את רבי אבהו מהו טעם מצוות השביעית? ונענה: "אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: "זרעו שש והשמיטו שבע, כדי שתדעו שהארץ שלי היא"" (מסכת סנהדרין דף לט, א). בדרך זו הלך גם בעל ספר החינוך, והוא מקביל את טעם מצוות השמיטה לטעם מצוות השבת, לדבריו - על ידי מניין ששת ימי השבוע והשביתה ממלאכה בשבת, האדם מכיר באמונת חידוש העולם בששת ימי בראשית. וכך גם במנותו ששת שנות עבודה חקלאית והשביתה ממלאכות הארץ בשנה השביעית, הוא מכיר בבעלות האל-הבורא על הארץ. הכרה זו מקבלת משנה חיזוק עם הפקרת תנובת הארץ, פעולה המורה על הכרה מלאה בבעלות האל, ברצותו נותן פירותיו לבעלי הקרקע - ברצותו מפקיר[1].

הסבר נוסף מבית מדרשו של ספר החינוך: על ידי הזנחת עבודת הארץ, מקור פרנסתו של האדם, והפקרת היבולים המעטים שגדלו מאליהם - תתחזק בלבו של מקיים המצווה מידת הביטחון. בהיעדר גב כלכלי, האדם מאלץ את עצמו למצוא משענת אחרת, ומוצא אותה בדמותו של האל אדוני הארץ, הזן ומפרנס לכל[2].

טעמים לאיסור המלאכות החקלאיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרמב"ם בספרו מורה הנבוכים, מפריד בין טעם המצווה להפקיר את היבולים שהוא סוציאלי בעיקרו "יש מהם חמלה וחנינה על כל בני אדם", לבין טעם איסור המלאכות החקלאיות. לאיסור זה הוא מוצא טעם טבעי, כדי שיתרבה יבול האדמה לטווח הארוך, כי הקרקע מתחזקת במנוחתה[3].

דון יצחק אברבנאל, שולל גישה זו, ומעלה תמיהה: אם אכן עומדת סברתו של הרמב"ם במבחן המציאות, וההשבתה החקלאית תורמת לפוריות האדמה, לשם מה נצרכה התורה להבטיח לחקלאי יבול מרובה בשנה הששית? הרי המצווה מועילה לו מבחינה חקלאית, וסביר להניח שיתרצה לקיימה גם אם לא יתחולל שינוי על-טבעי בקצב התפוקה. עוד גם זאת: אם אכן מטרת התורה במצווה זו לתת מנוחה לקרקע, הרי בכך שהקרקע תתן תפוקה כפולה ומשולשת בשנה הששית, היא תחלש, ונמצא שהמנוחה בשביעית מתקזזת מול עומס הפעילות בששית. תמיהה נוספת: בפרשת בחוקותי, כחלק מסדרת הקללות המתוארת בתורה על אי-שמירת המצוות, נאמר על היציאה לגלות: "אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ כֹּל יְמֵי הֳשַׁמָּה וְאַתֶּם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם אָז תִּשְׁבַּת הָאָרֶץ וְהִרְצָת אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ. כָּל יְמֵי הָשַּׁמָּה תִּשְׁבֹּת אֵת אֲשֶׁר לֹא שָׁבְתָה בְּשַׁבְּתֹתֵיכֶם בְּשִׁבְתְּכֶם עָלֶיהָ"[4], לפי גישתו של הרמב"ם מצב כזה רק מועיל לארץ מבחינה חקלאית, והעונש היה צריך להיות הפוך - שהאדמה תהיה חלשה יותר.

אברבנאל עצמו מציב את השמיטה על רצף המצוות שבת-שמיטה-יובל, ומסביר שתכלית שלשתן אחת: להכריח את האדם לפסק-זמן מעיסוקיו לפרנסתו, מתוך ציפייה שכאשר יהיה מוגבל מעשיית מלאכות חולין כעבודות חקלאיות, "הגוף יהיה חפשי ובן חורין מכל עמלו", יעסוק בדברים החשובים לו באמת ולא רק באלו הנגזרים ממציאות הקיום היומיומית[5].

טעמים להפקרת התוצרת החקלאית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסברים אחדים מתמקדים בהפקרת היבולים:
הסבר אחד, אף הוא מקורו בספר החינוך המבאר כי על ידי הפקרת תוצרת שדהו, יקנה האדם את מידת הוותרנות. בלשונו: "עוד יש תועלת נמצא בדבר: לקנות בזה מדת הוותרנות, כי אין נדיב כנותן מבלי תקוה אל הגמול"[6].

הרב צבי הירש קלישר, ובעקבותיו הרב אברהם יצחק הכהן קוק, מציירים את חזון השמיטה כאוטופיה סוציאליסטית-מרקסיסטית לשנה אחת, בה: "כולם שווים יחד, עשיר ואביון, יש להם רשות בגינות ובשדות לאכול לשבעה"[7], "שנת שוויון ומרגוע... אין רכוש פרטי מסוים ולא זכות קפדנית, ושלום אלוקי שורר על כל אשר נשמה באפו... אין חילול-קודש של קפדנות רכוש פרטי בכל תוצאות יבולה של שנה זו, וחמדת העושר המתגרה על ידי המסחר משתכחת..."[8].

שמיטת הקרקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיוב שמיטת הקרקעות ככל שאר מצוות השמיטה מחייב הן גברים והן נשים במידה שווה[9]. חיוב הנשים במצוה זו הוא למרות שמקצת מצוות השמיטה הינן מצוות עשה, לגביהן תקף בדרך כלל הפטור לנשים ממצוות עשה שהזמן גרמן, ובכלל אלו חלק ממצוות שמיטת קרקעות כמו איסור חרישה שמקורו במצוות עשה "בחריש ובקציר תשבות", ואף שחיובי שביעית הם מצווה התלויה בזמן. האחרונים מסבירים שהפטור ממצוות עשה שהזמן גרמן נאמר רק לגבי "מצוות שבגופו" כמו תפילין וציצית, אך לא מחיובים חיצוניים ובכללם איסורים הנובעים ממצוות לא תעשה ("לאו הבא מכלל עשה")[10]. לגבי הפקרת פירות שביעית, טוען ה"מנחת חינוך"[11], שהיא מצווה שלא הזמן גרמה, מאחר שהיא נוהגת בכל השנים, גם לאחר השמיטה. אף שהיא מתייחסת רק לפירות השנה השביעית.

הרב חיים קנייבסקי בספרו "דרך אמונה" מבאר נקודה זו כך: כל מצוות שביעית נחשבות ליחידה אחת כללית, ששנת השביעית קדושה ויש פרטים הנובעים מקדושתה: איסור עבודת הקרקע, סחורה בפירות וכו'. בסוג מצווה כזו, לא נאמרים הכללים הרגילים בהתייחס לכל מצווה מפרטי המצווה הכללית בנפרד. ומאחר וחלק ממצוות השמיטה הן "מצוות לא תעשה", חיוב הגברים והנשים שווה, בכל מצוות השמיטה[12].

הקרקעות בהן נוהגת שמיטה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארץ ישראל וגבולותיה, הפניה; קרקע בבעלות נכרי;

מן התורה חיוב שמיטת הקרקעות נוהג רק בגבולות ארץ ישראל, אך מדברי חכמים נוספו אזורים סמוכים נוספים לתחומים בהם יש להימנע מעבודת האדמה בשנת השביעית. גבולות הארץ (גבולות עולי מצרים) מתוארים במקרא במקומות שונים, ומפורטים בפרשת מסעי (ספר במדבר, לד:א-טו). גבולות מצומצמים מהם, הם גבולות ההתיישבות היהודית עם החזרה מגלות בבל, והם מכונים "גבולות עולי בבל".

מלאכות שביעית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מן התורה נאסרו באיסור לא תעשה שביעית זריעה, זמירה, קצירה ובצירה. לגבי חרישה בשביעית ישנה מחלוקת האם איסורה מהתורה כאיסור עשה או שהוא איסור מדרבנן.

היתר עשיית מלאכות שתכליתן מניעת הפסד ותנאיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

השקיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עבודות פיתוח סביבתי בשדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נעבד[עריכת קוד מקור | עריכה]

נעבד הם פירות אשר גדלו בשנת השמיטה, על ידי שנעשו בהם מלאכות האסורות, ונחלקו בראשונים האם תוצרת זה מותרת באכילה.

יש שכתבו להוכיח שפירות אלו אסורים באכילה מדברי התלמוד במסכת יבמות: "עובד כוכבים שהיה מוכר פירות בשוק, ואמר פירות הללו של ערלה הן, של עזיקה הן, של נטע רבעי הן, לא אמר כלום, לא נתכוון אלא להשביח מקחו" (תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף קכ"ב, עמוד א').

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברשימה זו נרשמו מקורות עיקריים לערך זה, וספרים שסגנונם הלשוני קרוב לסגנון העברי המקובל. לרשימה מפורטת של ספרות על מצוות שנת השמיטה, ראו: ביבליוגרפיה של ספרות על שנת השמיטה.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ספר החינוך, מצווה פ"ד. (ס"ט במהדורת חיים דוב שעוועל, תשי"ב 1952).
  2. ^ ספר החינוך, שם.
  3. ^ רמב"ם, מורה הנבוכים, חלק ג, פרק לט.
  4. ^ ספר ויקרא, פרק כו, פסוקים לד-לה.
  5. ^ אברבנאל, פירוש לספר ויקרא, פרק כה. ראו שם הסברים נוספים, קרובים ברוחם להסברי יתר הפרשנים.
  6. ^ ספר החינוך, שם. הרב צבי כהן, שמיטת קרקעות, הערה ד בסופה, מעיר כי טעם זה לא תקף במלואו לשיטת הפוסקים (ראו: רמב"ם הלכות שמיטה ויובל ו, טו) שמותר לבעל השדה לתת את היבולים למי שיכיר לו טובה על כך. וראו להלן טעמו של הרמב"ם למצווה זו.
  7. ^ רצ"ה קלישר, ספר הברית פרשת בהר.
  8. ^ ראי"ה קוק, הקדמה לספרו שבת הארץ.
  9. ^ ספר החינוך מצווה פ"ד, וראו במצוה קי"ב שלא התייחס לעניין זה מפורשות אך מפנה לפרטי דיני מצווה פ"ד.
  10. ^ מנחת חינוך, מצווה קיב אות א. ושו"ת חתם סופר או"ח סימן קנ.
  11. ^ מצווה פד, אות א.
  12. ^ "דרך אמונה" הלכות שמיטה ויובל, פרק א, הלכה א, ביאור ההלכה בסוף הקטע המתחיל "מצות עשה לשבות".

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.