שמעון בר-אפרת

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
שמעון בר-אפרת
1929 –‏ 2010
Bar-Efrat, Shimon.jpg
תרומות עיקריות
חקר אומנות הסיפור במקרא
נתונים נוספים
ענף מדעי מקרא
נולד 21 בינואר 1929
נפטר 11 באוגוסט 2010 (בגיל 81)
ארצות מגורים הולנד, ישראל

ד"ר שמעון בר-אפרת (21 בינואר 1929 - 11 באוגוסט 2010) היה מורה וחוקר מקרא שהתמקד בעיקר באומנות הסיפור המקראי ובספר שמואל. נולד בהולנד ושרד את השואה. עלה לארץ ישראל ולמד מקרא באוניברסיטה העברית. ספרו על העיצוב האמנותי של הסיפור במקרא תורגם לכמה שפות והשפיע רבות על המחקר הספרותי של המקרא. האמין שאת הסיפור המקראי יש ללמד בגישה ספרותית ולא בדרך החיפוש אחר המקורות המרכיבים את הטקסט.

קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

שמעון בר-אפרת (באורנפרוינד) נולד, גדל והתחנך בארנהם שבהולנד. ב-10 במאי 1940, כשהיה בן 11, פלשו הנאצים להולנד. מעסיקו של אביו, שהיה חבר במחתרת, מצא למשפחה מקום מסתור. תחילה אצל חייט פרוטסטנטי אדוק, ואחר כך אצל עוזרת בית אלמנה. במשך שנתיים וחצי חיה המשפחה במסתור וכך הם ניצלו.[1] לאחר השואה החליט בר-אפרת לעלות לארץ ישראל. לפני עלייתו למד בבית המדרש למורים ולרבנים באמסטרדם. זה היה בית מדרש דתי-אורתודוקסי, אבל עם פתיחות מדעית. בר-אפרת לא התכוון להיות רב, אלא לרכוש השכלה יהודית. הוא ידע כבר מעט עברית, בעיקר לצורכי בית הכנסת, והכיר את מנהגי היהדות. בבית המדרש התוודע ליצחק אריה זליגמן, שלימד שם לפני שעלה לארץ כדי לשמש כפרופסור באוניברסיטה העברית. לפני עלייתו לארץ הוזמן ללמוד עברית ויהדות במשך חצי שנה במנצ'סטר שבאנגליה, והלימוד שם הרחיב את ידיעותיו בתחומים אלה.

בשנת 1950 עלה לישראל לבדו והחל ללמוד באוניברסיטה העברית בירושלים. פרופ' זליגמן כבר לימד שם בחוג למקרא. בר-אפרת נרשם לחוג והמשיך את לימודיו אצל פרופ' זליגמן, וכן למד אצל משה דוד קאסוטו ויחזקאל קויפמן. הוא סיים תואר ראשון במקרא ואחר כך לימד תנ"ך ומקצועות נוספים בבית ספר יסודי ובבית ספר תיכון בבאר שבע, במסגרת שהייתה מעין שירות לאומי במקום צבא, במשך ארבע שנים. הוא לימד שם בעיקר ילדי עולים, שזה מקרוב הגיעו לארץ.

בשנת 1953 נשא לאישה את לאה, שלמדה אף היא בחוג למקרא. נולדו להם שני ילדים, עידית ואוהד.

בשנת 1960 חזר לירושלים והתחיל ללמד בבית הספר התיכון ליד האוניברסיטה. הוא לימד שם במשך 30 שנה, עד ליציאתו לפנסיה.

בשנת השבתון הראשונה שלו החל בר-אפרת ללמוד במסלול ישיר לדוקטורט. אז הכיר את פרופ' מאיר וייס. לפרופ' וייס הייתה גישה חדשה לחקר המקרא, גישה ספרותית. בר-אפרת החל להתעניין בגישה הזאת, והחליט לכתוב אצל פרופ' וייס את עבודת הדוקטור שלו. לאחר שסיים את הדוקטורט נוכח בר-אפרת לדעת שיש עניין בעבודתו, בעיקר בקרב מורים המעוניינים להשתמש בגישה הספרותית בהוראה. הוא החליט להפוך את העבודה לספר. הספר בשם "העיצוב האומנותי של הסיפור במקרא" יצא לאור ב"ספרית פועלים" בשנת 1979, ולאחר מכן ראה אור גם בתרגום לאנגלית, לספרדית, לגרמנית ולסינית, ועותקים רבים ממנו נמכרו בארץ ובעולם. בשנת 2008 התפרסמה מהדורה חדשה ומורחבת בהולנדית.

בשנת 1996 פרסם בר-אפרת פירוש לספר שמואל במסגרת הסדרה "מקרא לישראל" (בעריכת משה גרינברג ושמואל אחיטוב). בפירושו שם דגש על בחינת האמצעים הספרותיים שבהם נעשה שימוש בספר שמואל. הפירוש תורגם לגרמנית.

בר-אפרת נהג להרצות מדי פעם בכנסים בחוץ לארץ ופרסם מאמרים בנושאים שונים במקרא. בשנת 2007 החל לכתוב בקביעות מאמרים בנושאים הקשורים ליהדות וליהודים הולנדיים, ל"עלה – בטאון ארגון יוצאי הולנד", המתפרסם בהולנדית ויוצא חמש פעמים בשנה.[2]

לאחר יציאתו לפנסיה הדריך בהתנדבות במשך כמה שנים במוזיאון מגדל דוד, וקיים בביתו בהתנדבות חוג שבועי ללימוד תנ"ך.

תרומתו למחקר ולהוראה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אף שיותר משליש של התנ"ך מורכב מסיפורים, החקר הספרותי של התנ"ך היה עניין צדדי למדיי כאשר כתב בר-אפרת את ספרו "העיצוב האמנותי של הסיפור במקרא". רוב חוקרי המקרא נקטו גישות ושיטות היסטוריות שונות כגון ביקורת המקורות וביקורת הנוסח, ומאוחר יותר גם ביקורת המסורות וביקורת העריכות. המשותף לכל השיטות הללו הוא העניין בהתהוות הסיפורים. בר-אפרת, בעקבות מורו, מאיר וייס, טען שיש עניין לא רק בהתהוות הסיפור במקרא, אלא גם בהוויתו – כלומר, בסיפור כפי שהוא נתון בפנינו, בשלב ההתגבשות הסופי של הטקסט המקראי. כדי לעמוד על סגולותיו ומהותו של הסיפור המקראי יש לנקוט גישה ספרותית ולנתח את הסיפורים המקראיים בשיטות ובכלים של מדע הספרות. בחינת דרכי העיצוב של הסיפורים תחשוף את משמעויותיהם. בעבודת הדוקטור שלו – "דרכי העצוב הספרותי של הסיפור במקרא" (1975), שנכתבה בהנחיית מאיר וייס, נקט גישה זו. את העבודה עיבד לספר בשם "העיצוב האמנותי של הסיפור במקרא" (1979). חמשת הפרקים הראשונים של הספר עסקו באמצעים סגנוניים (כגון צליל ומקצב, מטפורות, חזרה על מילים ובכלל זה מילה מנחה), אפיוניו של המספר המקראי ודרכי התגלותו בסיפור, עיצוב הדמויות, העלילה ועיצוב הזמן והמרחב. הפרק הששי – החותם את הספר – מציג ניתוח של סיפור שלם – סיפור אמנון ותמר (שמ"ב יג), ובו בא לידי ביטוי השימוש בכל האמצעים הספרותיים שהוצגו ונדונו בפרקים הקודמים. הספר זכה להדים רבים בארץ ובעולם, בעקבות תרגומו לשפות זרות, והייתה לו תרומה ניכרת בקידום החקר הספרותי של המקרא.

את גישתו המחקרית יישם בר-אפרת גם בהוראה. הוא האמין שאת הסיפור המקראי יש ללמד בגישה ספרותית ולא בדרך החיפוש אחר המקורות המרכיבים את הטקסט. לשיטתו, אמנם יש חשיבות לפילולוגיה, אך זאת רק כרקע וכהכנה לעיסוק הספרותי בטקסט. בהוראת סיפור מקראי חשוב לדעתו ללמד את הסיפור עצמו: מה הוא אומר, איך הוא אומר זאת, מהם מסריו. פחות חשוב לחפש את מקורותיו ואת צור מחצבתו של המחבר.

ספריו בעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • העיצוב האמנותי של הסיפור במקרא, תל אביב, ספרית פועלים, תש"ם (מהדורה ב מתוקנת תשמ"ד).
  • שמואל עם מבוא ופירוש (סדרת "מקרא לישראל"), ירושלים, מאגנס ועם עובד, תשנ"ו, שני כרכים.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ שמעון בר-אפרת מסר עדות ביד ושם על קורותיו בזמן השואה. רישום עדותו ביד ושם הוא O.3/5946. מספר פריט של העדות הוא 3559689. בר-אפרת סיפר בעדותו שבזמן המסתור הרבה לקרוא ספרים וגם קרא את התנ"ך ואת הברית החדשה.
  2. ^ ואלה הם שמות המאמרים שכתב לבטאון זה: תרגומי התנ"ך להולנדית; מדוע נחוג חג החנוכה; הגדת פורים; האות על הקיר: מנא מנא תקל ופרסין; ספינוזה והתנ"ך; שפת היהודים (היידיש) של יהודי הולנד; חנוכה חג חנוכת הבית והנרות; בית החולים האמסטרדמי בירושלים; מקורות הכתב העברי; הגדת אמסטרדם; החגים היהודיים בעיני המחקר המקראי; תרגומי התורה להולנדית; מעוז צור; משורר יהודי-איטלקי באמסטרדם (משה חיים לוצאטו); ה"תפוח" של אדם וחוה; עשרת הדברים; השורשים העבריים בשמות הולנדיים; העולים ההולנדים בהתייחסם לצפרי ולדגי ישראל.