שמשון מורפורגו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
"שמש צדקה" ספרו של רבי שמשון מורפורגו בשלושה כרכים

הרב שמשון מוֹרְפּוּרְגוֹ (תמ"א - ט"ו ניסן ת"ק; 1681אפריל 1740) היה מגדולי רבני איטליה, רב העיר אנקונה ומחבר ספר "שמש צדקה".

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד בשנת תמ"א (1681) בעיר גרדיסקה שבאיטליה לאביו ר' יהושע משה. בגיל צעיר מאד (שש-שבע) שלחוהו הוריו ללמוד תורה בוונציה, שהייתה אז מרכז העולם התורני באיטליה. בדרכו לוונציה חלף בעיר גוריציה והתעכב בבית מדרשו של רב העיר, הרב יעקב חפץ. במשך מספר שנים למד בבית מדרש זה, וקיבל מפי רב העיר, ובעיקר מפי בנו, הרב מנשה חפץ (גיסו של רבי משה חגיז), את יסודות תלמודו. הרב מנשה חפץ קירב את תלמידו זה, ובאחת מאגרותיו כותב עליו הרב מורפורגו "אשר למדתי תורה מפיו בימי בחרותי, אשר גדלני כאב וכמורה". ברב חפץ הוא ראה את רבו המובהק, וכפי שכותב עליו: "את רובי תורתי, שבכתב ושבעל פה, למדתי מפיו".

לאחר מספר שנים, בהיותו בן שלוש עשרה, הגיע ליעדו המקורי, העיר ונציה, ושם החל ללמוד בישיבתו המפורסמת של הרב שמואל אבוהב, שהיה באותה עת רב העיר ומזקני רבני איטליה. על תקופה זו הוא מעיד: "ורבי שמואל מצידו הראה לי קורבה וחיבה יתירה, והביאני אל בית מדרשו ואל חדר הוראותיו". תקופה קצרה לאחר בואו נפטר הרב אבוהב, אך באותה עת הגיע רבו הקודם, הרב מנשה חפץ, לוונציה והצטרף לרבני הישיבה, והרב מורפורגו המשיך ללמוד מפיו. בערך בתקופה זו (בשנת תס"ד) כתב את חיבורו הראשון "עץ הדעת", פירוש על ספר בחינת עולם לרבי ידעיה הפניני.

לאחר תקופה זו נסע לפדובה על מנת לקבל השכלה מדעית ולהשתלם בלימודים כללים. שם הוא למד רפואה באוניברסיטת פדובה וקיבל תואר דוקטור. לצד לימודיו עסק גם בהרבצת תורה בישיבה המקומית, ולפרנסתו עסק ברפואה. לאחר שהשלים את לימודיו התמסר הרב מורפורגו ללימוד התלמוד וההלכה, וכאשר הגיע לעיר הרב יהודה בריאל ממנטובה, ניצל תקופה זו על מנת ללמוד תורה מפיו, וזה מצידו קירבו וחיבבו מאד.

בשנת תס"ט (1709) הוצעה לרב מורפורגו משרת רבנות בעיר אנקונה, ולשם כך שלח לו רבי יהודה בריאל מכתב סמיכה להוראה אף בלא שהתבקש לכך. הרב מורפורגו קיבל את ההצעה, והצטרף לבית דינו של הרב יוסף פיאמיטה, ואף נשא את בתו. אשתו זו נפטרה בדמי ימיה מספר חודשים לאחר מכן, והרב מורפורגו נשא את בתו השנייה של הרב פיאמטה. בשנת תפ"א (1721) נפטר חותנו, והרב מורפורגו מילא את מקומו כרב באנקונה, תפקיד בו שימש קרוב לעשרים שנה, עד פטירתו.

מלבד תפקידו כרב ופוסק שימש כמנהיג הקהילה ונחלץ לסייע לכל מבקש. כאשר פרצה מגפה באיטליה, בשנת ת"ץ (1730), התגייס הרב מורפורגו להצלת נפשות, והיה פעיל כרופא מתנדב. על פעולתו זו קיבל תעודת הוקרה מאת האפיפיור בנדיקטוס הארבעה עשר שהיה באותה עת הארכיבישוף באנקונה.

רבי שמשון מורפורגו נפטר ביום ראשון של פסח, ט"ו ניסן ת"ק (1740) לפני גיל שישים. פטירתו הפתאומית הכתה בהלם את יהדות איטליה כולה, וגדולי רבניה, בהם רבי יצחק למפרונטי, נשאו עליו דברי קינה והספד.[1] בין יהודי אנקונה הייתה מסורת לעלות על קברו בערב ראש השנה ויום הכיפורים, ונתחברה אף תפילה מיוחדת למעמד זה.

מעורבותו בפולמוסים שונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

נושאים הלכתיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתפקידו כרב הקהילה היהודית באנקונה התפרסם רבי שמשון כפוסק גדול, ושאלות הופנו אליו מכל רחבי איטליה. הוא היה מעורב במספר פולמוסים הלכתיים ואחרים שהתעוררו בין רבני איטליה, ולדעתו הייתה חשיבות רבה. אחת הפעמים בהם נדרש להביע את דעתו, הייתה בעת המחלוקת בקהילת טריאסטי סביב אמירת הפיוט "מכניסי רחמים". הפיוט הפונה ישירות אל המלאכים, עורר התנגדות כבר בתקופת הראשונים שחלקם המליצו לא לאומרו, והתעורר שוב בקהילת טריאסטי בתקופה זאת. היריבים משני המחנות האשימו את הצד שכנגד בהתנגדות למסורה, חוסר הבנת המקראות ונטייה לקבלה או לפילוסופיה. בסופו של דבר נמסרה ההכרעה לשני גדולי איטליה: רבי שבתי אלחנן ריקאנטי ורבי שמשון מורפורגו. שניהם הכריעו כאחד בעד המליצים והתירו לומר את הפיוט. הפולמוס כולו, כולל טיעוני שני הצדדים והכרעת הרבנים, הובא בספרו האנציקלופדי של רבי יצחק למפרונטי "פחד יצחק".[2]

מחלוקת נוספת שהתעוררה בעירו נגעה אודות הסכמת פרנסי העיר, שכאשר ראו את מצב העניים בעירם גזרו בגזירה חמורה על תושבי העיר שלא לתת צדקה לכל מי שאינו תושב העיר בסכום העולה על שבעה סקודי כסף. כאשר רצה אחד התושבים החדשים להפר את ההסכמה ולשלוח סכום גבוה עבור עניי ארץ ישראל, נדרש רב העיר לנושא. בספרו שמש צדקה מכריע הרב מורפורגו שהדין עם ראשי הקהילה, תוך שהוא מסתמך על הכלל של "עניי עירך קודמים לעניי עיר אחרת", ופוסק שכלל זה חל אף ביחס לעניי ארץ ישראל, וכדברי הב"ח.[3] הסכמה זאת ככל הנראה לא החזיקה זמן רב לאחר מכן, ושנתיים לאחר פטירת הרב מורפורגו, מבקש הרב חיים וינטורה מטבריה (תלמידו וחתנו של רבי חיים אבולעפיה) מבנו של רבי שמשון, הרב חיים שבתי מורפורגו, שכבר החל לכהן כרב העיר, לאסוף נדבות מהקהילה עבור ישיבת טבריה, ואף לקבוע קופת צדקה מיוחדת בעיר לשם מטרה זו. רבי חיים שבתי, שכמו כל רבני איטליה היה ידיד נאמן של היישוב הארץ-ישראלי, נענה לבקשותיו אלו ואסף עבורו סכום גבוה מידידיו ומאנשי הקהילה.[4]

הפולמוס סביב נחמיה חיון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת תע"ד פרצה המחלוקת באמסטרדם סביב השבתאי נחמיה חיון וספריו. הוויכוח התפשט עד מהרה בכל ארצות אירופה - בין היתר דרך אגרות דחופות ששלח רבי משה חגיז, מגדולי המתנגדים לחיון - ובפרט באיטליה. רבני איטליה ובראשם רבי יהודה בריאל הוציאו כתב חרם נגד חיון וכתביו.

בין החותמים נמנה גם הרב שמשון מורפורגו, ועקב כך התפתחה חלופת מכתבים בינו לרבי משה חגיז. בראותו את חתימתו מתנוססת על האיגרת שמח ר"מ חגיז על הצטרפותו של רבי שמשון למחנהו ולמלחמתו, אותה כינה "מלחמת חובה", ובפרט על הבטחתו להושיט לו את עזרתו של חמיו, רבי יוסף פיאמיטה, שהיה מקובל ומתלמידי הרמ"ז, ונחשד עד אז בתמיכה בחיון. במכתבו הראשון מבקש רבי משה חגיז מרבי שמשון להתקיף את חיון וסיעתו, "יעשה רושם גדול בכתיבתו" ו"ירעיש העולם בתוכחתו". במכתב תגובה של הרב מורפורגו הוא מוחה על הביזוי שנעשה לחכם צבי ורבי משה חגיז על ידי רבני הקהילה הספרדית, תומכיו הגדולים של חיון, אך חזר אף הוא על עיקרי טענותיהם והתפלא על סירובו התקיף של החכם צבי ודחייתו את המתנגדים אליו בשתי ידיים. באשר לבקשתו של ר"מ חגיז "להרעיש העולם", הוא משיב: "ואנחנו לא באנו באוכלסא ולא יצאנו בכנופיא לצעוק בייא בייא, כי כונתנו ורצוננו להועיל ולא להזיק לקרב ולא לרחק". עמדה זו משתקפת לאורך כל האגרות, כאשר רבי שמשון, שלא אהב את המחלוקת והשסע הציבורי שנוצר בעקבות הפולמוס, ואולי אף התחרט שהכניס ראשו בזה מלכתחילה, מנסה לנקוט בדרך של שלום ולרצות את שני הצדדים, על מנת שלא לגרום לליבוי הלהבות.

ישעיהו זנה, שאסף את חליפת המכתבים וקיבצם בספר, עומד על הבדל זה שבין סגנונם של שני האישים:[5]

ההבדל שבין חאגיז ומורפורגו במזג רוחם היה די בולט: הראשון - קשה כארז, לוחם קנאי, שאינו יודע לותר מפני דרכי השלום, והשני - רך כקנה, המנענע את ראשו לכל גל וגל שעובר עליו, מבלי להרגיז מי שהוא ממנוחתו.

הפולמוס סביב רמח"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]

גישה זו אפיינה את מהלכיו של רבי שמשון אף ביחס לפולמוס אחר שנתעורר באיטליה שנים לאחר מכן, אודות כתבי רמח"ל. אף בפולמוס זה היה רבי משה חגיז הלוחם הגדול נגד רמח"ל, ובשנת ת"ץ (1730), דרש ששלושה רבנים, ובראשם הרב שמשון מורפורגו ידונו בעניין. הרב מורפורגו נכנס בעובי הקורה, ואף כי מאגרותיו ניכר שהוא תומך בר"מ חגיז ומגבה את מהלכיו, יחסו לרמח"ל היה בבחינת "שמאל דוחה וימין מקרבת", ובבקשו את השלום הוא התאמץ בכל לבו להשקיט את המחלוקת.[6] הוא תמך במהלכו של רבי ישעיה באסאן (רבו של רמח"ל ומתומכיו) לקבור את תיבת הכתבים של רמח"ל, אך סירב לראות בו שבתאי או להחרימו. באיגרתו לר"מ חגיז הוא מביע את השקפתו:[7]

שיש לנו לחוש, שלא ידח ממנו נדח ומהאש יצא בריק, ריקני מכל טוב בהפקרת נזקו... לחתור חתירה מתחת כסא כבודו ולפתוח פתח של תשובה שלא לדחות בשתי ידים טלה היוצא מן העדר, אף שהוציאוהו נכרים או רוח רעה.

בשנת תצ"ו, לאחר שרמח"ל עבר לאמסטרדם ולאחר שתיבת כתביו נשרפה ונקברה, כתב כי "מובטח אני בצדקת ויושר מהר"י באסן נר"ו".

חיבוריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

השאיר אחריו כתבים רבים, בהם תשובות, דרשות ואיגרות שונות אל רבני התקופה. חלק מכתביו נדפס, וחלקם נותר עדיין בכתב יד. תשובות רבות שכתב מופיעים בספר "פחד יצחק".

שמש צדקה - שאלות ותשובות על ארבעת חלקי השולחן ערוך. הובא לדפוס לראשונה בוונציה, תק"ג, על ידי בנו הרב חיים שבתי מורפורגו. ספרו זה זכה למעמד של כבוד בספרות הפסיקה ההלכתית, וגדולי הפוסקים מצטטים ממנו וסומכים עליו.

עץ הדעת - פירוש על הספר "בחינת עולם" לרבי ידעיה הפניני. בסופו נדפס שיר היתול על המקובלים (מאת יעקב פרנסיס) שעורר עליו התנגדות רבה, בעיקר בקרב רבני פאדובה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתביו

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Eliakim Carmoly, Histoire des médecins juifs anciens et modernes, Société Encyclographique des Sciences Médicales, 1844-01-01
  2. ^ ישורון - חלק ג - אלול תשנז - עורך: רבי שלמה גאטסמאן (page 729 of 760), www.hebrewbooks.org
  3. ^ שו"ת שמש צדקה, חלק א, יורה דעה, סימן יט
  4. ^ יובל - מארכס, אלכסנדר (page 76 of 166), www.hebrewbooks.org
  5. ^ ישעיה זנה, חליפת מכתבים בין ר' משה חאגיז ור' שמשון מורפורגו, ‏עמוד ד, ירושלים תרצ"ח, באתר HebrewBooks
  6. ^ פרופ' יעקב ש' שפיגלההתנגדות להדפסת ספרי רבי ישעיהו באסאן ועוד מענייני רמח"ל, באתר ישיבת שעלבים
  7. ^ שמעון גינצבורג, רבי משה חיים לוצאטו ובני דורו, חלק ב, עמוד שמט, באתר HebrewBooks