שנאת ערבים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שנאת ערבים (נקראת גם אנטי-ערביזם או "ערבופוביה"[דרוש מקור]) היא יחס שלילי כלפי ערבים הנובע ממניעים אידאולוגיים, דתיים, תרבותיים גזעניים. גילויי השנאה כוללים לעיתים אלימות כלפי ערבים וקריאה להרגם. הסיבות לשנאת ערבים כוללות, בין שאר הסיבות, חשש מפיגועי טרור ומאיום דמוגרפי.

שנאת ערבים במהלך ההיסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אירועים רבים בהיסטוריה התרחשו כתוצאה משנאת ערבים[דרוש מקור]. במקביל לפריחת הלאומיות הערבית במאה ה-20, קמו בעולם תנועות אנטי-ערביות רבות. בשנת 1948 סופחה להודו הממלכה המוסלמית של הניזאמים בהיידראבאד, ואלפי ערבים גורשו ממנה. בשנת 1964 הפילו שחורים תושבי זנזיבר את שלטון הסולטן המוסלמי, וטבחו בכ-17,000 ערבים. תנועות לאומיות בטורקיה ובאיראן בתחילת המאה ה-20 היו אנטי-ערבית במהותן. הן תקפו את הלאומיות הערבית, שכתבו את ההיסטוריה, הדחיקו את התרבות הערבית, ובאופן כללי היו עוינות כלפי תושביהן הערבים. גם מדינות ברית המועצות לשעבר והמדינות הבלטיות אימצו מדיניות דומה כלפי האזרחים הערבים. מהגרים פלסטינים וסורים שהיגרו לארצות אמריקה הלטינית במהלך המאה ה-20 דיווחו על מקרים רבים של שנאת ערבים במדינות אלה.

באלג'יריה ובמרוקו התפתחה שנאת ערבים מצד הברברים, שהייתה נעוצה בגורמים רבים. מדינות אלה נשלטו על ידי צבאות ספרד וצרפת, שהשתמשו בדוקטרינת "הפרד ומשול" על מנת להחליש את התנגדות האוכלוסייה לנוכחותם. קיימות עדויות לפיהן צרפת יצרה במכוון מתיחות אתנית באלג'יריה בין הערבים והברברים ובין היהודים למוסלמים. כמו כן חשו הברברים איום על התרבות והמורשת שלהם, שהתקיימה בצפון אפריקה במשך מאות שנים.

בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאמר משנת 2013 כתב משה ארנס: "בחברה הישראלית קיימת עוינות רבה כלפי ערבים. חלק ממנה אפשר להבין על רקע הסכסוך רב-השנים בין יהודים לערבים, אבל הסבר זה אינו יכול להוות צידוק כאשר אותה עוינות מכוונת ללא הבחנה כלפי האזרחים הערבים בישראל. ואין לטעות: עוינות זו איננה נחלתם הבלעדית של הוונדליסטים הצעירים, יש לה מקורות נוספים בחברה הישראלית, שמן הסתם מהווים בית גידול לפשעים הללו".[1] במאמר מיוני 2015 באתר "העוקץ" נטען שארגוני שמאל בישראל נגועים בשנאת ערבים לא פחות מארגוני ימין, ושחלק ממטרתו של תהליך השלום הישראלי-פלסטיני היא הפרדה בין ערבים ליהודים: "הימין שונא ערבים - אבל חלק גדול מהשמאל הציוני-האשכנזי פשוט נגעל מהם."[2]

מאידך, במאמר של ד"ר מרדכי ניסן הוא דוחה האשמות לפיהן שנאת ערבים נפוצה בישראל, וטוען שתופעות רבות שמזוהות ככאלה אינן נובעות משנאה: "היהודים רחוקים נפשית מלהיות גזענים כמרחק האור מן החושך. עקרון-יסוד תורני של חסד פועם בלִבם של יהודים כטבע ראשון." ניסן מעיר שמה שנראה כלפי חוץ כגזענות או שנאת ערבים היא בעצם שמירה על זהות לאומית ותרבותית: "אמנם, אין להתעלם מכך שבין היהודים והערבים בישראל ישנם פערי זהות, הזדהות וחזון גדולים למדי. שני הצדדים מחזיקים בתרבות שונה. ברגע שערבים ייכנסו כדיירים וכבעלי בתים לשכונה של יהודים, השינוי יורגש מיד. הרעש והמוזיקה, המסגדים וקריאות המואזין, דרכי הבילוי, המסיבות והחגים יגרמו לאי-נוחות אצל היהודים. לכן, דרישת היהודים לשמור על צביון הסביבה לא מפיחה ריח של גזענות כי אם צורך קהילתי וזכות להרגיש "בבית" במדינתם ובשכונותיהם."[3]

שנאת ערבים במאה ה-21[עריכת קוד מקור | עריכה]

מספר גורמים הביאו להתפרצות מקרים רבים של שנאת ערבים במדינות שונות במאה ה-21, ביניהם פיגועים שנעשו על ידי ערבים (כמו פיגועי 11 בספטמבר או פיגועי נובמבר 2015 בפריז), שנאת זרים, צמיחתם של ארגוני טרור אסלאמיים דוגמת אל-קאעידה והמדינה האסלאמית, והתגברות ההגירה מארצות ערב לעולם המערבי.

שנאת ערבים בעולם המערבי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקרים[דרוש מקור] של שנאת ערבים אירעו במאה ה-21 בצ'כיה, צרפת, הממלכה המאוחדת, ארצות הברית ושוודיה.

באוסטרליה פרצו בשנת 2005 מהומות בעיר קרונולה, בניו סאות' ויילס, כתוצאה ממתיחות מתמשכת בין תושבי העיר למהגרים ערבים.[דרוש מקור]

בדו"ח ועידת האו"ם נגד הגזענות (2009) נכלל גינוי נגד "העלייה העולמית במספר האירועים האלימים על רקע גזעני או אנטי-דתי, כולל איסלאמופוביה, אנטישמיות, אנטי-נצרות ושנאת ערבים."[דרוש מקור]

שנאת ערבים באיראן[עריכת קוד מקור | עריכה]

דו"ח אמנסטי שסקר את מצב המיעוטים האתניים באיראן, מצא שבדומה למיעוטים מקומיים אחרים, כמו הכורדים והאזרים, גם הערבים באיראן הם מיעוט מוחלש הסובל מהפרה של זכויות אדם.[4]

בתקופת הכיבושים המוסלמים של איראן, סופחו שטחים מסוימים על ידי שבטים ערבים, איראן במהלך תקופות שונות פעלה לשם החזרת שטחים אלו. בתקופת מוחמד היו מספר פערים בין האיראנים השיעים לסונים שרובם היו ערבים בעניין מחליפו של מוחמד ומספר פסקי הלכה. בנוסף חוסר התמיכה וההתגייסות של ארצות ערב לצד יתר המדינות המוסלמיות, בפרט במסגרת האו"ם ואופ"ק הביאו לידי סנטימנט אנטי ערבי בקרב האחרונים.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא שנאת ערבים בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ משה ארנסשנאת הערבים, באתר הארץ, 25 ביוני 2013.
  2. ^ חיים חדד, הימין אולי שונא ערבים, אבל השמאל הציוני נגעל מהם, באתר "העוקץ", ‏9 ביוני 2015.
  3. ^ מרדכי ניסן, אישום הגזענות: כתב ההגנה, ‏6 במרץ 2011.
  4. ^ דו"ח אמנסטי על איראן, 2016, אמנסטי אינטרנשיונל