שניאור זלמן מלאדי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Disambig RTL.svg המונח "אדמו"ר הזקן" מפנה לכאן. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו אדמו"ר הזקן (פירושונים).
רבי שניאור זלמן מלאדי
אדמו"ר הזקן. מייסד חסידות חב"ד
Schneur Zalman of Liadi.jpg
דיוקן נפוץ המיוחס לבעל התניא; למעשה, צויר ב-1878 על ידי בוריס ש"ץ[1].
חיבורו העיקרי ספר התניא ושולחן ערוך הרב
תאריך לידה י"ח באלול ה'תק"ה
מקום לידה ליאזני שבמוהילוב בבלארוס
תאריך פטירה כ"ד בטבת ה'תקע"ג (בגיל 67)
מקום פטירה כפר פייענא
מקום קבורה האדיטש, אוקראינה
חסידות חסידות חב"ד
מקום מגורים ליאזני, ויטבסק, מזריטש ולאדי
מספר בשושלת ראשון
הבא בנו רבי דוב בר שניאורי
תחילת כהונה ה'תקל"ג
סיום כהונה כ"ד בטבת תקע"ג
רבותיו רבי יששכר דב מליובאוויטש.
המגיד ממזריטש
חיבוריו ראו בהמשך

רבי שניאור זלמן מלאדי (י"ח באלול ה'תק"ה (1745) - כ"ד בטבת ה'תקע"ג (1812)), מכונה אדמו"ר הזקן וכן הרב וכן בעל התניא והשולחן ערוך וגם רש"ז[2]. מייסד תנועת חסידות חב"ד והאדמו"ר הראשון בשושלת זו, עמד בראשה משנת ה'תקל"ב (1772) ועד לפטירתו בשנת ה'תקע"ג (1812). ספריו הנודעים: "התניא" ו"שולחן ערוך הרב".

קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד לר' ברוך ורבקה בי"ח באלול ה'תק"ה (15 בספטמבר 1745), בליאזני שבמחוז ויטבסק בבלארוס, שהייתה אז תחת שלטון פולין. לפי מסורת חב"ד, רבי שניאור זלמן הוא דור שביעי למהר"ל מפראג[3] שהיה צאצא לדוד המלך. ישנם חוקרים המפקפקים בייחוסו למהר"ל, אך מציעים אפשרויות שונות לקיים את מסורת החסידים בדבר ייחוסו לדוד המלך[4].

כשנולד, ערך הבעש"ט, רבו של אביו, סעודה גדולה[דרוש מקור] ואמר שנשמה חדשה ירדה לעולם שתאיר את העולם בתורת הנגלה ובתורת החסידות, ומשכך נקרא "שני-אור". מסופר כי הבעש"ט ביקש מהורי שניאור זלמן שלא יפרסמו את לידת בנם. בגיל שלוש הובא לבעש"ט לבקשתו לשעה קלה, בה גזז את שערותיו והניח לו את הפאות שם ידו על ליבו וברכו. כשהיה בן 5 שנים למקרא, הביאו אביו פעם נוספת אל הבעש"ט, וברכו שוב. בחזרם הביתה שאל הילד את אביו, מי היה האיש הזה? והשיבו כי זה היה "סבא". מאז היה נוהג לכנותו "סבא", ואף באוזני נכדי הבעש"ט, כגון רבי ברוך ממעזיבוז ובעל דגל מחנה אפרים. כמו כן היה נוהג לומר באוזניהם, כי אמנם הבעש"ט הוא הסבא שלהם הגופני, אולם הבעש"ט הוא סבו שלו הרוחני ממש. אלו היו הפעמים היחידות שרבי שניאור זלמן ביקר אצל הבעש"ט[5], כי הבעש"ט הסביר לאביו כי הוא צריך לקבל את עיקר תורתו מתלמידו, המגיד ממזריטש.

בשנת ה'תק"י (1750), כשמלאו לו חמש שנים קיבלוהו כחבר בחברה קדישא של ליאזני, לבקשת הבעש"ט והצדיק הרב ליב שרה'ס[דרוש מקור]. על פי המסורת המקובלת בחסידות, בהיותו בן תשע שנים למד הנדסה ואסטרונומיה ובהיותו בן עשר שנים כבר הכין לוח שנה עברי לחמש עשרה שנה. כשהיה בן שתים עשרה שנים אירע שלימד ברבים הלכות קידוש החודש של הרמב"ם, והרבנים, שהיו באותו מעמד, התפלאו מבקיאותו בנושא הנדון "ולא מצאו את ידיהם ורגליהם"[6].

בגיל שלוש עשרה החל לשמש בפועל בחברה קדישא ותיארו אותו כ"רב תנא ופליג". בשנת ה'תק"ך (1760) והוא בן חמש עשרה שנים, נשא לאישה את סטערנא (בת יהודה לייב סגל מויטבסק).

בשנת תקכ"ד (1764) נסע לראשונה ללמוד בבית-מדרשו של המגיד ממזריטש (ממלא מקומו של הבעש"ט). המגיד ספר לו אודות מעלת נשמתו בהיותה נשמה חדשה (נשמה שירידתה לעולם אינו לצורך תיקון חוזר בגלגול אלא בעלת מטרה כללית לצורך כוונה אלוקית והיא לא ירדה לעולם קודם לכן) וכי תפקידו בעולם הוא לגלות ולבאר את תורת הבעש"ט באופן של הבנה והשגה בדרך חב"ד.

כשנפטר רבו המגיד, רצו כל תלמידי המגיד - "החבריא קדישא" לזכות ולהתעסק בטהרתו, לצורך כך הטילו גורל לידע מי יזכה לאחוז בגופו הקדוש בשעת הטבילה. מסופר שהרב שניאור זלמן זכה ועלה בידו הפתקה "ראשו כתם פז" ומשכך זכה לטבול את ראשו.

לאחר פטירת רבו נהיה חסיד של בנו הרב המגיד רבי אברהם המלאך, ולאחר שזה הסתלק היה למקורבו של רבי מנחם מנדל מוויטבסק.

בשנת תקל"ד (1774) נולד בנו הגדול, שנקרא דב בער על שם המגיד ממזריטש, ואשר שימש כממלא מקומו של אביו לאחר פטירתו, הוא מוכר בשם אדמו"ר האמצעי.

בשנת תקל"ז (1777) לאחר עליית רבי מנחם מנדל מויטפסק לארץ ישראל יחד עם רבי אברהם מקאליסק, היה אחד משלושת הממונים על קופת מעות ארץ הקודש שהוקמה על ידי רבי מנחם מנדל. בשנת תקמ"ו מונה על ידי רבי מנחם מנדל לממונה היחיד על הנהלת הקופה ולמנהיג התנועה החסידית ברוסיה הלבנה[7]. בשנים אלו הצטרפה אליו קבוצת תלמידי-חכמים שחלקם גדלו במעוזי ההתנגדות לחסידות (וילנא ושקלוב) ותורתו המשלבת את החוויה המיסטית בתוך החשיבה הלמדנית-שכלית קסמה להם.

וילנא, המתנגדים והמעצר[עריכת קוד מקור | עריכה]

עוד בצעירותו התלווה רבי שניאור זלמן אל ר' מנחם מנדל מויטבסק לביקור גורלי בוילנה, על מנת לנסות לשכנע את הגאון מווילנה בצדקתה וכשרותה של תנועת החסידות. הגר"א סירב לראותם ועזב את וילנה לפני הגיעם לעיר. אגרותיו של רבי שניאור זלמן לחסידיו בליטא, סייעו לחסידים לעמוד על דעתם ולהיאבק על דרכם אל מול המתנגדים לחסידות והחרם שכתבו כנגד החסידים. הן מהוות מקור מרכזי גם כיום לידיעת והבנת השתלשלות המאורעות באותם ימים.

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – חג הגאולה

בסערת הרדיפות כנגד החסידים בליטא ועל פי היתר מפורש שנכלל בחרם על החסידים, הלשינו מספר מתנגדים לחסידות לשלטונות הרוסיים כי רבי שניאור זלמן שולח כספים לחסידים שעלו לארץ ישראל ובכך מסייע לאימפריה העות'מאנית אשר היו יריבי רוסיה הקיסרית. כתוצאה מדיווח זה נלקח רבי שניאור זלמן לחקירה וישב במאסר במבצר פטרופבלובסקיה שבסנקט פטרבורג מיום כ"ד בתשרי ה'תקנ"ט (4 באוקטובר 1798). בהשתדלות החסידים שוחרר בי"ט בכסלו ה'תקנ"ט (27 בנובמבר 1798), ותאריך זה נשמר בחסידות חב"ד כחג הגאולה.

בשנת ה'תקס"א 1801 נעצר שוב לאחר שקהילת פינסק דיווחה לשלטונות כי תורת החסידות כוללת בתוכה יסודות חתרניים כנגד שלטון הצאר. ממעצר זה, שוחרר באותה שנה בחג החנוכה[8].

עד למאסרו בשנת תקס"א התגורר ר' שניאור זלמן בעיירה ליאזני שליד העיר ויטבסק. לאחר ששוחרר ממאסרו, אסרו עליו השלטונות לחזור לליאזני ואילצו אותו להישאר בפטרבורג. בהשתדלותו של הנסיך ליובאמירסקי, שהיה מקורב לשלטון, אפשרו לשניאור זלמן לעבור לעיירה לאדי, הנמצאת גם היא, כמו עיר הולדתו ליאזני, במחוז ויטבסק של בלארוס, על גבול בלארוס-רוסיה. בלאדי ישב שניאור זלמן במשך 11 שנים.

לאחר שני המעצרים אותם עבר, פיתח ושכלל ר' שניאור זלמן את תורתו והפיץ את עיקריה ברחבי ליטא ובלארוס. בעקבות שיטת הלימוד החב"דית ואופן הפצתה הציבורית, נקלע ר' שניאור זלמן לוויכוח עם אדמו"רים נוספים בני דורו, שחלקו על דרכו בלימוד תורת החסידות והפצתה.

תקופת מלחמת נפוליאון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופת מלחמות נפוליאון ופלישתו לרוסיה (1812), אמר ר' שניאור זלמן - כפי המסופר[9] - כי הוא יודע שניצחון הצרפתים יביא ליהודים רווחה חומרית (גשמית), אולם בכל זאת הוא מתפלל למפלת נפוליאון שכן שלטון צרפתי עלול להביא את היהודים לסכנה רוחנית של זלזול במצוות ובאמונה.

בעקבות המלחמה ובשל פלישת הצרפתים לרוסיה נמלט אדמו"ר הזקן וכל בני ביתו מהעיירה לאדי שבבלארוס בה הם חיו תוך שהם נהנים משמירה צמודה של חיילי הצבא הרוסי הנסוג. בכוונתו של אדמו"ר הזקן היה להגיע לעיר קרמנצ'וג שבאוקראינה ושם לקבוע את מקום מושבו. במהלך הבריחה הגיעו לכפר פיינא שליד העיר קורסק, ושם במוצאי שבת, כ"ד בטבת ה'תקע"ג (27 בדצמבר 1812), נפטר רבי שניאור זלמן מלאדי, והובא למנוחת עולמים בעיר הדיאץ' שבפלך פולטבה אוקראינה.

פטירתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

משנתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – ספר התניא, שולחן ערוך הרב
Brockhaus and Efron Jewish Encyclopedia e16 055-0.jpg

חיבורו החשוב ביותר הוא ספר התניא, או 'ליקוטי אמרים', שהוא אולי גם החיבור החסידי העיוני השיטתי ביותר. עיקרו של הספר מוקדש לעיון מעמיק בפנימיות חלקי הנפש, תוך זיקה מובהקת למינוחיה של הקבלה (אם כי איננו ספר קבלי). בזכות חיבורו זה נקרא ר' שניאור זלמן גם 'בעל התניא'. כינוי חב"די אחר שלו הוא 'אדמו"ר הזקן'. בעל התניא החל לכתוב גם "ספר של צדיקים", אך הספר עלה באש[10].

כהמשך לתורת החסידות אשר ראתה צורך מהותי בהבנת נפש האדם על גווניה השונים, מיקד אדמו"ר הזקן גם הוא את עיקרי תורתו באדם. אולם עיקר חידושו מול תורת החסידות הכללית היה בפריסת יריעה רחבה, אשר כוללת התמודדות עם שאלות פילוסופיות ותאולוגיות, תוך הסברה שכלית ושילוב של מושגי היסוד של תורת הקבלה. בכך למעשה גישר אדמו"ר הזקן בין החוויה המיסטית לחשיבה הפילוסופית הדתית. במאמריו וספריו ביקש להסביר את המושגים הקבליים במושגי השכל האנושי, ולכל אלה למצוא ביטוי ושיקוף תואם במצבי הנפש השונים. בהתאם לאופי המושגי והשכלי של תורת הרב, הפכה עבודת ההתבוננות והעיון השכלי לאמצעי המרכזי המתבקש עקרונות תורת הרב.

בספר התניא מגדיר ר' שניאור זלמן את מטרת הבריאה (על פי המדרש) "לעשות לו יתברך דירה בתחתונים", להפוך את העולם לקדוש ולאלוקי, כתוצאה מכך נגזרת עבודת בני ישראל למטה, בקיום מצוות מעשיות דווקא, על מנת להכשיר את העולם וחפציו, ולא להסתפק בעבודת המוח והלב. מטרת העבודה היא הגאולה, על ידי מלך המשיח. אז יבוא העולם לשלימותו[11].

בעל התניא התנגד להפניית שאלות בנושאים ארציים וגשמיים אל חכמי ישראל[12]. למרות זאת, קיבל בעל התניא שאלות של חסידים בעניינים גשמיים והשיב עליהן[13]. את ההסבר לכך יש לראות באגרת שכתב בסוף ימיו בשבח ייעוץ בנושאים גשמיים לשואלים, כשהוא רואה בכך גמילות חסדים[14].

חיבור אחר של ר' שניאור זלמן נקרא 'שולחן ערוך הרב'. ספר זה הוא כתב בהוראת רבו המגיד ממזריטש, ואף הוא חריג למדי בנופה של החסידות בראשיתה, בהיותו חיבור הלכתי מובהק הנכתב על ידי רבי חסידי. רובו של כתב היד היחידי באותו זמן נשרף בעת אחת השריפות הגדולות בליובאוויטש, וכך הגיע לידינו רק כרבע מהספר - רוב חלק אורח חיים וקטעים על יורה דעה וחושן משפט, אף על פי שבמקור הוא נכתב על כל 4 חלקי ה"שולחן ערוך". עד היום הספר נחשב מקור הפסיקה העיקרי בחסידות חב"ד ובחוגים נוספים, ומוכר גם בקהל הרחב כאחד מגדולי ספרי הפסיקה של תקופת האחרונים. בעל התניא גם תיקן תקנות הלכתיות לציבור הרחב. אחת מתקנותיו המפורסמות היא תקנת המקוואות, שנועדה לאפשר טבילת טהרה לנשים במקווה חם וגם מהודר.

חיבוריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישנה מסורת [דרוש מקור] כי בשריפה הגדולה נשרפו מעל ל-100 כרכים של מאמרי חסידות, בנוסף לחלקים עיקריים מן הספר "שולחן ערוך הרב". כמו כן, מסופר שבעת פטירתו של הסבא משפולי נשרף אצלו ספרן של צדיקים[10].

ניגוניו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מעבר להיות רבי שניאור זלמן מחבר תורני, נחון בחוש מוזיקלי מפותח והלחין ניגונים. במסורת החב"דית השתמרו עשרה מניגונים אלו. בחסידות חב"ד מקובל כי לניגונים אלו סגולה מיוחדת להתעוררות לתשובה.

הניגון בתורתו של רבי שניאור זלמן הנו חלק הכרחי בעבודת ה' המסייע לפתיחת הלב בתפילה ובקיום המצוות. פתגם זה היה שגור בפיו: "הלשון הוא קולמוס הלב והניגון הוא קולמוס הנפש". בעת אחד הוויכוחים הגדולים שניהל מול המתנגדים לחסידות, נשאל רבי שניאור זלמן שאלות רבות בנושאים תלמודיים, כאשר במקום לענות עליהם ישירות בחר לנגן ניגון עמוק, שהשפעתו הנפשית פתרה ללומדים את שאלותיהם וקבוצה נבחרת מהם אף קיבלה כתוצאה מכך את מרותו ודרכו.

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ארבע בבות

הניגון המקודש ביותר בין ניגוני חב"ד נמנה בין עשרה אלו, הוא ניגון ה"ארבע בבות" (ארבעה שערים)- יצירה מוזיקלית בת ארבעה בתים, שתוכנה מקביל לארבעת העולמות העליונים הרוחניים המתוארים בכתבי הקבלה - 'אצילות', 'בריאה', 'יצירה' ו'עשייה'.

תלמידיו ויורשיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר פטירת רבי שניאור זלמן נחלקו תלמידיו לשתי קבוצות, אחת העמידה בראשה את בנו רבי דב בער שניאורי המכונה "האדמו"ר האמצעי", והשנייה את תלמידו, רבי אהרון מסטרשלה.

לאדמו"ר הזקן היו עוד שני בנים: הרב חיים אברהם (על שם רבו רבי אברהם "המלאך" הלוא הוא בנו של הרב המגיד ממעזריטש), אשר סירב להנהיג את החסידות לאחר מות אחיו, ומשה שניאורי (על שם סב-אביו נכד המהר"ל מפראג). בת אחת של בעל התניא נקראה פרידה.

צאצאיו של ר' שניאור זלמן מלאדי קרויים "שניאורסון", והידוע שבהם הוא רבי מנחם מנדל שניאורסון, שעמד בראש חסידות חב"ד בחצי השני של המאה העשרים.

בין תלמידיו החשובים נמנים ר' יצחק אייזיק מהומיל[15], ר' יצחק אייזיק מוויטעבסק, ר' ברוך מרדכי מבוברויסק, ר' זלמן זזמיר, ר' פנחס משקלוב, ר' נחמיה מדוברובנה, ר' שמואל מונקעס ועוד.

משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לרבי שניאור זלמן היו שלשה אחים ושתי אחיות: הרב יהודה לייב מינוביץ'. הרב מרדכי פוזנר, היה רב בעיר אודשא ברוסיה הלבנה. הרב משה, היה רב בערים באעייו מחוז מוגילוב, ליעפלי מחוז ויטבסק, ובסוף ימיו ברודניא הסמוכה לליובאוויטש. אחות אחת נישאה לרבי ישראל קאזיק ואחות שנייה נישאה לרבי יעקב פרדקין משקלוב.

רבי שניאור זלמן נישא לשטערנא בת רבי יהודה לייב סגל, ונולדו להם שלשה בנים: רבי דובער, ממשיכו וממלא מקומו. ר' חיים אברהם. ר' משה שניאורי. ושלוש בנות: פרידא נישאה לר' אליהו בן ר' מרדכי. דבורה לאה נישאה לר' שלום שכנא בן ר' נח אלטשולר. רחל נישאה לר' אברהם בן ר' צבי שיינעס.

איגוד הצאצאים[עריכת קוד מקור | עריכה]

איגוד צאצאי רבנו הזקן (או "איגוד הצאצאים") נוסד בתשל"ב (במסגרת 71 מוסדות שהוקמו לכבוד כניסתו של הרבי מליובאוויטש לשנתו ה-71) במטרה להחדיר את מורשתו התורנית-חסידית של בעל התניא בקרב משפחות צאצאיו, ולקרבם אל אורו הגדול של זקנם.

יוזם ומייסד האיגוד הוא הרב שמואל אלעזר היילפרין - רב שכונת בית ישראל בירושלים, דור שביעי לבעל התניא, שכיהן כיו"ר עד לפטירתו. כיום מפעילים את האיגוד בניו יצחק מאיר הלפרין ומשה צבי הלפרין ונכדו מנחם מענדל וילהלם. נציג הארגון בניו יורק הוא הרב שמואל בוטמן, שמארגן את כינוס הצאצאים השנתי בכ"ד בטבת, יום פטירת בעל התניא.

ממפעלי האיגוד:

  • מאגר ממוחשב של רבבות שמות צאצאי בעל התניא (ביניהם מפורסמים כרבנים ואנשי רוח, פרופסורים ופוליטיקאים ועוד). שמות נוספים מעודכנים דרך קבע לאורך השנים.
  • 'ספר הצאצאים' - רישום עשרה דורות של צאצאים. הספר יצא לאור בשנת ה'תש"ם, בעריכת הרב שמואל אלעזר הלפרין.
  • כנסי צאצאים - עריכת כנסים וימי עיון שנתיים ואזוריים.
  • 'מחצבת' - בטאון תקופתי של 'איגוד הצאצאים' (הופיעו חמש חוברות עד כה). מלבדו רואים אור במסגרת האיגוד פרסומים תורניים וביוגרפיים שונים ממורשת בעל התניא ומנשרים לחגי ומועדי ישראל (לוחות-שנה ומידע יהודי).
  • חלוקת מצות (שמורה, עבודת יד) למשפחות הצאצאים בישראל, מידי ערב חג הפסח.
  • קו-חם לכל ענייני יהדות בקרב משפחות הצאצאים וסיוע בהשגת תשמישי קדושה.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • חיים מאיר הילמן, ‏בית רבי, באתר HebrewBooks, ברדיצ'ב, תרס"ב-1902 (חלק ראשון של הספר; מתוך 3). הוצאה חדשה: מהדיר לוי יצחק הולצמן, כסלו תשע"ד, תורת חב"ד לבני הישיבות, ירושלים.
  • מרדכי טיטלבוים, הרב מלאדי ומפלגת חב"ד, תר"ע-1910.
  • ספר הקן, ‏קובץ מאמרים על אדמו"ר הזקן רבי שניאור זלמן מלאדי למלאות ק"ן שנה לסתלקותו, באתר HebrewBooks, ירושלים, 1969.
  • הרב שמואל אלעזר היילפרין, ספר הצאצאים - צאצאי רבנו שניאור זלמן מליאדי, בעל התניא והשלחן-ערוך, יוצר חסידות חב"ד, ירושלים: בהוצאת איגוד צאצאי רבנו הזקן, תש"ם-1980
  • אברהם חנוך גליצנשטיין, ספר התולדות, 4 כרכים; רביעי - שביעי, רבי שניאור זלמן רבינו הזקן, (נערך מתוך דבריהם וכתביהם של אדמו"רי חב"ד מליובאוויטש), הוצאת קה"ת, תשמ"ו-1986.
    • פרק שלישי של תולדות רבותינו נשיאינו לוי יצחק הולצמן, כסלו תשע"ד, הוצאת ספרים קה"ת, כפר חב"ד (קיצור וליקוט מתוך ספר התולדות).
  • אליהו כי טוב, חסידים ואנשי מעשה, ירושלים: הוצאת יד אליהו כי טוב, תשנ"א-1991.
  • הרב שג"ר, תפיסת האמונה והלשון של האדמו"ר הזקן לאור משנתו של לודוויג ויטגנשטיין (על האמונה), ירושלים: הוצאת כתר, 2005.
  • רבי יוסף יצחק שניאורסון, דברי ימי חיי אדמו"ר הזקן, הוצאת קה"ת, תשע"א-2011
  • בעל התניא: רבי שניאור זלמן מלאדי וראשיתה של חסידות חב"ד, מאת עמנואל אטקס, בהוצאת מרכז זלמן שזר, 2011.
  • יהושע מונדשיין, המאסר הראשון: מאסרו הראשון של האדמו”ר רבי שניאור זלמן בעל ה”תניא”, מאבקי המתנגדים והחסידים בווילנא, המלשינויות ומאסריו של הגר”א מווילנא, לאור תעודות ומסמכים, חדשים גם ישנים, 2012.
  • יהושע מונדשיין, מסע ברדיטשוב: מסעו של אדמו"ר הזקן לברדיטשוב, ברסלב ומז'יבוז', בהוצאת חזק, ה'תש"ע.
  • יהושע מונדשיין, המסע האחרון: מאתיים שנה למסעו של האדמו”ר רבי שניאור זלמן בעל ה”תניא” בעיצומה של מלחמת נפוליאון, תקע”ב־תשע”ב, לאור מסמכים ותעודות, חדשים גם ישנים, וגם סיפורים ושמועות, דרושים ומאמרים, 2012.
  • הראשון - אדמו"ר הזקן, רבי שניאור זלמן מלאדי, הוצאת מעיינותיך - תורת חב"ד לבני הישיבות, ירושלים, כסלו תשע"ד - 2013
  • לקט ממכתבי ושיחות רבי מנחם מענדל שניאורסון, 'צאצאי בעל התניא - הזכות והחובה', תשע"ד-2014.
  • נחום גרינולד (עורך), הרב, מחקרים על ספר התניא, משנת חב"ד, דרכו, הנהגתו ותלמידיו, מכון הרב, תשע"ה
  • יחיאל הררי, לנצח כל רגע מחדש, בהוצאת ידיעות ספרים, תשע"ו - 2015.
מחקרים
  • רחל אליאור, תורת אחדות ההפכים: התיאוסופיה המיסטית של חב"ד,ירושלים, מוסד ביאליק, 1992
  • לאה אורנט, רצוא ושוב: יסודות אתיים ומיסטיים בתורתו של ר' שניאור זלמן מלאדי, תל אביב, ספריית הילל בן חיים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2008.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Maya Balakirsky Katz, The Visual Culture of Chabad, Cambridge University Press, 2010. עמ' 43-46.]
  2. ^ ב'היום יום' ז' ניסן, מופיע ששם משפחתו היה 'ברוכוביטש' ע"ש אביו ר' ברוך
  3. ^ בפרטי הייחוס נמסרו שני אופנים שונים, הראשון בהקדמת ספר היום יום מאת רבי יוסף יצחק שניאורסון; והשני בספר 'בית רבי' (פרק א') מאת הרב חיים מאיר הילמן
  4. ^ מחקר מקיף על ייחוסו של רבי שניאור זלמן נעשה בידי שלמה אנגלרד, ברבעון ההלכתי 'אור ישראל': חלק ראשון - חוברת לג; חלק שני - חוברת לד. ראו גם את מאמרו במאסף 'ישורון' קובץ שלישי (אלול תשנ"ז).
    לדבריו, אם היה ר' שניאור זלמן בן נינו של ר' יהודה מקוואלי (כדברי מחבר בית רבי), הרי הוא מתייחס בכל אופן לדוד המלך. שכן ר' יהודה היה צאצא לרבי יהודה הנשיא המתייחס לדוד המלך.
  5. ^ יוסף יצחק שניאורסון בליקוטי דיבורים ליקוט כה, וראה ספר השיחות תש"ה עמודים 130-132.
  6. ^ ספר היום יום, פתגם ליום ז' שבט
  7. ^ עד אז, נשאר רבי מנחם מנדל מויטפסק המנהיג הרשמי, כשמתחתיו עמדו מספר תלמידים. בשנה זו מינהו רבי מנחם מנדל מויטפסק לממלא מקומו. ראה אגרות קודש אדמו"ר הזקן (הוצאת תשע"ב) עמ' 41 ואילך; תולדות חב"ד ברוסיא הצארית, שלום דובער לוין, עמ' כח ואילך.
  8. ^ היום יום, כז כסלו, ג חנוכה.
  9. ^ ספר בית רבי, ברדיטשוב, תרס"ב
  10. ^ 10.0 10.1 מ"מ והערות וציונים בסש"ב 'שם ספר' עמודים: ד, ה
  11. ^ על פי תניא, פרקים ל"ו-ל"ז
  12. ^ אגרת הקודש לבעל התניא, פרק כ"ב
  13. ^ ראה התייחסות הרבי מליובאוויטש בתורת מנחם התוועדויות תנש"א כרך ד, ע' 200 הערה 101 שם הוא כותב "ואף שכתב אדמור הזקן "..איפה מצאת מנהג זה כו' להיות מנהג ותיקון לשאול בעצה גשמית כדת מה לעשות בענייני העולם הגשמי כו'.." מכל מקום ידוע שלאחרי זה נתקבלו אצל אדמור הזקן - ורבותינו נשיאינו ממלאי מקומו - שאלות חסידים בעניינים גשמיים". כמו כן ראה למשל בספר "סיפורים נוראים" של ר' יעקב קיידנר, שהיה תלמיד בעל התניא, עמ' 129 במהדורת נגאל. סיפור שנתן עצות בענייני פרנסה גשמית. הסבר לכך אפשר למצוא גם באיגרת בעל התניא באחרית ימיו, אגרות קודש אדמו"ר הזקן, האמצעי והצ"צ, ע' קנ"א.
  14. ^ אגרות קודש לאדמו"ר הזקן, אגרת ס"ה, עמוד קנא-קנב
  15. ^ עליו ראו: ישראל אורי מייטליס, ‏לשוב באהבה אל הטבע, מקור ראשון, מוסף "שבת", 5 ביוני 2011, גיליון 721


תקופת חייו של הרב שניאור זלמן מלאדי על ציר הזמן
תקופת הזוגות תנאים אמוראים סבוראים גאונים ראשונים אחרוניםציר הזמן