שנינות (סרט)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
שנינות
Wit
כרזת הסרט
כרזת הסרט
מבוסס על המחזה "שנינות" מאת מרגרט אדסון
בימוי מייק ניקולס
הפקה סיימון בוסנקט
תסריט אמה תומפסון
מייק ניקולס
עריכה ג'ון בלום
שחקנים ראשיים אמה תומפסון
כריסטופר לויד
אודרה מקדונלד
איילין אטקינס
מוזיקה הנריק גורצקי
צילום שיימוס מקגארווי
מפיץ HBO Films
מדינה ארצות הברית
אולפן Avenue Pictures Productions
הקרנת בכורה 24 במרץ 2001
משך הקרנה 98 דקות
שפת הסרט אנגלית
סוגה סרט דרמה עריכת הנתון בוויקינתונים
דף הסרט ב-IMDb
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

שנינותאנגלית: Wit) הוא סרט טלוויזיה אמריקאי משנת 2001 בבימויו של מייק ניקולס. את התסריט כתבו ניקולס ואמה תומפסון, והוא מבוסס על מחזה באותו שם מאת מרגרט אדסון זוכת פרס פוליצר לשנת 1999.

ב-9 בפברואר 2001 הוקרן הסרט בפסטיבל הסרטים הבינלאומי בברלין. ב-24 במרץ שודר הסרט ברשת הטלוויזיה HBO. בהמשך אותה שנה הוקרן הסרט בפסטיבל הסרטים של אדינבורו ובפסטיבל הסרטים של ורשה.

תקציר עלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויוויאן ברינג (אמה תומפסון) היא מרצה לספרות אנגלית הידועה בזכות הידע הרב שלה בנושא השירה המטאפיזית, ובעיקר הסונטות הקדושות מאת ג'ון דאן. חייה משתנים כשהיא מאובחנת כחולה בסרטן השחלות בדרגה 4 עם גרורות. האונקולוג הארווי קליקיאן (כריסטופר לויד) קובע לה טיפולים כימותרפיים שונים לטיפול במחלה, והיא סובלת מתופעות הלוואי שלהם (כגון חום, צמרמורות, הקאות, וכאבי בטן). מעת לעת חוזר הסיפור בפלשבק לרגעים מחייה הקודמים כולל ילדותה, לימודיה באוניברסיטה, והקריירה שלה לפני האבחנה. במהלך הסרט היא שוברת את הקיר הרביעי, כשהיא מסתכלת אל המצלמה ומביעה את רגשותיה.

ככל שהמחלה מחמירה, ויוויאן מסכימה לעבור בדיקות נוספות וטיפולים ניסיוניים, על אף שהיא מבינה שהרופאים, כולל תלמיד לשעבר שלה ג'ייסון פוזנר, מתייחסים אליה כאל שפן ניסיונות ולא אל חולה שיש להצילו. האדם היחיד שנראה שאכפת לו ממנה היא אחת האחיות המטפלות בה, סוזי מונהן (אודרה מקדונלד).

לקראת סוף מחלתה מבקרת את ויוויאן פרופ' אוולין אשפורד (איילין אטקינס), שהייתה המרצה והמנטור שלה בתקופת הלימודים. אשפורד מקריאה לה קטעים מספר הילדים "ארנבון בורח מהבית" מאת מרגרט וייז בראון. לקראת סוף חייה ויוויאן מתחרטת על חוסר הרגישות שלה ומבינה שהייתה צריכה להיות חביבה יותר לאנשים. בעת הצורך הגדול ביותר היא לומדת שחמלה אנושים היא בעלת חשיבות גדולה יותר מאשר שנינות אינטלקטואלית.

ויוויאן מתה בסוף הסרט, וקולה נשמע כשהיא מקריאה את הסונטה "death be not proud".

הפקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כהכנה לתפקידה בדמות ויוויאן ברינג, אמה תומפסון גילחה את ראשה, בעקבותיהן של השחקניות קתלין צלפנט וג'ודית לייט, שגילמו את הדמות על במת התיאטרון.[1]

הסרט צולם באולפני פיינווד בלונדון.

הפסקול כולל קטעים קלאסיים אחדים בהם "סרנדה אדאג'ו" מתוך רביעיית מיתרים מס' 15 מאת דמיטרי שוסטקוביץ', "Spiegel im Spiegel" מאת ארוו פרט, הפרק השני של הסימפוניה השלישית מאת הנריק גורצקי ("סימפוניה של שירי יגון"), והיצירה "השאלה ללא מענה" מאת צ'ארלס אייבס.

צוות השחקנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קבלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסרט זכה לשבחי הביקורת. באתר Rotten Tomatoes קיבל הערך ציון של 83% המבוסס על 12 ביקורות.[2]

אדי קוקרל ממגזין וראייטי כינה את הסרט "פיקח ומנצח". עוד כתב שהסרט "ממוקד, סוחט רגשית, ומעורר השראה". הוא שיבח את הכתיבה של תומפסון וניקולס.

קארין ג'יימס מניו יורק טיימס ציינה "אמה תומפסון מציגה את אחת ההופעות המבריקות ביותר שלה בדמות ויוויאן ברינג... מר ניקולס ומיס תומפסון שכתבו יחד את התסריט, ביצעו שינויים מזעריים במחזה, אבל בכך יצרו שינוי צורה משמעותי. הם שמרו על השפה של אדסון, וההתמקדות בחדר של ויוויאן בבית החולים". בהמשך כתבה "לא נתיימר שהסרט הוא כיף או מרגיע. בכנות, הוא מדכא. אבל אם תחמיצו את הגרסה הזאת, תחמיצו חוויה נדירה."[3]

ב-3 ביולי 2008 כתב רוג'ר איברט בבלוג שלו שהוא בחר בסרט "שנינות" כאחד הסרטים הטובים ביותר של שנת 2001.

מבקרים רבים נוספים שבחו את הסרט ואת השחקנים, בהם מבקרי ה-The A.V. Club,[4] מגזין ניו יורק,[5] לוס אנג'לס טיימס, סן פרנסיסקו כרוניקל,[6] והעיתון וול סטריט ג'ורנל.[7] גם ניקולס זכה לשבחים על הבימוי.

פרסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • פרס גלובוס הזהב למיני-סדרה או סרט טלוויזיה הטוב ביותר (מועמדות)
  • פרס גלובוס הזהב לשחקנית הטובה ביותר במיני-סדרה או בסרט טלוויזיה (אמה תומפסון, מועמדות)
  • פרס אמי לבידור בפריים טיים לסרט טלוויזיה מצטיין (זכייה)
  • פרס אמי לבידור בפריים טיים לבימוי מצטיין למיני-סדרה, סרט או ספיישל דרמטי (מייק ניקולס, זכייה)
  • פרס אמי לעריכה עבור מיני-סדרה (ג'ון בלום, זכייה)
  • פרס אמי לבידור בפריים טיים לשחקנית ראשית מצטיינת במיני-סדרה או בסרט (אמה תומפסון, מועמדות)
  • פרס אמי לבידור בפריים טיים לשחקנית משנה מצטיינת במיני-סדרה או בסרט (אודרה מקדונלד, מועמדות)
  • פרס אמי לבידור בפריים טיים לתסריט מצטיין במיני-סדרה, סרט או ספיישל דרמטי (אמה תומפסון ומייק ניקולס, מועמדות)
  • פרס אמי לבידור בפריים טיים לליהוק מצטיין למיני-סדרה, סרט או ספיישל (אלן לואיס, ג'ולייט טיילור ולאו דייוויס, מועמדות)
  • פרס גילדת שחקני המסך לשחקנית הטובה ביותר בסרט טלוויזיה או במיני-סדרה (אמה תומפסון, מועמדות)
  • 2001 Humanitas Prize (זכייה)
  • פרס פיבודי לשנת 2001 (זכייה)[8]
  • פסטיבל הסרטים הבינלאומי בברלין – פרס השופטים (מייק ניקולס, זכייה)
  • פסטיבל הסרטים הבינלאומי בברלין – פרס דב הזהב לסרט הטוב ביותר (מועמדות)

מדיה ביתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

HBO Home Video הוציאו את הסרט בפורמט 16:9 על גבי DVD ב-11 בספטמבר 2001.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ New York Times article, March 18, 2001
  2. ^ Rotten Tomatoes
  3. ^ Caryn James (23 במרץ 2001). "Death, Mighty Thou Art; So Too, a". The New York Times. אורכב מ-המקור ב-2009-07-28. בדיקה אחרונה ב-18 בנובמבר 2018. 
  4. ^ Keith Phipps (19 באפריל 2002). "Wit". The A.V. Club. The Onion. 
  5. ^ New York Magazine review
  6. ^ San Francisco Chronicle review
  7. ^ The Wall Street Journal review
  8. ^ 61st Annual Peabody Awards, May 2002.