שנת ארבעת הקיסרים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מפת האימפריה הרומית בשנת 69. הצבעים השונים מסמנים את מקורות התמיכה של ארבעת הקיסרים

שנת ארבעת הקיסרים הוא כינוי לשנת 69 לספירה, בה התרחשה באימפריה הרומית מלחמת אזרחים. השם נובע מן העובדה שכתוצאה מאי היציבות שלטו ברומא בשנה זו ארבעה קיסרים בזה אחר זה – גלבה, אותו, ויטליוס ואספסיאנוס.

שם תאריכים בהם כיהן כקיסר
גלבה 9 ביוני 68 - 15 בינואר 69
אותו 15 בינואר - 17 באפריל 69
ויטליוס 19 באפריל - 20 בדצמבר 69
אספסיאנוס 20 בדצמבר 69 - 23 באפריל 79

מנירון לגלבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

גלבה עלה לשלטון לאחר התאבדותו של נירון קיסר ב-9 ביוני 68.

במרץ 68 הצטרף גלבה, שהיה באותה עת נציב היספניה טארקוננסיס, למרד של וינדקס, נציב גאליה לוגדנסיס, נגד נירון. מרד זה אמנם דוכא וגלבה הוכרז כבוגד על ידי הסנאט, אך שלטונו של נירון עורער. לאחר שמרד נוסף פרץ נגדו באפריקה ולאחר בגידת מפקדי המשמר הפרטוריאני שתמכו בגלבה, החליט נירון לברוח למצרים והתאבד כאשר נסיון הבריחה שלו נכשל. לאחר התאבדותו של נירון הוכר גלבה כקיסר על ידי הסנאט.

מגלבה לאותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר עלייתו של גלבה לשלטון, הוא לא הצליח לזכות באהדת אזרחי רומא וחיילי המשמר הפרטוריאני, בין היתר עקב החסכנות שנקט בענייני כספים (אי מתן מענקים לחיילים, הפסקת משחקי הגלדיאטורים וכדומה). גם חלק מן הפרובינקיות לא הכירו בשלטונו של גלבה. בפרט סירבו הלגיונות שהיו מוצבים בגרמניה להשבע אמונים לגלבה.

גלבה, שהיה זקן (בן 73) וערירי, סבר שיוכל לזכות באהדת הציבור על ידי מינוי יורש פופולרי ואימץ כיורש סנטור צעיר בשם פיסו ליקיניאנוס. צעד זה לא התקבל בעין יפה בקרב מקורבים אחרים של גלבה שראו עצמם מועמדים לתפקיד היורש. המרכזי שבהם היה אותו, נציב לוסיטניה ומראשוני התומכים בגלבה. לאחר שתקוותו להתמנות כיורש נכזבו, קשר אותו יחד עם חיילי המשמר הפרטוריאני והללו רצחו את גלבה ואת פיסו ב-15 בינואר 69. לאחר רצח גלבה, הוכרז אותו כקיסר על ידי המשמר הפרטוריאני והוכר ככזה על ידי הסנאט.

מאותו לוויטליוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שעלה לשלטון הצליח אותו לרכוש את חיבת הסנאט והציבור ברומא, אך לא את אמון הלגיונות בגרמניה. כאשר הגיע אליהם דבר הרצחו של גלבה, הכתירו כקיסר את מפקדם ויטליוס, שנשלח לגרמניה על ידי גלבה זמן קצר לפני כן. ויטליוס נשאר לעת עתה בגאליה, אך חלק מלגיונותיו פלשו לאיטליה במטרה להדיח את אותו.

כוחותיו של אותו נחלו בתחילה מספר ניצחונות משניים, אך ספגו מפלה בקרב המכריע שהתרחש על יד בדריאקום (בקרבת קרמונה) ב-15 באפריל 69. לאחר התבוסה שנחלו כוחותיו, התאבד אותו (17 באפריל), וויטליוס, ששהה עדיין בגאליה, הוכר כקיסר (19 באפריל).

מוויטליוס לאספסיאנוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר עלייתו לשלטון של ויטליוס הוא כונן ברומא שלטון טרור. גייסותיו של ויטליוס נהגו באיטליה כבארץ אויב כבושה, בעוד ויטליוס עצמו, שהיה ידוע כנהנתן גדול, הרבה במשתאות וחגיגות.

מוקדי התנגדות לשלטונו של ויטליוס קמו בשני אזורים שונים - במזרח ובאזור הדנובה.

במזרח חברו ליקיניוס מוקיאנוס (נציב סוריה), טיבריוס יוליוס אלכסנדר (נציב מצרים) ואספסיאנוס (מפקד הצבא שעסק בדיכוי המרד הגדול ביהודה) במטרה להדיח את ויטליוס. ב-1 ביולי 69, השביע אלכסנדר את הלגיונות המוצבים באלכסנדריה שבועת אמונים לאספסיאנוס, ועד מהרה הצטרפו אליהם גם הלגיונות מסוריה ומיהודה. למרות שאספסיאנוס היה הקיסר המיועד, מי שיצא בראש הלגיונות לאיטליה להדיח את ויטליוס היה דווקא מוקיאנוס. אספסיאנוס עצמו יצא למצרים להשגיח על אספקת התבואה.

אולם את הלחימה בפועל נגד ויטליוס נהלו לגיונות הדנובה. הללו נמנו על תומכיו של אותו, ולאחר ההפסד בקרב בדריאקום, השפילו אותם אנשי ויטליוס. ב-24 באוקטובר 69, הביסו לגיונות הדנובה בפיקוד אנטוניוס פרימוס את כוחותיו של ויטליוס, בקרב שנערך על יד בדריאקום. לאחר ניצחונם נעו הכוחות שבפיקוד פרימוס אל עבר רומא, שם שהה ויטליוס, והגיעו אליה באמצע דצמבר.

ב-18 בדצמבר, כאשר עמד פרימוס בשערי רומא, החליט לוותר על השלטון ולהיכנע , אולם ההמון והחיילים ברומא סירבו לקבל את התפטרותו. כעבור יומיים, חייליו של פרימוס תקפו את רומא והביסו את הכוחות שתמכו בוויטליוס. ויטליוס ניסה להתחבא, אך נלכד בידי חיילי פרימוס שהפקירו אותו ללינץ' בידי ההמון. אספסיאנוס, שהיה אותה עת עדיין במצרים, הוכתר כקיסר והחלה יציבות שלטונית שנמשכה כ-30 שנה תחת שלטון השושלת הפלאבית.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]