לדלג לתוכן

שעון קיטור

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
תיירים ליד שעון הקיטור בגאסטאון, ונקובר

שעון קיטור הוא שעון המופעל במלואו או בחלקו על ידי מנוע קיטור. בעולם קיימים רק כמה שעוני קיטור מתפקדים, שתוכננו ונבנו על ידי ההורולוג הקנדי ריימונד סונדרס לתצוגה במרחבים הציבוריים העירוניים. שעוני קיטור שנבנו על ידי סונדרס נמצאים באוטרו, יפן; אינדיאנפוליס, ארצות הברית; ובערים הקנדיות, ונקובר, ויסלר ופורט קוקיטלם - כולן בפרובינציית קולומביה הבריטית. שעוני קיטור של יצרנים אחרים מותקנים בסנט הלייר, ג'רזי ובשוק החקלאים של צ'לסי, לונדון, אנגליה.

למרות שהם מעוצבים, לעיתים קרובות, כעתיקות מהמאה ה-19, שעוני קיטור הם תופעה חדשה יותר שהושפעו משעון הקיטור בגאסטאון שנבנה על ידי סונדרס בשנת 1977. יוצא מן הכלל הוא שעון הקיטור שנבנה במאה ה-19 על ידי המהנדס ג'ון אינשאו מברמינגהאם כדי להמחיש את הרבגוניות של כוח הקיטור.

מסבאת שעון הקיטור

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1859 רכש המהנדס ואיש העסקים, ג'ון אינשאו, את המסבאה בפינת רחוב מורוויל ורחוב שרבורן בליידיווד, בירמינגהם, בריטניה. במטרה ליצור נקודת ציון באזור, כמו גם לצייד אותה במודלים דינמיים שונים, יישם אינשאו את התעניינותו בכוח הקיטור כדי לבנות דגם של שעון המופעל על ידי מנוע קיטור. דוד קטן יצר אדים והקיטור עובה לטיפות מים שנפלו לפנכה במרווחי זמן קבועים והפנכה היא זו שהניעה את המנגנון. השעון היה מותקן מעל דלת הכניסה, והמסבאה נודעה כ"מסבאת שעון הקיטור". המסבאה הייתה מוצלחת למדי והפכה למיוזיק הול בשנות ה-80 של המאה ה-19[1].

שעון הקיטור בגאסטאון

[עריכת קוד מקור | עריכה]
סרטון המראה את שעון הקיטור של הגאסטאון בפעולה
לוחית קדמית על שעון הקיטור של גסטאון, ונקובר

שעון הקיטור הראשון של ריימונד סונדרס נבנה ב-1977 בפינת הרחובות קמבי ווטר[2] בשכונת גאסטאון בוונקובר, 49°17′04″N 123°06′32″W / 49.284444°N 123.108889°W / 49.284444; -123.108889[3][4]. למרות שהשעון נמצא כיום בבעלות עיריית ונקובר, המימון לפרויקט, המוערך בכ -58,000 דולר קנדי[5], הושג על ידי תרומות של סוחרים מקומיים, בעלי נכסים ותורמים פרטיים. בשילוב של מנוע קיטור ומנוע חשמלי, השעון מציג את הזמן בארבעת צדדיו ומנגן בכל רבע שעה עם שריקות קיטור את "מלודיית הרבעים של וסטמינסטר"(אנ')[6]. השעון משחרר אדי קיטור בחלקו העליון כל רבע שעה[2]. השעון נבחר לעטר את עטיפת האלבום של להקת Nickelback, "כאן ועכשיו" משנת 2011. מנוע הקיטור שמפעיל את השעון הוא מנוע בוכנה "1 בעל מחזור שתי פעימות סטארט #4 הרחבה יחידה[7].

שעוני קיטור נוספים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

שעון הקיטור במוזיאון אינדיאנה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

שעון הקיטור של מוזיאון אינדיאנה הוא בגובה 5.18 מטרים וממוקם על המדרכה בצד הצפוני של המוזיאון ליד התעלה אינדיאנפוליס, אינדיאנה[8]. יש לו ארבעה שעונים בקוטר "24 והם מוארים מאחור בתאורת ניאון. השעון בעל שמונה משרוקיות הפליז מנגן מספר תווים מהשיר "Back Home Again in Indiana" כל 15 דקות. ניגון ארוך יותר מנוגן כל שעה עגולה[9].

שעון הקיטור בשוק החקלאים של צ'לסי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

שעון הקיטור הממוקם בשוק החקלאים של צ'לסי נבנה בשנת 1984. למרות שעדיין נמצא שם, הוא כבר לא פועל.

שעון הקיטור בג'רזי

[עריכת קוד מקור | עריכה]
שעון הקיטור בג'רזי

שעון הקיטור של ג'רזי הוא העתק בגודל מלא של החלק המרכזי של אוניית משוטה בשם "אריאדנה". השעון הוזמן על ידי מחלקת המים של ג'רזי בשנת 1996 ונבנה על ידי קבוצת השענים סמית' דרבי. אף על פי שפעל בעבר באמצעות מנוע קיטור, על פי מסמך של ממשלת ג'רזי "פעולת הקיטור הוחלפה ברכיבים חשמליים המיועדים לספק את אותה פונקציונליות, כולל פרץ ה'קיטור' בזמנים המתאימים של היום".

השעון ממוקם על הרציף הצפוני של הנמל בסנט הלייר, ג'רזי, ומשולבת בו גם מזרקה. הוא מופיע בספר השיאים של גינס כשעון הקיטור הגדול בעולם.

שעון הקיטור בברוויק אוסטרליה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ממוקם בברוויק, אוסטרליה, 38°01′44″S 145°20′53″E / 38.028817°S 145.348089°E / -38.028817; 145.348089. תוכנן על ידי פיטר וויר (Peter Weare) ונבנה במימונו, והוא אב טיפוס בקנה מידה של 1:2 עבור שעון גדול שהוצע להיבנות במלבורן, אוסטרליה[10]. השעון פורק בדצמבר 2010 עקב ונדליזם[11]. בדצמבר 2011, מועצת העיר הסכימה למצוא אתר חדש עבור השעון[12].

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא שעון קיטור בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ Upton, Chris. "John Inshaw's Steam Clock". Digital Ladywood. Retrieved 17 September 2010.
  2. ^ 1 2 Fodor's (2006). Fodor's Pacific Northwest. Fodor's Travel Publications. pp. 532–. ISBN 978-1-4000-1652-5.
  3. ^ Leary-Owhin (26 February 2016). Exploring the Production of Urban Space: Differential Space in Three Post-industrial Cities. Policy Press. pp. 90–. ISBN 978-1-4473-0574-3.
  4. ^ [1]
  5. ^ Dominique Auzias; Jean-Paul Labourdette (2015). Vancouver 2015 (avec cartes, photos + avis des lecteurs). Petit Futé. pp. 108–. ISBN 978-2-7469-8705-0.
  6. ^ Constance Brissenden (2012). Portrait of Vancouver. Heritage House Publishing Co. pp. 21–. ISBN 978-1-927051-35-1.
  7. ^ [2]
  8. ^ Paul R. Wonning. Exploring Indiana's Historic Sites, Markers & Museums - Central Edition: Indiana Historic Travel Guide Book - Central Edition. Mossy Feet Books. pp. 79–. ISBN 978-1-310-03563-0.
  9. ^ Emmis Communications (September 2006). Indianapolis Monthly. Emmis Communications. pp. 40–. ISSN 0899-0328.
  10. ^ Foster, Tony (8 November 2007). "Berwick steam clock". Retrieved 17 September 2010.
  11. ^ https://pakenham.starcommunity.com.au/gazette/2011-09-07/clocks-time-runs-out/
  12. ^ http://www.casey.vic.gov.au/council/your-council/minutes-agendas/20-december-2011?minutes