שעיר לעזאזל (מצווה)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף שעיר המשתלח)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
על פי האמונה היהודית שעיר המשתלח — שהינו למעשה תיש מבוית — היה מכפר לישראל על כל עבירות שבתורה חמורות כקלות בתנאי שעשו תשובה. ללא תשובה הוא היה מכפר רק על הקלות.‏[1]

שִׁילּוּחַ שָׂעִיר לַעֲזָאזֵל הוא מצווה שהייתה מקוימת ביום הכיפורים בתקופת בית המקדש. במצווה זו, באופן יוצא דופן היו משלחים תיש למדבר, ולא היו מקריבים אותו כקורבן על גבי המזבח כנהוג.

מקור המצווה ומהותה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שילוח השעיר לעזאזל, ציור של ויליאם ג'יימס ווב

על פי המקרא‏[2] הכהן הגדול היה מטיל גורל על שני שעירי עזים (תיישים). אחד השעירים היה נבחר להעשות קורבן לה' בבית המקדש והשני היה נשלח על ידי שליח מיוחד הנקרא "איש עיתי" ל"עזאזל" במדבר, לאחר שהכהן הגדול סומך את ידיו על ראשו ומתוודה על כל חטאי ופשעי עם ישראל "ונתן אותם על ראש השעיר", והשעיר כביכול נושא אותם איתו.

על פי פרשנות חז"ל השעיר לעזאזל היה מושלך מצוק גבוה וגופו היה מתרסק במורד ההר עד שנעשה איברים איברים.‏[3]

פרטי המצווה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חז"ל אומרים שעל השעירים להיות דומים במראם (בצבעם), בגודלם ובדמיהם (בערכם הכספי), ויש לקנות את שניהם ביחד, אך אין דינים אלה מעכבים. תנאים ואמוראים חלוקים האם הגורל מעכב או שמא אינו אלא למצווה. ההלכה שנפסקה היא שהגורל מעכב: כל עבודת יום הכיפורים בטלה אם אין השעירים נבחרים על-פי הגורל. גם בספר הזוהר מודגשת חשיבות ההגרלה והחובה לקיימה לקביעת רצון ה'.

הכהן הגדול מתוודה את עוונות בני ישראל, בשעת הווידוי הוא סומך את ידיו על ראש השעיר. לאחר הווידוי, נותן הכהן לשליח את השעיר. לצורך היציאה מהמקדש הוכן כבשׁ מיוחד, מעין גשר, שאפשר מעבר של האיש העתי ללא להדחק בין הצופים הרבים הבאים לראות את עבודת הכהן גדול. הגמרא מספרת שהכבש נועד למנוע מאנשים (שכונו בבליים או אלכסנדרונים) שבקשו לזרז את יציאת השעיר הנושא על גבו את עוונות ישראל, מלמשוך בשערותיו של השליח‏[4].האיש הולך עם השעיר למקום במדבר, במרחק תשעים ריס (קרוב ל-12 ק"מ) מירושלים, כשבכל מיל (כקילומטר) מחכה לו סוכה ובה מזון ומים. יושבי הסוכות מלווים אותו מסוכה לסוכה, והאחרון לא מלווה אותו עד הצוק, אלא עומד מרחוק.

המשלח חותך לשניים את הלשון של זהורית, וקושר חצי בין קרני השעיר וחצי על הסלע, ואז דוחף את השעיר מהצוק, והשעיר מתדרדר ומת - "ולא היה מגיע לאמצע ההר עד שהיה נעשה איברים איברים". המשלח חוזר אל הסוכה, ויושב שם עד צאת החג. נהוג שהמשלח בא לפגוש לאחר יוה"כ את הכהן הגדול, ואומר לו: "עשינו שליחותך!"

לשון של זהורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מעשה ריסוק השעיר היה מלווה, על פי חז"ל, בנס בו חבל קלוע מצמר צבוע באדום (לשון של זהורית) הייתה מלבינה כסימן לכך שעוונות בני ישראל נמחלו, על פי הפסוק "אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים - כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ"‏[5]. על פי המשנה, את הלשון של זהורית‏[6] היו קושרים בראשו של השעיר, וכאשר השליח היה מגיע עם השעיר למקום הצוק הוא היה חוצה את לשון הזהורית, חציו קושר בסלע וחציו בקרניו של השעיר ודוחפו לאחוריו לצוק. במשנה אחרת נאמר שהלשון של זהורית היה נתלה בבית המקדש ושם היה הופך ללבן‏‏‏[7]. על פי ברייתא בתלמוד, בתחילה היו קושרים את לשון הזהורית בפתחו של ההיכל, לאחר מכן העבירו אותה לתוך פנים ההיכל, ורק לבסוף העבירוה לסלע וקרניו של השעיר, כדי שהיא לא תהיה נגישה לעם, כדי שהם לא יתעצבו במקרה שלא הלבינה‏[8].

טעם המצווה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כבר בימים קדומים עוררה מצווה זו (כמו גם מצוות אחרות כגון פרה אדומה) לעג בקרב אנטישמים, שטענו שזוהי דוגמה לכך שביהדות קיימים מנהגים פאגאניים חסרי פשר.

וכך נאמר בתלמוד הבבלי:

'את משפטי תעשו' - דברים שאלמלא נכתבו דין הוא שיכתבו; ואלו הן: עבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים וגזל וברכת השם. 'ואת חוקותי תשמרו' - דברים שיצר הרע מקטרג עליהן ואומות העולם משיבים עליהן, ואלו הן: אכילת חזיר ולבישת שעטנז וחליצת יבמה וטהרת מצורע ושעיר המשתלח. ושמא תאמר מעשה תוהו הם? - תלמוד לומר 'אני ה' '; אני ה' חקקתיו ואין לך רשות להרהר בהן.

יומא (סז ע"ב)

אך למרות דברים אלו, ניתנו במרוצת הדורות טעמים למצווה בלתי-שגרתית זו, השונה מכל הקורבנות, אשר מוקרבים על המזבח בבית המקדש. חלק מהפרשנים מעדיפים את הפרשנות שבקורבן זה היו נותנים לשטן את חלקו, על מנת שלא יקטרג על עם ישראל‏[9]. בזוהר ישנה פרשנות שהשעיר הוא מתנה לשטן שהופך במעשה זה לאפוטרופוס על ישראל ומשבח אותם, גישה זו דומה לפרשנות המובאת בפרקי דרבי אליעזר שם הוא מתואר כמי שהופך להיות סניגור בעקבות המעשה‏[10].

על פי הרמב"ם מדובר במעשה סמלי, שבו השעיר המשתלח מסמל כפרה על חטאים חמורים ביותר, ולכן לא שוחטים אותו ולא מקריבים אותו, אלא מרחיקים אותו בתכלית הריחוק ל"ארץ גזרה" - למקום שגזור מהציבור, כדי לומר שהציבור עושה תשובה מוחלטת ומנתק את עצמו לגמרי מאותם החטאים ולא רוצה כל קשר או זיקה אליהם ובכך כפרתו‏[11].

הטלת הגורל מוסברת על ידי הרמב"ן שבכך נמנעים מיעוד מפורש של השעיר לשטן, אלא מביעים נכונות ששניהם יהיו מיועדים לשם ה'. באופן דומה לזה, יש הסוברים כי הטלת הגורל נעשית מכיוון שאין רוצים לקבוע באופן קונקרטי איזה שעיר יהיה חלקו של השטן, ומניחים את ההכרעה ליד הגורל.

בספר הזוהר, עניין שילוח השעיר מדומה למעשה של זריקת עצם לכלב ששומר על היכל המלך העליון, על מנת להסיח את דעתו, בשעה שמנסים להיכנס לשם. על פי גישת הזוהר המעשה מתואר כאב טיפוס לגישה המקבלת את הרע ויעודו בעולם, ואף מנסה לרצות אותו, במקום לפתוח כנגדו בעימות חזיתי, בכוונה לבטלו או אף לסרסו. "והנה טוב מאוד - זה מלאך המות, אין לבטל אותו מן העולם. העולם צריך לו"‏[12].

גם ר' צדוק הכהן מלובלין[13] אוחז בגישה דומה ורואה בשעיר המשתלח אב טיפוס להתייחסות אל הרע בעולם, שהאדם מצווה בידי התורה לעשות עבירה והדבר נחשב לו למצווה. שהרי אם האדם מיוזמתו, היה מקריב קורבן לשטן, הדבר היה נחשב לעבירה, אך עצם הציווי של אלוהים הופך את הדבר למצווה. ובאותו אופן הסליחה ביום כיפור נובעת מכך שהאדם מגיע לתודעה עמוקה של העולם ומבין שזדונותיו כלולים בדעתו של הבורא וברצונו של הבורא, ולא קיימת רשות שנייה, ולכן הם נעשים כזכויות ומתכפרים לאדם.

יש שניסו לטעון‏[14], לפי התיאור התנ"כי שבמדבר ובמקומות חרבים קיימים שדים בשם "שעירים"‏[15], שאליהם היה ממוען השעיר, בשל ההקשר ביניהם, שכן השדים היו מתוארים במיתולוגיות כיצורים בעלי פרסות וקרניים כעיזים.

פרופ' עלי מרצבך נותן טעם לביצוע הגורל בכך שהיא מייצגת את האקראיות המייצגת את ההשגחה האלוקית הנסתרת‏[16].

עזאזל[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – עזאזל
השעיר לעזאזל ששולח ביום הכיפורים, ציור מאת ויליאם הולמן האנט.

לביטוי עזאזל כבר אצל חז"ל יש כמה פירושים. היו שפירשו שמדובר באופן פשטני בקשה שבהרים מלשון עז-אל[17]. בשיטת פרשנות זאת הלכו רס"ג שמפרש ש"עזאזל" הוא שם של הר מסוים, הנקרא כך בשל חוזקו, ורש"י המפרש שמדובר בהר מצוקי על פי הביטוי ארץ גזרה - ארץ גזורה וחתוכה.

פירוש נוסף אצל חז"ל הוא שהשעיר נשלח לעזאזל לכפר על מעשה עוזא ועזאל, הנפילים המיתיים מדור המבול שחטאו והחטיאו על פי מקורות מסטיים. (והמילה עזאזל מורכבת מצירוף שמותיהם, או שמו של עזאל בשינוי קטן)‏[18][19].

חלק מפרשני המקרא פירשו גם הם את המילה "עזאזל" באופן מיסטי. האבן עזרא סובר שיש סוד בדבר, ובוחר לא לגלותו ולפרש פסוק זה באופן חידתי: "ואם יכולת להבין הסוד שהוא אחר מלת עזאזל, תדע סודו וסוד שמו, כי יש לו חברים במקרא, ואני אגלה לך קצת הסוד ברמז, בהיותך בן שלשים ושלש תדענו"‏[20]. הרמב"ן מסביר שאבן עזרא מרמז ש-33 פסוקים אחרי האזכור של עזאזל מופיע הפסוק "ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים אשר הם זנים אחריהם"‏[21]. והרמב"ן מוסיף ומפרש בסגנון לא אופייני לו[דרוש מקור]: "והנה ר"א נאמן רוח מכסה דבר, ואני הרכיל מגלה סודו שכבר גלו אותו רבותינו ז"ל במקומות רבים"‏[22]. אם כך סובר האבן עזרא, כי השעיר ניתן כקורבן למלאך הממונה על המדבריות ומקומות החורבן, ואליו קשורים המלחמות והחרב, והעמים הלוחמים כמו עשו, והשדים שנקראים בעברית הקדומה שעירים. גם אור החיים סובר שמשמעות המילה עזאזל - מקומו של הכוח הזל ההוא והפחות.

פירוש נוסף למילה "עזאזל" מסתמך על הארמית, ומפרש "עז אזל" - עז הלך. הרשב"ם מפרש את השילוח לעזאזל כשילוח חזרה אל העיזים של השעיר שלא נבחר להיות קרבן לה', ובכך הוא מפרש בשונה מפרשנות חז"ל שהשעיר לעזאזל מרוסק.

איש עיתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

לשם יחידאי זה מספר הסברים. חז"ל פירשו "עיתי" - מזומן, כלומר אדם שנבחר למשימה זו לפני החג.[23] הסבר נוסף בדרך הפשט הוא שמדובר באיש שרגילים לשלוח אותו בכל עת לדרכים אלו,[24] או איש שרגילים לשלוח אותו בכל שנה ביום הכיפורים לשליחות זו.[25] האבן עזרא מציין שיש שפירשו "איש עיתי" - חכם, כמו "ויאמר המלך לחכמים יודעי העיתים" (אסתר א,יג), אך הוא כותב שהסבר זה אינו נכון בעיניו. לפי הסבר אחר מדובר באדם שהגיעה עתו למות באותה שנה בה נבחר להשליך את השעיר למדבר‏[26]. לפי ספר הזוהר‏[27] היה איש זה בעל יכולת מיסטית להרע ולהזיק ולשם כך נבחר לעסוק עם הרע.

לפי ההלכה שילוח השעיר אינו צריך להיעשות דווקא על ידי כוהן, משום ששילוח זה אינו נחשב עבודה מעבודות המקדש, אך הנוהג המקובל היה למנות כוהן לשילוח השעיר. עם זאת, לפי מסורת המוזכרת במשנה,[28] היה מקרה שאדם שאינו כוהן בשם "ערסלא" שילח את השעיר לעזאזל.

משמעות הביטוי בשפה היומיומית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – שעיר לעזאזל (חברה)
הר מונטר במדבר יהודה. מזוהה עם ההר שממנו הושלך השעיר לעזאזל.

כיום, הביטוי "שעיר לעזאזל" מתאר אדם שנתפס ומוענש באופן שרירותי מקרב ציבור גדול, על חטאי אחרים, מבלי שהיה אשם בדבר. לעתים, האשמה זו הינה מבחינת "למען יראו וייראו" - כלומר, הענשת יחיד על מנת שכלל הציבור יירתע מביצוע עבירה דומה בעתיד. בהשפעת המנהג נוצר ביטוי עברי נוסף, "לך לעזאזל", המשמש כמילת גידוף. משמעות הביטוי - לך למקום רע או לך לאבדון, בדומה לביטוי "לך לגיהנום". ביטוי נוסף הקיים בעברית הוא "לעזאזל" או "לעזאזל איתך", והוא נאמר לרוב בעת כעס או תסכול.

זיהוי מקום שילוח השעיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

המשנה מציינת שהצוק ממנו נדחף השעיר אל מותו היה תשעים ריס מירושלים כלומר בין 12 ל-14 קילומטר. הועלו מספר השערות לגבי מקום הצוק, חלקם נמצאים במרחק המצוין במשנה ואחרים רחוקים יותר‏[29], הידוע שבהם הוא ג'בל מונטר המכונה "הר העזאזל" בשל כך. חלק מההצעות, כמו סרטבה וצוקי נחל מכמש מתאימים גם לשילוח מהמשכן בשילה. התרגום יונתן כתוב"דהוי בית הרודי", לפי זה יש שרצו לזהות את העזאזל עם ההרודיון. יש שרצו לזהות את "א-סוק" או "סיקא" בנחל תקוע כעזאזל, על פי דברי הרב אשתורי הפרחי:"מירושלים לעזאזל כשלוש שעות וחלחול ותקוע שם סמוכים".

פרופ' אבי ששון‏[30] מציע לזהות את מקום הצוק על סמך מיקומו של בית חידודו המוזכר במשנה כנמצא על הדרך ‏‏ במרחק שלושה מיל מירושלים (בין 3 ל-4 ק"מ). נסיון זיהוי של "בית חדודו" הוא ב"עין חוּד" שבאל עזרייה. באותו מקום היה גם יישוב בזמן בית שני בשם "חרדונא" (וייתכן שהוא חרוד המוזכר בספר שמואל) ואולי על שמו נקרא המקום "בית חדודו". לפי זה מיקום העזאזל הוא בחאן אל חתרורה, צוק סמוך למעלה אדומים. ייתכן ששמו של המקום בערבית, "חתרורה", נגזר מהמילה "חתור" שמשמעה "ארץ גזרה", מיקום השילוח בתורה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ רמב"ם, יד החזקה, הלכות תשובה פרק א' הלכה ב'
  2. ^ "ולקח את שני השעירים והעמיד אותם לפני ה' פתח אהל מועד. ונתן אהרן על שני השעירים גורלות, גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל"(ויקרא ט"ז ח)
  3. ^ לדעת חוקרים מסוימים פרשנות זו אינה מתאימה עם פשוטו של מקרא, וגם לא עם רוח המקרא. כך עולה מהקבלה לטקס דומה הנעשה לטהרת נגע הצרעת, שם לוקחים שתי ציפורים חיות, ואחת מהן שוחטים ואת השנייה גם כן שולחים "אֶל מִחוּץ לָעִיר אֶל פְּנֵי הַשָּׂדֶה" (ויקרא יד, נג; ו) בדומה לשעיר הנשלח למדבר.
  4. ^ משנה יומא ו, ד; תלמוד בבלי, יומא, סו ע"ב
  5. ^ (ישעיה א')
  6. ^ (יומא ד' ב', יומא ו' ו', שבת ט' ג')
  7. ^ ‏יומא ו' ח'‏
  8. ^ בבלי, מסכת ראש השנה לא, ב. בבלי, מסכת יומא דף סז, א. במסכת ראש השנה מובאת ברייתא, שסוברת כי בארבעים שנה שקדמו לחורבן בית שני, לשון הזהורית לא הלבינה ונותרה אדומה.
  9. ^ רמב"ן וכלי יקר על ויקרא יז ז
  10. ^ זוהר, ח"ג, סג ע"א-ע"ב, פרקי רבי אליעזר פרק מ"ו.
  11. ^ מורה נבוכים ג' מ"ו
  12. ^ משנת הזוהר בתרגום לחובר ותשבי
  13. ^ צדקת הצדיק, תורה מ'
  14. ^ ראו להלן
  15. ^ "וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם, חֻקַּת עוֹלָם תִּהְיֶה זֹּאת לָהֶם לְדֹרֹתָם" (ויקרא י"ז, ז')
    "וְרָבְצוּ שָׁם צִיִּים וּמָלְאוּ בָתֵּיהֶם אֹחִים וְשָׁכְנוּ שָׁם בְּנוֹת יַעֲנָה וּשְׂעִירִים יְרַקְּדוּ שָׁם:" (ישעיה י"ג כ"א)
  16. ^ עלי מרצבך, הגורלות בעבודת יום הכיפורים, לשם מה?, דף שבועי לפרשת אחרי מות קדושים תשס"ז אוניברסיטת בר-אילן
  17. ^ בבלי מסכת יומא דף סז/ב ובספרא (פרשת אחרי מות פרק ב ח) באופן דומה: "לעזאזל - למקום הקשה בהרים. יכול ביישוב תלמוד לומר המדברה. ומנין שיהיה בצוק - תלמוד לומר אל ארץ גזירה."
  18. ^ יומא דף סז, ב
  19. ^ בילקוט שמעוני (בראשית - פרק ו - רמז מד) כפרשנות לפסוק, "וַיִּרְאוּ בְנֵי הָאֱלֹהִים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם כִּי טֹבֹת הֵנָּה, וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ." (בראשית ו' ב') מתוארים שני מלאכים: שמחזאי ועזאל שבזמן המבול ביקשו לרדת אל בני האדם וללמד אותם להתנהג מוסרית, אך כיוון שירדו חשקו בבנות האדם היפות וחטאו בהן, וכאשר בא המבול שמחזאי עשה תשובה ותלה את עצמו במהופך בין השמים לארץ, ואילו עזאל לא עשה תשובה, ועמד בקלקולו להסית בני אדם לחטאים מיניים, ולכן איל אחד מוקרב לעזאל שיסבול את עוונות ישראל. המדרש דורש את ההקשר בין הנפילים למבול שמתואר בבראשית.
  20. ^ אבן עזרא, ויקרא ט"ז, ח
  21. ^ ויקרא י"ז, ז
  22. ^ רמב"ן, ויקרא טז, ח
  23. ^ תלמוד בבלי מסכת יומא סו,א, ובעוד מקומות. כך פירשו גם רש"י (ויקרא טז,כא) והאבן עזרא (שם) בהסברו הראשון.
  24. ^ רשב"ם ויקרא טז,כא; רד"ק ספר השרשים שורש עות.
  25. ^ פירוש אבן עזרא שם, בהסברו השני.
  26. ^ חזקוני, ויקרא פרק טז פסוק כא, בשם המדרש; בספרות המדרש שלפנינו לא נמצא הסבר זה.
  27. ^ ויקרא, דף ס"ג עמוד ב
  28. ^ מסכת יומא ו,ג.
  29. ^ זאב ח´ ארליך, לעזאזל, היכן הוא?, מקור ראשון, ט' באייר תשס"ז‏
  30. ^ אבי ששון, לשלח אותו לעזאזל המדברה, דף שבועי, אוניברסיטת בר-אילן, תשס"ז‏