שער השלשלת

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
שער השלשלת (צולם ב-2007)
מפת הר הבית
תוואי רחוב השלשלת והשער להר הבית בכתב יד מצויר מהמאה ה-13

שער השלשלתערבית: باب السلسلة, נהגה: באב א-סִלסִלה) נמצא בכותל המערבי של הר הבית, בין שער המוגרבים ושער הטהרה, ומורכב משני שערים - "שער השלשלת" ו"שער השכינה". מול השער נמצא סביל מפואר קדום.

בימי הביניים נקרא השער "שער השכינה" בגלל המסורת שבמקום זה התפללו היהודים[1].

במסורת האסלאמית, השער נקרא על שם שלשלת שהייתה תלויה בפתחו, לה יוחסו סגולות של עשיית צדק ומשפט: הצדדים במשפט היו מגיעים בפני השלשלת ומנסים לאחוז בה. הצודק בדין הצליח, ואילו החייב בדין נכשל, שכן השלשלת הייתה מתחמקת ממנו.[דרוש מקור] בנוסף לכך שער השלשלת הוא השער ליציאת יהודים הכי קרוב לכותל המערבי.

תולדותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשער השלשלת מסתיים תוואי נחל צולב, שעליו נבנה בתקופה הרומית הדקומנוס, רחוב הבנוי ממערב למזרח, עקרון אדריכלי שעלפי נבנו ערים רומיות מתוכננות, ובכלל זאת איליה קפיטולינה בתקופה הרומית. השער וקטע הרחוב הקרוב אליו בנוי על גבי קשת וילסון.
בתקופה הצלבנית נבנה השער בפאר רב על ידי האיובים.[2]
עד התקופה העות'מאנית ובעיצומה התמלא הדקומנוס הרומאי במבנים ורוחבו הוצר, והוא חולק לשני רחובות שהובילו משער יפו אל שער השלשלת והר הבית: רחוב דוד (המערבי) ורחוב השלשלת (המזרחי) הסמוך לשער. בתקופה העות'מאנית, הוא היה בעל חשיבות בשל קרבתו לשער 'המחכמה', מרכז השלטון העות'מאני, שהנתינים הגיעו אליו מרחבי הארץ.[3]

נכון לשנת 2013 השער נחשב לכניסה ראשית למתפללים מוסלמים בלבד המגיעים להר הבית. בסמוך לשער מן הצד הימני לעולים להר הבית, נמצאת הכניסה לבית מידות מהתקופה הממלוכית, שנקרא מחכמה או 'תכנזיה', (וכיום שוכן בו בסיס משמר הגבול).

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא שער השלשלת בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ שבתי זכריה, יהודים ומוסדות יהודיים ב"רחוב השלשלת" בירושלים העתיקה, ירושלים, הוצאת צור אות, 1995, עמוד 13
  2. ^ Finbarr Barry Flood (2009). "An Ambiguous Aesthetic: Crusader Spolia in Ayyubid Jerusalem". Ayyubid Jerusalem. עמ' 202–215. 
  3. ^ גד פרומקין, דרך שופט בירושלים, תל אביב: הוצאת דביר, תשט"ו-1955, עמ' 35.