שפה ברורה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
תקנות וכרוז החברה בעיתון "הצפירה" ב-25 בספטמבר 1889
תמונה זו מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן.
נשמח להחליפה בתמונה חופשית.

"שפה ברורה" הייתה חברה שייסד אליעזר בן יהודה בירושלים בספטמבר 1889 בשיתוף עם חבריו מ"תחיית ישראל", יעקב מאיר, חיים הירשנזון וחיים קלמי. מטרתה הייתה להחיות את הדיבור העברי בארץ ישראל ולחבר בין יושבי הארץ האשכנזים והספרדים בעזרת שפה אחת.

בצעד ראשון שכרה החברה נשים דוברות עברית במטרה שתלמדנה את הנשים והבנות היהודיות דיבור, קריאה וכתיבה בעברית. בסוף 1889 החליטה החברה על ייסוד "ועד ספרות", במטרה להדפיס ספרים ובהם מילים בסיסיות מחיי היום יום, ספרי לימוד וספרי קריאה. הוועד התפתח לאחר כשנה ל"ועד הלשון העברית".

בן יהודה נבחר לנשיאו של ועד הספרות, ועם חבריו הנוספים נמנו הירשנזון ומאיר, דוד יֶלין, זאב יעבֶּץ, אברהם משה לוּנְץ ויחיאל מיכל פִּינֶס. הוועד חולק לוועד מרכז וועד פועל, וּועדים נוספים יוסדו בארץ ישראל ובחו"ל. תקנות וכרוזי החברה הודפסו מספר פעמים בעיתונות העברית.

חברי בני ברית בירושלים הבטיחו את תמיכתם, וכן מורי בית הספר לֶמֶל. אולם החברה נתקלה בקשיים אל מול ההנהגה הספרדית והאשכנזית. ההנהגה הספרדית הייתה מוכנה לתמוך במטרות החברה, אך העמידה לכך שני תנאים: ראשית, על החברה היה להתרחק מפעילות פוליטית, שכן זו הייתה אסורה באימפריה העות'מאנית והיא יכלה לפגוע בנציגם של היהודים בפני השלטון; בנוסף, על החברה לקבל את תמיכתם או לפחות את אי-התנגדותם הפומבית של האשכנזים, זאת כדי לא ליצור חשד של תמיכה ספרדית באגודה בעלת גוון לאומי.

מייסדי החברה הצהירו על כוונתם להימנע מפעילות פוליטית וכן פנו אל הרב שמואל סָלַנט, מנהיג מהעדה האשכנזית, בבקשה להסכמה עם פעילותם. אולם מרבית ראשי העדה האשכנזית התנגדו לדרך הלאומית והחייאת השפה, שכן ראו בהן חילול שפת הקודש והפיכתה לשפת חול, וקישרו בין הלאומיות ללשון העברית. בנוסף הייתה התנגדות לאליעזר בן יהודה, שמרבית מאנשי היישוב התייחסו אליו כסמל להתפקרות ולאדם שמוקיע את אורח חייהם; יחסם אליו הורע בעקבות פולמוס בעקבות שנת השמיטה שבו כתב בן יהודה בעיתוניו ותיאר את רבני ירושלים כ"מחריבי היישוב" ודרש את התפטרותו של הרב פַּאניזֶ'ל, הראשון לציון.

החברה זכתה לתמיכתו של ניסן בָּ"ק, אולם כיוון שכוחו ירד, תמיכתו לא עזרה. כשיצאו מאיר והירשנזון לביתו של הרב סלנט על מנת לקבל את הסכמתו הם הודיעו בכרוזים כי החברה לא תהיה חברת משכילים וחבורת קנאים ולא תתערב בענייני כתות ודעות, אולם הרב נעדר ולכן לא הצליחו לקבל את הסכמתו.

בה' באלול תרמ"ט התכנסה החברה באופן רשמי בביתו של הרופא יצחק דַ'ארְבֶּלֶה, שנתמנה לעמוד בראשה בשל מעמדו הציבורי. יום לפני ההתכנסות יצאו בשנית אל הרב סלנט, שהיה בבית, אך סירב להעניק את הסכמתו – אולם בהתכנסות הרשמית מרבית החברים לא יודעו על סירובו של סלנט, מחשש שיתחרטו ויעזבו את החברה.

החברה התקבלה בירושלים באופן קוטבי. הספרדים והתימנים בירכו על הקמתה ושאפו להיעזר בה, ואילו האשכנזים כינוה "שפה בלולה" ו"שפה ארורה" ונאבקו בה תוך איומים ואף הפסקת עבודתה של מורה שנשכרה על ידי החברה להורות עברית לילדות. כל אלה השפיעו על פעילות החברה והובילו לצמצומה. החברה תמכה במלמדי תלמוד תורה ספרדיים שהורו בעברית, וחברי הוועד העניקו פרסים לילדים שהתקדמו מאוד בלימודיהם.

בקרב חובבי ציון בחו"ל התקבל ייסודה של החברה בהתלהבות. בערים ברוסיה נוסדו חברות אחיות, ומספר חוגים שלחו מכתבי תמיכה ומאמרים מעודדים בכתבי עת וכן תרומות כדי לקיים את פעילות החברה. אולם בתוך ירושלים לא הייתה תמיכה רבה ובמושבות ברחבי הארץ נוסדו רק סניפים בודדים, שלא שרדו זמן רב, והחברה התפרקה לאחר מספר חודשים.

ישנה אי-ודאות באשר לסיבה לפירוק החברה – האם היו אלה בעיות כספיות, חיסרון במורים או חילוקי דעות בין חבריה. אולם ודאי כי היעדר תמיכתם של האשכנזים וחוסר האהדה מהציבור מנעו את הצלחה. ואכן באמצע שנת תרנ"א היא התפרקה.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]