שפיטות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

שְׁפִיטוּת היא דוקטרינה שיפוטית, שקליטתה מן המשפט המקובל, הגורסת כי על בית המשפט להידרש רק לעתירות המעוררות עניינים שאופיים הדומיננטי איננו ציבורי כי אם משפטי, ושלפיכך ניתנות להכרעה על יסוד עקרונות וכללים משפטיים. ישנה מחלוקת ציבורית בדבר גבולותיו של מתחם השפיטות, כלומר בדבר השאלה מהן הסוגיות שהכרעה שיפוטית אינה הולמת אותן, גם כאשר לבית המשפט הסמכות העקרונית להכריע בהן. שפיטות היא אחת ממגוון עילות ומבחני סף המאפשרים לבית המשפט לדחות עתירות בלא דיון מהותי בטענות הצדדים.

שאלת השפיטות בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

שופט בית המשפט העליון חיים כהן תיאר את היחס לסוגיה זו בשנותיה הראשונות של המדינה:

גישתם ודעותיהם של השופטים חלוקות לא פעם אם עניין פלוני שפיט הוא אם לאו, ניתן לומר שכל ספק בדבר יפעל לטובת בעל הדין המבקש את סעדו בבית המשפט. אבל לא היה ספק בלב השופטים כי מדיניות הממשלה בענייני חוץ, למשל, אינה שפיטה בבית משפט, כי אם נתונה כולה לשיקול דעתה של הממשלה; או כי ציונים שקיבלו תלמידים ממוריהם אינם עניין שפיט - ולא פקודה צבאית הניתנת כדין בידי מפקד מוסמך.

חיים ה. כהן, המשפט[1]

בשנים מאוחרות יותר כתב השופט מישאל חשין דברים ברוח דומה: ”נבין ונדע כי עקרון האי-שפיטות לא גז ולא פס מן העולם; מוּבנֶה הוא בשיטת המשפט; אבן-בניין ראשונית הוא בשיטת המשפט – בכל שיטת משפט – והוא אחת השלוחות של עקרון הפרדת הרשויות וביזור הסמכויות”[2]

מאיר שמגר ואהרון ברק[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרחבת גבולותיו של מתחם השפיטות בישראל החלה בתקופת כהונתו של מאיר שמגר כנשיא בית המשפט העליון, ונמשכה ביתר שאת בתקופת כהונתו של אהרן ברק בתפקיד זה. כך, למשל, בתקופת ברק עסק בג"ץ בעתירות בענייני ביטחון ומדיניות, כגון תוואי גדר ההפרדה, תוכנית ההתנתקות ופרטיה, ולא דחה עתירות אלה מנימוקי סף.[3] לבית המשפט העליון בראשותו של אהרן ברק מיוחסת הגישה של "הכל שפיט", לפיה לבית המשפט הסמכות והכלים להכריע בכל סוגיה שעל הפרק, הואיל ו"כל התנהגות אנושית היא נשוא לנורמה משפטית".[4] ביטוי מובהק לגישה זו בא בדבריו:

נקודת המוצא העיונית לבחינתה של השפיטות (או אי השפיטות) הנורמאטיבית היא התפיסה, כי המשפט הוא מערכת של איסורים והיתרים. כל פעולה היא מותרת או אסורה בעולם המשפט. אין פעולה, שהמשפט לא חל עליה. כל פעולה נתפסת בעולם המשפט. [...] אף במקום שבו קיימת "לאקונה" במשפט, קובע המשפט דרכים למילויה של הלאקונה. על-פי גישה זו לא ייתכן כלל מצב, שבו אין נורמה משפטית החלה על פעולה. [...] היותו של העניין "פוליטי מובהק" אינו יכול להסיר מאותו עניין את היותו גם "עניין משפטי". כל דבר הוא "עניין משפטי", במובן זה שהמשפט קובע לגביו עמדה, אם מותר הוא או אסור.

בג"ץ רסלר, פסקה 36 לפסק דינו של השופט ברק[5]

עם זאת, בהמשכו של אותו פסק דין, סייג ברק את דבריו והבחין בין שפיטות נורמטיבית (שאותה תיאר בדבריו לעיל) ובין שפיטות מוסדית, העוסקת בשאלת המסגרת המוסדית המתאימה לבירור הסוגייה, וציין:

סכסוך הוא שפיט מוסדית, אם ראוי לו לסכסוך שיוכרע על-פי המשפט בבית המשפט. סכסוך אינו שפיט מוסדית, אם ראוי לו לסכסוך שלא יוכרע על-פי אמות מידה משפטיות בבית המשפט. השפיטות המוסדית עוסקת איפוא בשאלה, אם המשפט ובית המשפט הם המסגרות הראויות להכרעה בסכסוך. השאלה אינה אם ניתן להכריע בסכסוך על-פי המשפט ובבית המשפט; התשובה על שאלה זו היא בחיוב. השאלה היא אם רצוי להכריע בסכסוך – שהוא שפיט נורמאטיבית – על-פי אמות מידה משפטיות בבית המשפט.

בג"ץ רסלר, פסקה 47 לפסק דינו של השופט ברק[5]

ברק אף הציג בפסקי דינו דוגמאות לסוגיות שאינן שפיטות, כמו הנהגתם של הנישואין האזרחיים בין בני-זוג חסרי עדה דתית[6] או סטטוס של משפחה חד־מינית.[7]

הנשיא בדימוס מאיר שמגר שלל את מתחם השפיטות הרחב שהונהג על ידי יורשו, אהרן ברק.[8] שמגר אמר שזו עמדת רוב שופטי העליון.

כהדגשת השופט ברק, ההשקפה הגורסת שאפשר להכריע בכל עניין לפי אמות מידה משפטיות שלהם אין משמעה בהכרח שהדבר ראוי ושכך ייעשה[9],

לא כל בעיה שיש לה פתרון במשפט, צריכה למצוא את פתרונה בשיפוט. תמיד טענתי שבכל משפט, אך מעולם לא טענתי שבכל שיפוט. לא הכל שפיט. לא הכל ראוי להכרעה שיפוטית

דברי נשיא בית־המשפט העליון, אהרן ברק, בטקס השבעת שופטים חדשים בבית נשיא המדינה (20.7.98)

כך הייתה נטייה לאי התערבות בג"ץ בנושאי חוץ וביטחון מובהקים ומדיניותה הציבורית של הרשות[9] כמו בנושאי מדיניותה הכללית של ישראל ביהודה ושומרון, הסכמים מדיניים וכדומה.

פולמוס השפיטות בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2007, בעקבות מינוי של דניאל פרידמן לשר המשפטים, עלתה סוגיית השפיטות לדיון ציבורי נרחב. המבקשים לצמצם את מתחם השפיטות העלו מספר נימוקים:

  • עקרון הפרדת הרשויות, שביסודו חשיבות מניעת ריכוז עוצמה שלטונית מופרזת בידי רשות שלטונית אחת, וכן הצורך בביזור שיטתי וקונספטואלי של סמכויות החקיקה, הביצוע והשיפוט, וכל זאת במטרה ליצור ביקורת הדדית ומניעת עריצות. עמד על כך השופט שמגר: ”עלול להיווצר חשש כי בית המשפט מסיג את גבולן של הרשויות האחרות. במשטר דמוקרטי יש לכבד את הפרדת הרשויות. חוששני שלא ניתן יהיה לקיים ממשל תקין אם כל הבעיות הפוליטיות יחלו לעשות דרכן לבית המשפט”[10]
  • הרעיון הדמוקרטי מושתת על התפיסה לפיה ראוי שסוגיות ציבוריות ערכיות-פוליטיות השנויות במחלוקת יוכרעו בידי נבחרי הציבור, במסגרת מנגנון קבלת החלטת מוסכם, השואב את הלגיטימציה שלו מהריבון, כלומר מהעם. משעה שבית המשפט מתערב בשאלות ציבוריות מובהקות המפלגות את החברה באופן חד-צדדי ובלא לגיטימציה ציבורית, הוא פוגע בדמוקרטיה.
  • התערבותו של בית המשפט בכל נושא משתקת את הפעילות של הרשות המבצעת. משרתי ציבור, ובכלל זה שרים ופקידים ממשלתיים, יהססו לקבל החלטות מחשש שיועמדו למבחן משפטי.
  • הרחבת גבולות השפיטות מעמיסה על בג"ץ עומס יתר עקב הריצה המהירה של בעלי עניין שונים בכל נושא אפשרי, ובקשת סעד משפטי בכל החלטה של הרשות המבצעת.[11]
  • כאשר בית המשפט מתערב בנושאים פוליטיים או בנושאים שאינם חוסים תחת מומחיותו, הוא מאבד את אמון הציבור אשר עלול להסיק, בצדק או שלא בצדק, כי בית המשפט מפעיל את סמכויותיו מתוך הטיה פוליטית. בשנת 2022 התפרסם מחקר אמפירי הטוען כי ירידת אמון הציבור בבית המשפט אכן נובעת, בין היתר, מסוגיה זו.[12]

המתנגדים לצמצום גבולות השפיטות טוענים כי:

  • צמצום השפיטות יביא למתן כוח רב מדי לגורמים פוליטיים, לפקידות בכירה ולפרקליטות ללא מנגנון מאזן ביקורתי.[13]
  • דחיית עתירות על הסף ושלא לגופן, תוביל לפגיעה בזכויות האדם, של האוכלוסייה בכללה ובפרט של מיעוטים.
  • תחומי שפיטות רחבים גורמים לרשויות לקחת בחשבון כבר בשלב קבלת ההחלטות את פוטנציאל ההתערבות של בג"ץ.
  • כל זמן שהערכים שבית המשפט מבטא אינם נמצאים במתח חריף מדי עם הנורמות המקובלות בציבור, הפסיקה בנושאים רחבים יכולה לתפקד כמצפן חברתי המסמן ערכים אליהם יש לשאוף.
  • יש להתאים את עילת השפיטות בישראל למקובל בקהילה הבינלאומית.

שפיטותן של פעולות מבצעיות של צה"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]

שאלת שפיטותן של פעולות מבצעיות של צה"ל נדונה בהרחבה בעתירה לבג"ץ שעניינה מדיניות הסיכולים הממוקדים.[14]

פרקליטות המדינה טענה כי ”פעולות הלחימה הצה"ליות המבוצעות במסגרת אירועי הלחימה המתרחשים באזור, הנושאות אופי מבצעי מובהק, אינן שפיטות – ולמצער אינן שפיטות מוסדית” (בג"ץ הסיכולים הממוקדים, פסקה 47 לפסק דינו של הנשיא (בדימוס) ברק).[14] הפרקליטות ציינה כי ”היותו של נושא 'בלתי שפיט' אין פירושו כי לא מופעלים בתחום זה אמצעי פיקוח ובקרה מצד הרשות המבצעת עצמה. ... רשויות הצבא הונחו על ידי היועץ המשפטי לממשלה והפרקליט הצבאי הראשי לפעול בתחום זה, כבאחרים, אך ורק על פי הוראות המשפט הבינלאומי, המתייחסות לדיני לחימה, והוראה זו מקויימת על ידן” (שם).[14]

השופט בדימוס אהרן ברק שלל גישה זו, והביא ארבעה נימוקים לכך, ובהם:

  • ”בפסיקתו של בית המשפט העליון מתבלט קו ברור, לפיו אין תחולה לדוקטרינה של חוסר שפיטות מוסדית במקום שהכרה בה עשויה למנוע בחינה של פגיעה בזכויות האדם.” קו זה החל כבר בפסיקתם של השופטים אלפרד ויתקון ומשה לנדוי.[15][16]
  • ”הדינים הנוגעים לפעילות מונעת של צבא הגורמת למותם של מחבלים ושל אזרחים תמימים שבקרבתם, דורשת בחינה בדיעבד של התנהגות הצבא [...] בחינה זו צריכה להיות – כך קובע המשפט הבינלאומי המנהגי – בעלת אופי אובייקטיבי. כדי להגביר את אופיה זה, ולהבטיח את מירב האובייקטיביות הנדרשת, מן הראוי לחשוף בדיקה זו לביקורת שיפוטית. ביקורת שיפוטית זו אינה תחליף לביקורת השוטפת של גורמי הצבא, המפעילים ביקורת זו מראש [...] כמו כן, ביקורת שיפוטית זו אינה תחליף לביקורת אובייקטיבית בדיעבד, לאחר אירוע שבו נפגעו, לפי הטענה, אזרחים תמימים שלא נטלו חלק ישיר במעשי האיבה. משנערכה (בדיעבד) ביקורת, ראוי הוא לאפשר, במקרים מתאימים, ביקורת שיפוטית על החלטותיה של ועדת הבדיקה האובייקטיבית. הדבר יבטיח את פעולתן התקינה” (בג"ץ הסיכולים הממוקדים, פסקה 54 לפסק דינו של הנשיא (בדימוס) ברק)[14]

סוגיית השפיטות בספרות ובתיאטרון[עריכת קוד מקור | עריכה]

במחזמר המצליח של ג'ורג' ואיירה גרשווין, "בשבילך אני שר", שהוצג לראשונה בברודוויי בשנת 1931, מוצגת סוגיית השפיטות באופן נלעג, כאשר בסצנת הסיום מתכנס בית המשפט העליון של ארצות הברית כדי להכריע בשאלה מה יהיה מינו של התינוק העומד להיוולד לנשיא ארצות הברית.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפולמוס סביב סוגיית השפיטות בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ חיים כהן, המשפט, ירושלים: מוסד ביאליק, 1991, עמ' 396. גרסה מקוונת של הספר (לבעלי הרשאה), באתר "כותר"
  2. ^ בג"צ 3125/98 עיאד נ' מפקד כוחות צה"ל באזור יהודה ושומרון, פ"ד נה(1) 913, 919 (1999)
  3. ^ בג"ץ 7710/05 הרב ישי בר חן ואחר נ' ראש־ממשלת ישראל, אריאל שרון ואחרים, ניתן ב-23 באוגוסט 2005. פ"ד כרך נ"ט, חלק שני, עמ' 927–945
  4. ^ אהרן ברק, על השקפת עולם בדבר משפט ושיפוט ואקטיביזם שיפוטי, עיוני משפט יז, תשנ"ג, עמ' 477
  5. ^ 1 2 בג"ץ 910/86 רס"ן (מיל.) יהודה רסלר, עו"ד ואחרים נגד שר הביטחון, ניתן ב-12 ביוני 1988. פ"ד כרך מ"ב, חלק שני, עמ' 441–526
  6. ^ בג"ץ 4058/95 יוסף בן מנשה נ' שר הדתות, ניתן ב-7 באוגוסט 1997. פ"ד כרך נ"א, חלק שלישי, עמ' 876–880
  7. ^ ע"א 10280/01 ד"ר טל ירוס־חקק ואחר נ' היועץ המשפטי לממשלה, ניתן ב-10 בינואר 2005. פ"ד כרך נ"ט, חלק חמישי, עמ' 64–144
  8. ^ משה גורלי, השימוש בביטוי מהפכה חוקתית הוא שגיאה; לא הכל שפיט, באתר הארץ, 12 במרץ 2003
  9. ^ 1 2 בג״ץ במרקם החברה הישראלית - לאחר חמישים שנה, עמ' 251 - 255
  10. ^ משה גורלי, השופט בדימוס שמגר: "לא הכל שפיט" וזו דעת רוב שופטי ביהמ"ש העליון; השימוש בביטוי מהפכה חוקתית הוא שגיאה, באתר TheMarker, ‏13.3.2003
  11. ^ שר המשפטים: צמצום בשפיטות יקל בעומס, באתר ynet, 15 בנובמבר 2007
  12. ^ אהרן גרבר ויהונתן גבעתי, כיצד השפיעה המהפכה החוקתית על האמון בבית המשפט, באתר כתב העת משפטים, ‏2022
  13. ^ יובל יועז, משפטנים לפרידמן: צמצום השפיטות מסוכן לדמוקרטיה, באתר הארץ, 25 בנובמבר 2007
  14. ^ 1 2 3 4 בג"ץ 769/02 הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל ואחר נ' ממשלת ישראל ואחרים, ניתן ב-14 בדצמבר 2006. פ"ד כרך ס"ב, חלק ראשון, עמ' 507–600
  15. ^ בג"ץ 606/78 סלימאן תופיק אויב ואחרים נ' שר הביטחון ואחרים, ניתן ב-15 במרץ 1979. פ"ד כרך ל"ג, חלק שני, עמ' 113–133
  16. ^ בג"ץ 390/79 עזת מחמד מוסטפא דויקאת ואחרים נ' ממשלת ישראל ואחרים, ניתן ב-22 באוקטובר 1979. פ"ד כרך ל"ד, חלק ראשון, עמ' 1–29

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו ייעוץ משפטי.