שפרה ופועה
שפרה ופועה הן שתי מיילדות, שסיפורן מופיע בתחילת ספר שמות. סיפורן הוא מהסיפורים הבודדים המספרים את סיפורן של מיילדות במקרא.
האזכור המקראי[עריכת קוד מקור | עריכה]
וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַמְיַלְּדֹת הָעִבְרִיֹּת, אֲשֶׁר שֵׁם הָאַחַת שִׁפְרָה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פּוּעָה. וַיֹּאמֶר: בְּיַלֶּדְכֶן אֶת הָעִבְרִיּוֹת וּרְאִיתֶן עַל הָאָבְנָיִם, אִם בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ, וְאִם בַּת הִיא וָחָיָה. וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹהִים, וְלֹא עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם, וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים. וַיִּקְרָא מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַמְיַלְּדֹת וַיֹּאמֶר לָהֶן: מַדּוּעַ עֲשִׂיתֶן הַדָּבָר הַזֶּה וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים. וַתֹּאמַרְןָ הַמְיַלְּדֹת אֶל פַּרְעֹה: כִּי לֹא כַנָּשִׁים הַמִּצְרִיֹּת הָעִבְרִיֹּת, כִּי חָיוֹת הֵנָּה - בְּטֶרֶם תָּבוֹא אֲלֵהֶן הַמְיַלֶּדֶת וְיָלָדוּ. וַיֵּיטֶב אֱלֹהִים לַמְיַלְּדֹת וַיִּרֶב הָעָם וַיַּעַצְמוּ מְאֹד. וַיְהִי כִּי יָרְאוּ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹהִים וַיַּעַשׂ לָהֶם בָּתִּים.
זהותן[עריכת קוד מקור | עריכה]
שפרה ופועה מוזכרות במקרא רק בקטע זה, ולכן עסקו הפרשנים בניסיון לזהותן. יש שסברו שהן עבריות ויש שסברו שהן מצריות. נקודת המוצא של הגישות השונות היא משמעות הביטוי "למיילדות העבריות". יש הרואים את המילה "העבריות" כלוואי המתאר את המיילדות, ומכאן שאלה מיילדות עבריות, ויש הרואים את המילה "העבריות" כמושא פעולתן, כלומר כאילו נכתב "למיילדות את העבריות", ומכאן אפשר שאלה מיילדות מצריות[1].
יוסף בן מתתיהו, בספרו "קדמוניות היהודים", כתב: "והמלך פחד וצווה בעצתו של אותו אצטגנין להשליך היאורה ולהרוג כל זכר שיולד לבני ישראל, ופקד שמיילדות מצריות תשגחנה בשעת חבליהן של נשי העברים ותקפדנה על לידותיהן. עליהן הייתה מוטלת החובה, לפי פקודת המלך, להיות המיילדות, הואיל ונדמה שהן לא תעבורנה על החלטת המלך מחמת היותן בנות עמו"[2].
ילקוט שמעוני המשיך בדרך זו, ומנה את שפרה ופועה ברשימה של נשים שהתגיירו והצטרפו לעם ישראל[3].
יעקב דילישקאש בן המאה ה-14, בפירושו "אמרי נועם", מנמק גישה זו:
- ”מצאתי בשם רי"ח ששפרה ופועה מצריות היו מתחילה ונתגיירו, דאם לא כן תימה, היאך ציוה אותן להרוג את היהודים, וגם הן היאך הודו לדבריו, והלא אמרו: בכל יעבור ואל יהרג חוץ מעבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים? לכך כתיב "ותיראנה המילדות", אע"פ שלא היה להן לירא מתחילה, דאם לא כן מאי רבותייהו ומאי יראה היתה זו? פשיטא.”[4]
גם דון יצחק אברבנאל תמך בגישה זו ונימק: "ולא היו עבריות, כי איך יבטח לבו בנשים העבריות שימיתו ולדיהן, אבל היו מצריות מילדות את העבריות, ר"ל עוזרות אותן ללדת, כמו שנאמר 'בילדכן את העבריות'."[5]
במסכת סוטה ניסו לזהותן עם נשים עבריות אחרות המוזכרות במקרא, ומוצעים שני זיהויים מתחרים: "רב ושמואל, חד אמר: אשה ובתה, וחד אמר: כלה וחמותה. מאן דאמר אשה ובתה, יוכבד ומרים. ומאן דאמר כלה וחמותה, יוכבד ואלישבע"[6].
רש"י מפרש בעקבות התלמוד, ששפרה ופועה הן יוכבד ומרים. הרב ברוך הלוי אפשטיין, בפירושו "תורה תמימה", מדייק באומרו: "לפי חשבון השנים של מרים ושל אלישבע אז, קשה לומר שהיו אז מילדות, ובמדרש רבה מבואר שהיו רק עוזרות ליוכבד במה שצותה עליהן"[7].
שד"ל מונה תומכים בכל אחת משתי הדעות, ומנמק את תמיכתו בדעה שמדובר במיילדות מצריות:
- ”דעת רז"ל (שמות רבא א' י"ז) ואונקלוס ורשב"ם ורמב"ן שהיו המילדות האלה מזרע ישראל, ודעת המתרגם האלכסנדרי והיירונימוס ויוסף פלאויוס ודון יצחק שהיו מצריות מילדות העבריות, וכן נראה, כי איך ייתכן שיצוה לבנות ישראל להכרית את כל בני עמם ויאמין שלא תגלינה הדבר? וקלעריקוס טוען, שאם לא היו עבריות היה לו לומר "למיילדות לעבריות", וראזנמילר הגיה ואמר שהיה לו לומר "את העבריות"; ואין זו טענה, כי אמת שיכול היה לומר "למילדות את העבריות", אך אפשר גם לומר "למילדות העבריות" בהשמטת מלת "את", כמו "האדם האוכל הבוסר" (ירמיה ל"א כ"ט). ומה שטענו ממה שכתוב "ותיראן המילדות את האלהים", איננה טענה כלל, כי "את ה'" אין כתוב כאן, אלא "את האלהים", וכל מי שיש לו אלוה (יהיה אלהי אמת או אלהי שקר), הלא יירא מהכרית עוללים שלא חטאו, יהיו מאיזה עם שיהיו, ודוגמת זה נאמר בעמלק "ויזנב בך כל הנחשלים אחריך ואתה עיף ויגע ולא ירא אלהים" (דברים כ"ה י"ח); ותלמידי חביבי החכם ר' יעקב חי פארדו זצ"ל מוסיף, שאם היו מעם אחר, יצדק לומר שעשו זה מיראת האל ולא מאהבה, אך אם היו עבריות אין צורך להזכיר יראת האל, כי כל אדם אוהב בני עמו”[8]
נחמה ליבוביץ הצטרפה לדעה שהמיילדות היו מצריות, והוסיפה נימוק משלה, המתבסס על מקומות נוספים בתורה שבהם מוזכרת יראת אלוהים:
- ”ויושם לב לכך, שבכל המקומות אשר בהם הנכרי ישובח, על כי יש בלבו יראת אלקים או יגונה על כי איננה בו, בכל אותם מקומות "יראת אלהים" מתבטאת בהתנגדות אל בן עם אחר, אל בן המיעוט. כי יחס זה אל הזר, אל חסר הכוח ונטול החסות, הוא הוא אבן הבוחן – אם יש יראת אלקים בלב או אין. לכן גם בגלל הביטוי הזה "ותיראנה המיילדות את האלקים" נראה, שעדיף הפירוש האומר: מצריות היו”[9].
היא מוסיפה מוסר השכל הנלמד מסיפור זה:
- ”יש לתת את הדעת על כך שהתורה מראה לנו בתוך ים של רשע ועריצות – ודווקא בסמוך לפסוק יג המראה את מצרים (הממלכה והעם) ברשעותם – כיצד יכול הפרט לעמוד נגד הרשעות, להתקומם לפקודה, לא לציית לה, ולא לגול מעל עצמו את אשמת הרצח באמרו: קבלתי פקודה מאת מלכי. ואין צדיקות או רשעות תוצאה של השתייכות לאומית או גזעית, וכשם שיצאו רות ונעמה ממואב ומעמון, כן היו שתי צדקניות אלה ממצרים”[9].
שמותיהן[עריכת קוד מקור | עריכה]
המיילדות היחידות במקרא שאינן אנונימיות, הן שפרה ופועה. בניגוד לכל המיילדות הנזכרות במקרא ומזוהות באמצעות עיסוקן בלבד, הרי שה"מיילדות העבריות" נזכרות בשמותיהן. החוקרים חלוקים האם השמות שפרה ופועה הם שמות מלאכותיים או שמות ששימשו גם נשים אחרות בעת העתיקה[10]. ויליאם פוקסוול אולברייט ואחרים קשרו את השם פועה עם פע'ת, בתו של דנאל הנזכרת באפוס האוגריתי עלילות אקהת, וייחסו לשם את המשמעות האוגריתית של פע'ת = ילדה או בחורה. אחרים מצאו בשם משמעות מערבית וטענו שמשמעותו "ריח בושם", "פריחת הכופר" או גור של גמל[11]. התייחסות לשם שפרה ניתן למצוא גם בפפירוס ברוקלין 35.1446 אשר בו מופיעה רשימה של 95 שמות עבדים. אחד השמות הוא Sp-ra (שְׁפָרָה) המזוהה כשפרה.
התלמוד במסכת סוטה דורש את שמותיהן: "תניא כמאן דאמר אשה ובתה, דתניא: שפרה - זו יוכבד, ולמה נקרא שמה שפרה? שמשפרת את הולד. דבר אחר: שפרה - שפרו ורבו ישראל בימיה. פועה - זו מרים, ולמה נקרא שמה פועה? שהייתה פועה (ומוציאה את הולד). דבר אחר: פועה - שהייתה פועה ברוח הקודש, ואומרת: עתידה אמי שתלד בן שמושיע את ישראל"[6].
דון יצחק אברבנאל הלך בעקבות התלמוד ופירש ששפרה ופועה הם שמות גנריים:
- ”שהיה מנהג במצרים, שהיו באות שתים מילדות לעמוד עם כל אשה שהיתה יולדת, והאחת מהן היה עסקה בהוצאת הוולד ובשכלולו, ולכן נקראת שפרה, ע"ש שמשפירה את הוולד. והשנית היה עסקה להחזיק ביולדת ולעוזרה בדברים וקולות ותפלות, ולכן נקראת פועה, מלשון 'כיולדה אפעה'. ואמר שדיבר פרעה למילדות העבריות ר"ל לכולנה, כי לא אמר לשתי המילדות, אלא לפי שלכל המילדות הרבות ההנה, דיבר וצוה זה, וכלן היו נחלקות לשתי אומניות ההם, וזה אמרו ששם האחת שפרה ושם השנית פועה.”[5]
יש שכתבו שפרעה הוא שנתן למיילדות את השמות, ברצונו להראות את אדנותו כמלך, ושהמיילדות התמרדו ולא השתמשו בשמות אלו[12]. פירוש אחר מייחס את השמות להסוואת מהלך הרצח, בכך ששפרה ופועה היו נודעות כדואגות לתינוקות (פועה = בוכה על מות תינוקות) ועל כן לא יחשדו בהן שהרגו את התינוקות[13].
לעומת זאת, היו שדווקא דרשו את השמות שפרה ופועה לשבח וטענו שפרעה נמנע מלהשתמש בשמותיהן שפרה ופועה כדי לבזותן[14].
תפקידן[עריכת קוד מקור | עריכה]
אל מול המספר הגדול של היולדות, עלתה השאלה כיצד יכלו שתי מיילדות לטפל בכל כך הרבה יולדות. רבי אברהם אבן עזרא, בפירושו לתורה הסביר: ”שׂרות היו על כל המילדות, כי אין ספק כי יותר מחמש מאות מילדות היו, אלא אלו שתיהן שׂרות היו עליהן לתת מס למלך מהשכר, וככה ראיתי היום במקומות רבות”[15].
לעומת זאת, אליהו שץ מראה חישוב שבאותה תקופה הייתה לידה אחת בממוצע כל 2.8 שעות וטוען שבעבודה מאומצת שתי מיילדות מסוגלות לטפל בכלל האוכלוסייה של העבריות[16].
גזרתו של מלך מצרים[עריכת קוד מקור | עריכה]
גזרתו של מלך מצרים, כפי שנמסרה לשפרה ופועה היא ”אִם בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ וְאִם בַּת הִיא וָחָיָה”. לפני סיפורן של שפרה ופועה מופיע המניע של מלך מצרים לגזרה זו, והוא חששו מעם ישראל ”פֶּן יִרְבֶּה וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שֹׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם בָּנוּ וְעָלָה מִן הָאָרֶץ”. ספר הישר מייחס את ההחלטה להמית את הזכרים לעצה שנתן איוב למלך מצרים, שזו לשונה: ”הנה אנחנו יריאים מהמלחמה זה ימים רבים, ונאמר: בפרות ישראל בארץ יגרשו אותנו מן הארץ כאשר תקראנה מלחמה. אם על המלך טוב יצא דבר מלכות מלפניו ויכתב בדתי מצרים ולא יעבור, אשר כל זכר הילוד לעברים ישפך דמו ארצה. והיה בעשותכם הדבר הזה כאשר ימותו כל זכר בבני ישראל וחדלה מעלינו רעת מלחמותיהם.”[17]
מדרש שמות רבה לועג להחלטה להמית רק את הזכרים: ”אמר לו הקדוש ברוך הוא: רשע! מי שנתן העצה הזאת טפש הוא, היה לך להרוג את הנקבות, אם אין נקבות אין זכרים, מהיכן ישאו נשים?! אשה אחת אינה יכולה ליטול שני אנשים, אבל איש אחד יכול ליטול עשר נשים או מאה”[18]. בהמשך מנמק המדרש מדוע הורה מלך מצרים להחיות את הנקבות: ”אלא כך היו אומרים: נמית הזכרים ונקח הנקבות לנשים, לפי שהיו המצריים שטופים בזימה”[19].
רש"י מעלה נימוק אחר להחלטת המלך להמית את הזכרים: ”לא היה מקפיד אלא על הזכרים שראו אצטגניניו שעתיד להוולד בן המושיע אותם”.
רבי חיים אבן עטר, בפירושו "אור החיים" קושר את הגזרה על הזכרים בלבד לחששו של מלך מצרים ”וְעָלָה מִן הָאָרֶץ” ומסביר: ”והנה חכמה יעץ פרעה בדבר זה לבל יוכלו עלות מן הארץ, והוא כי באמצעות שיהרגו כל הזכר ויתרבו הנשים, והן האשה טב למיתב טנדו ויתחברו נשים ישראל עם המצריים ויתחתנו בהם, ומעתה אין מציאות לעלות מן הארץ כשיהיו לעם אחד”[20]
מדרש שמות רבה מסביר שמלך מצרים הורה למיילדות לעסוק בהמתה, ולא עשה זאת בעצמו, ”כדי שלא יתבע הקדוש ברוך הוא ממנו, ויפרע מהן”[18]. רמב"ן, בפירושו לדברי מלך מצרים, ”הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ”, מעלה הסבר אחר, המציג צעד זה כחלק ממדיניות כוללת של מלך מצרים, המתחשבת באילוצים שגם שליט נתון בהם: ”לא ראה פרעה וחכמי יועציו להכותם בחרב, כי תהיה בגידה גדולה להכות חנם העם אשר באו בארץ במצות המלך הראשון. וגם עם הארץ לא יתנו רשות למלך לעשות חמס כזה, כי עימהם הוא מתייעץ, ואף כי בני ישראל עם רב ועצום ויעשו עימהם מלחמה גדולה. אבל אמר שיעשו דרך חכמה שלא ירגישו ישראל כי באיבה יעשו בהם ... ואחרי כן ציווה בסתר למיילדות להרוג הזכרים על הָאָבְנָיִם, ואפילו היולדות עצמן לא ידעו בהם”[21]. כלומר, בדרך זו ייראה מות הזכרים כמקרה שגרתי של תמותת תינוקות בלידה, ולא כהמתה יזומה.
כדי שהמיילדות יוכלו להמית את הזכרים תוך כדי הלידה, הן נזקקו לזיהוי מהיר של הילוד. מסכת סוטה מתייחסת לכך באומרה: "אמר רבי חנינא: סימן גדול מסר להן - בן פניו למטה, בת פניה למעלה"[6]. מדרש רבה נימק סימן זה: "אם פניו למטה, דעו שהוא זכר, שמביט באמו בארץ שממנה נברא. וכשהוא פניו למעלה, היא נקבה, שמבטת בבריתה בצלע"[18]. רש"י בפירושו למסכת סוטה וחזקוני בפירושו לספר שמות מביאים הסבר אחר לסימן זה: "כדרך תשמיש"[22]
תגובת המיילדות[עריכת קוד מקור | עריכה]
המיילדות לא צייתו להוראתו של מלך מצרים ונמנעו מלהמית את היילודים. הן הצטדקו בפני המלך בתירוץ הכוזב שאין סיפק בידן לעשות זאת, מפני שהנשים העבריות זריזות בלדתן ומקדימות ללדת לפני בואן.
וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹהִים, וְלֹא עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם, וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים. וַיִּקְרָא מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַמְיַלְּדֹת וַיֹּאמֶר לָהֶן: מַדּוּעַ עֲשִׂיתֶן הַדָּבָר הַזֶּה וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים. וַתֹּאמַרְןָ הַמְיַלְּדֹת אֶל פַּרְעֹה: כִּי לֹא כַנָּשִׁים הַמִּצְרִיֹּת הָעִבְרִיֹּת, כִּי חָיוֹת הֵנָּה - בְּטֶרֶם תָּבוֹא אֲלֵהֶן הַמְיַלֶּדֶת וְיָלָדוּ.
מהמילים ”וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים” לומד מדרש שמות רבה את שבחן של המיילדות, ומציין שלא רק שלא המיתו את הילדים, אלא אף טרחו על איכות חייהם: "למה הוצרך הכתוב לומר ותחיין את הילדים? יש קילוס בתוך קילוס, לא דין שלא קימו את דבריו, אלא עוד הוסיפו לעשות עמהם טובות. יש מהם שהיו עניות, והולכות המילדות ומגבות מים ומזון מבתיהם של עשירות, ובאות ונותנות לעניות, והן מחיות את בניהן, הוא שכתוב: ותחיין את הילדים." המדרש מוסיף ששפרה ופועה התפללו לשלום הוולד והיולדת, והקדוש ברוך הוא נענה לתפילתן.
אביבה זורנברג מציינת שדבריהן של המיילדות לפרעה הן מילות ההתנגדות הראשונות לפרעה המופיעות בספר שמות[23].
שכרן של המיילדות[עריכת קוד מקור | עריכה]
סיפורן של המיילדות מסתיים בשכר שקיבלו על פועלן: ”וַיְהִי כִּי יָרְאוּ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹהִים וַיַּעַשׂ לָהֶם בָּתִּים”.
פירושים שונים ניתנו לגבי מהות אותם בתים. במסכת סוטה נאמר: "רב ושמואל, חד אמר: בתי כהונה ולויה, וחד אמר: בתי מלכות. מאן דאמר בתי כהונה ולויה - אהרן ומשה, ומאן דאמר בתי מלכות - דוד נמי ממרים קאתי"[6]. אבן עזרא מפרש באופן דומה: "כטעם בית יעשה לך ה' (שמואל ב', ז', י"א) והטעם שהרבה זרעם, תגמול שכר שהחיו הן זרע ישראל"[24].
פירוש אחר, שמופיע בתרגום סעדיה גאון, הוא שה"בתים" הם הגנה, שהמיילדות לא נענשו על שהפרו את הוראת פרעה. אבן עזרא מסביר את דברי רב סעדיה גאון, ומייחס את ההגנה לבתים ממשיים: "ויאמר הגאון כי עשה להם בתים שהסתירם שם ולא נמצאו". פירוש "מי השילוח" מרחיב את פירוש ההגנה דווקא לכיוון ההגנה הרוחנית, על סמך הזיקה שבין תחילת הפסוק לסופו, כלומר בין המעשה לשכרו: "דהנה יראת בשר ודם כשאדם מתירא מפני אדם אין בו ישוב הדעת, כי יראה הוא היפך מזה, אך יראת הש"י יש בה נייחא. וע"ז מורה ויעש להם בתים. כי בית מורה על ישוב הדעת, וממילא כאשר היה להם ישוב הדעת מחמת יראת אלקים לא היה להם שום פחד מגזירת פרעה, וזהו ויעש להם בתים."[25]
אליהו שץ כותב[16] ש"עם גידול האוכלוסייה העברית נבנו בתי חולים (בתים) עבור המילדות כדי לאפשר להן לטפל במספר ההולך וגדל של לידות". ניכר שכוונתו כאן היא שהבתים הם שכר של הצלחה עסקית.
לעומת פירושים אלו, רשב"ם מפרש את הבתים לא כשכר אלא כמעשה של פרעה, שנועד למנוע מהמיילדות להפריע לו במזימתו. כך כותב רשב"ם: "ויעש להם בתים - לשמרם פן ילכו לעבריות היולדות". באופן דומה, חזקוני, בפירושו השני, מציג את הבתים כהוראה של פרעה כמקום אליו יובאו היולדות העבריות ללדת כדי שהמיילדות תוכלנה להרוג את הילדים. הרב אליעזר אשכנזי מפרש שהבתים נעשו לעברים ולמיילדות גם יחד כדי שהמיילדות תהיינה קרובות ליולדות ותוכלנה להגיע אליהן בזמן ללידה כדי להרוג את היילודים הזכרים[26].
הנצחתן[עריכת קוד מקור | עריכה]
חוקר המקרא ד"ר נחום סרנה מעיר שציון שמן של שתי המיילדות, שפרה ופועה, בספר שמות, בעוד ששמו של מלך מצרים העומד מולן לוט בערפל, מלמד על סולם הערכים של מספר הסיפור המקראי[27].
שמותיהן של שפרה ופועה ניתנו ביהדות לארגוני חסד שנועדו לסייע ליולדות, בהם מכון פוע"ה, "יד שפרה" של חסידות ברסלב[28] וארגון הסיוע ליולדות של נשי ובנות חב"ד, הקרוי "שפרה ופועה".
על שמן של שפרה ופועה רחובות בשכונת הדר הכרמל בחיפה[29] ובבאר שבע ועל שמה של שפרה רחוב בשכונת קריית משה בירושלים[30].
השם העברי 'שפרה' שכיח עד היום כשם פרטי נשי, יותר מהשם 'פועה', אולי בשל משמעו הכללי החיובי: לשון נקיבה של מילת השבח 'שפיר' - תקין ואף משובח. דוד פרישמן העניק את השם 'פועה' לאחת הגיבורות הראשיות של סיפורו הקצר 'בהר סיני' המתאר זוג עבריים היוצא ממצרים בעת יציאת מצרים.
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- נחמה ליבוביץ, עיונים חדשים בספר שמות, בהוצאת ההסתדרות הציונית העולמית, תשמ"ד, הפרק "המיילדות", עמ' 29–33.
- רות רביצקי עורכת, קוראות מבראשית, תל אביב, ידיעות אחרונות, 1999, עמ'335–363.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- נחמה ליבוביץ, המיילדות, באתר "גיליונות נחמה"
- צחי הרשקוביץ, שפרה ופועה, "כיפה", 23 בדצמבר 2010
- נעמי מעודד, ספורן של שפרה ופועה - ספור קטן על מעשה גדול, באתר "מכון שיטים", 2010
- מרלה פרנקל, המיילדות העבריות: עיבוד של גליונות נחמה להוראת הנושא, באתר "מקראנט"
- מרים בלומנטל, המיילדות העבריות: שיעור המבוסס על גליונות נחמה, באתר "מקראנט"
- מרים סמואל, נשים נסתרות בתנ"ך - המיילדות, באתר ערוץ 7, 11 בינואר 2012
נועה לימונה, שפרה ופועה, שתי נשים אמיצות שנדחקו לשולי חג הפסח, באתר הארץ, 11 באפריל 2023
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ כלי יקר.
- ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר שני 9 (ב)
- ^ ילקוט שמעוני, יהושע, רמז ט. כך גם בפענח רזא בשם רבי יהודה החסיד.
- ^ יעקב דילישקאש, אמרי נועם, באתר היברובוקס. כך גם בפענח רזא.
- ^ 1 2 יצחק אברבנאל, פירוש על התורה, באתר היברובוקס
- ^ 1 2 3 4 תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף י"א, עמוד ב'
- ^ ברוך הלוי אפשטיין, תורה תמימה, שמות, א, טו
- ^ פירוש שד"ל על שמות פרק א, באתר הניווט בתנ"ך
- ^ 1 2 נחמה ליבוביץ, עיונים חדשים בספר שמות, בהוצאת ההסתדרות הציונית העולמית, תשמ"ד, הפרק "המיילדות", עמ' 33.
- ^ ש. אברמסקי, קרן אור על שמות האבות והשבטים העברים, דבר, 25 ביולי 1958
- ^ אנציקלופדיה מקראית, חלק ו', עמ' 446, הערך "פועה"
- ^ אפרים וואלד, שבט אפרים, ספר שמות, סאטמאר, באתר היברובוקס
ראובן לנדא סג"ל, דגל מחנה ראובן, טשערנוויטשץ, תרמ"ד, באתר היברובוקס - ^ עובדיה ב"ר אברהם הלוי מארם צובא, חזון עובדיה, פרשת שמות, עמ' נה, ליוורנו, 1787, באתר היברובוקס
- ^ מאיר יהושע קראפמאן, חושב מחשבות-חלק ראשון, ווינלא, תרס"ד, שמות, באתר היברובוקס
- ^ ראב"ע שמות פרק א פסוק טו, באתר "דעת"
- ^ 1 2 אליהו שץ, פירוש אליהו על ספר שמות, תשס"א, עמ' 29
- ^ ספר הישר, דף קי, באתר HebrewBooks
- ^ 1 2 3 שמות רבה, פרשה א: ואלה שמות, פסקה יד
- ^ שמות רבה, פרשה א: ואלה שמות, פסקה יח
- ^ חיים אבן עטר, אור החיים, שמות פרק א פסוק ט"ז, באתר "תורת אמת"
- ^ רמב"ן לשמות פרק א, באתר "דעת"
- ^ חזקוני לפרשת שמות, דפוס וילנא תר"מ 1880, באתר "דעת"
- ^ Avivah Gottlieb Zornberg, The Particulars of Rapture: Reflections on Exodus, Doubleday, 2001, p. 22-23
- ^ פירוש אבן עזרא הקצר
- ^ מרדכי יוסף ליינר, מי השילוח, פרשת שמות, באתר היברובוקס
- ^ אליעזר בן אליה הרופא אשכנזי, מעשי ה' חלק ב, פרשת שמות, באתר היברובוקס
- ^ Nahum M. Sarna, Exploring Exodus: The Origins of Biblical Israel, Schocken Books, 1996, p. 25 (cited at Morality And Memory).
- ^ ארגון עזר ליולדות יד שפרה
- ^ רחוב שפרה ורחוב פועה, במדריך רחובות חיפה
- ^ רחוב שפרה, באתר של עיריית ירושלים