שרה מלכין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
שרה מלכין
שרה מלכין (באמצע, חמישית מימין) עם חברותיה להכשרה בחוות העלמות, 1912
שרה מלכין שנייה משמאל למטה יחד עם חבריה בימי חוות כנרת. משמאלה מרים ברץ

שרה מַלְכין (1885 - 22 בפברואר 1949) הייתה מחלוצות העלייה השנייה, ממייסדות תנועת הפועלות ואחת מראשיה.

עבדה בפתח תקוה וברחובות כפועלת חקלאית. התפרסמה במאבקה על זכותה לעבוד בעבודה חקלאית. הייתה בין הפועלות בחוות כנרת ונמנתה על מייסדי קבוצת דגניה. הייתה ממייסדות תנועת הפועלות ומראשיה. הקימה וניהלה את משק הפועלות בעפולה.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפתח תקוה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלכין הגיעה ליפו במסגרת העלייה השנייה בשנת 1905 והצטרפה לחברותיה, בנות עירה, בפתח תקוה. כאשר נסעה בדיליז'נס למושבה הראו לה את עצי האקליפטוס בדרך. העגלון אמר שזה סימן שמדובר באדמת יהודים. כאשר ראתה את העצים היא החליטה כי במושבה פתח תקוה היא תממש בארץ את רעיונה: לעבוד את האדמה.

מלכין החלה לעבוד בפתח תקווה בעבודות המיועדות לנשים: גיהוץ, אומנת ובכביסה. אשר לעבודת אדמה, כאן הייתה לה תחרות עם הפועלים הערבים, הפועלות הערביות והפועלים היהודים. אחת המשפחות עזרה לה והיא החלה לעבוד בפרדס. יחד עם ערביות היא תלשה כרשינה[1] קרה אסון במושבה, ילד נפטר והוחלט לגרש את הפועלות מרוסיה מהמושבה - אלו האפיקורסות. ובכל זאת התקבלה לעבודה בפרדס אחר, סדרה ביעילות את התפוזים בארגזים, הֵספקַה לא נפל מזה של הפועלת הערביה. היא הצליחה בעבודה ועברה לפרדס אחר, שם קבלה תוספת שכר בשל עבודתה הטובה. בפרדס השלישי, אליו הגיעה כבר עבדה בעבודה הקשה של הקטיף. מסירות הפועלות העבריות הפכה לשם דבר והן נטלו חלק פעיל בכיבוש העבודה.

ברחובות[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנה לאחר מכן, גברה העלייה הרוסית ורוב הצעירים הלכו למושבה רחובות. במושבה החדשה הנוער חש קרבה לפועלים. השפעת המורים העבריים על האווירה במושבה הייתה רבה יותר. הפועלים קבלו צריף, אשר שימש להם מטבח, חדר אוכל ומועדון. מאחר שהיא לא הצליחה להשיג עבודה בחקלאות השתתפה בהכנת להוצאה לאור של עיתון הפועלים הפועל הצעיר.

הגלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מנהל חוות הפועלים בסג'רה, אליהו קראוזה, לימים מנהל מקוה ישראל, הזמין פועלות לעבודה בחווה: בגידול עופות וברפת הפרות. העבודה עם חברים קרובים נתנה תקוה לפועלות וכך עברו לגליל. בדרך לסג'רה הם חנו בקבוצת דגניה שזה עתה עלתה על הקרקע. את חג השבועות הפועלים והפועלות חגגו ביבניאל אז "יֶמָה". הם החליטו להישאר ב"דליקה" היא כנרת. היה ברור לשרה מלכין כי בגליל נפתחה תקופה חדשה בחייה.

חוות כנרת[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוות כנרת, לפני העלייה לעין גב

הבנות החליטו כי ישארו בחוות כנרת. החווה הוקמה על ידי חנה מייזל על אדמות דלייקה ואום-ג'וני, שנרכשו בשנת 1905, במטרה ללמד את הפועלים חקלאות. ב-1908 התיישבה במקום קבוצת פועלים מ'רומני' שברוסיה הלבנה. הבנות שהגיעו מהמושבות ביהודה, קבלו חדר ב"חורבה", בלי חלונות, בלי תקרה ובלי רצפה. החדרים היו למגורים אך גם האוכל לפרדות, כלי העבודה וכלי הכביסה היו בו. הן אירגנו את עבודות הבית. בערבים שוחחו כמשפחה אחת גדולה. המנהל של חוות "כנרת", האגרונום משה ברמן, הביע תקוה כי יצליח להקים חווה למופת והפועלים והפועלות יוכלו להקים יישוב בארץ ישראל.

במרוצת הזמן הוקמו חדר אוכל, מחלבה, רפת, אורווה, לול, אסם ושובך יונים. לאחר מכן נעשו גם ניסיונות של גידולים שונים. בשנת 1909 נתגלע סכסוך בין מנהל החווה מטעם המשרד הארצישראלי, האגרונום משה ברמן, לבין הפועלים ובאוקטובר 1910, לאחר שחתמו על הסכם עם רופין, נמסר לקבוצת פועלים חלק מהאדמות כדי לנסות ליישב אדמה בלי ניהול חיצוני או היררכי - על אדמות הכפר שנקנו 'אום ג'וני', אום ג'וני תהפוך שנה לאחר מכן "לאם הקבוצות"- דגניה. בסופו של דבר, הם החליטו לעבור לאום-ג'וני היא דגניה.

בשנת 1911 הקימה חנה מייזל בחווה בית ספר חקלאי בשם חוות העלמות, שנועד להכשיר נשים לחקלאות. החניכה הראשונה שלה הייתה המשוררת רחל בלובשטיין. מלכין הייתה שותפה להקמת חוות הלימוד שהכשירה פועלות לעבודה חקלאית.

דגניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1910 עברה מלכין לאום ג'וני עם "הקומונה החדרתית" במטרה לכבוש את אדמות המקום, ועשתה יחד עם הקבוצה את הצעדים הראשונים להקמת הקבוצה הראשונה - דגניה.

על בואם לדגניה נכתב: "בכ"ה תשרי תרע"א, 28 באוקטובר 1910, באנו עשרה חברים ושתי חברות לאום-ג'וני... ניגשנו להקים יישוב עצמאי של פועלים עבריים, על אדמת הלאום. יישוב שיתופי ללא מנצלים ומנוצלים – קומונה!".[דרוש מקור]

חברי הקומונה החדרתית היו: תנחום תנפילוב, ישראל בלוך, יוסף אלקין, שרה מלכין, יוסף ברץ, מרים אוסטרובסקי-ברץ, יוסף בוסל, צבי יהודה זלצמן, חיים צודיקוב, יהושע אקר, אהרון יוסילביץ וירוחם קליבנוב. אליהם הצטרפו בשלב מאוחר יותר : יצחק בן יעקב, שמואל דיין, אברם גרינשפון ויעקב ברקוביץ.

הרצון להחיות את העם בארץ ישראל כעם עובד החוזר אל הטבע ואל עבודת האדמה, החי מיגיע כפיו ללא מנצלים ומנוצלים, הביא אותם לידי ההכרה שרק בדרך השיתוף ניתן להגשים חזון זה."[2]

אך את קבוצת דגניה היא עזבה על רקע דרישתה כי גם הפועלות יעסקו בחקלאות.

שרה מלכין חזרה לדגניה, שם היא נפטרה והובאה לקבורה לצדם של יוסף בוסל, אהרון דוד גורדון וארתור רופין, ידידה מתנועת העבודה.[2]

בעבודה ציבורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

שרה מלכין סייעה בהקמת בית החולים בזכרון יעקב בהנהלתו של ד"ר הלל יפה, ועבדה בו כאחות. בשנת 1917 היא חזרה עם "קבוצת הגליליות" לפתח תקווה, והדריכה קבוצות פועלות, בעיקר בעבודה חקלאית. היא הקלה על קליטת בנות העלייה השלישית. בשנת 1926 יצאה להשתלמות בחווה לגידול עופות בגרמניה. בשובה לארץ קיבלה את הנהלת חוות הפועלות בעפולה[3]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • שרה מלכין, ע"ח: מכיבוש העבודה במושבות עד התיישבות עצמאית - 1905 - 1908. בתוך: "זכרונות ארץ ישראל", חלק שני מאת אברהם יערי, הוצאת המחלקה לענייני הנוער של ההסתדרות הציונית - ירושלים, תש"ז, עמודים 779 - 796.
  • שרה מלכין, ראשונה לחלוצות בשדות ישראל, דגניה א': קבוצת דגניה א', תש"י 1950.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא שרה מלכין בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ כרשינה שתפקידה לשמש מספוא, כיון שצמיחתה מהירה וכן חימצה, הנזרעות בשבט ותחילת אדר. מקור: אתר דעת
  2. ^ 2.0 2.1 סיור בעקבות ראשוני דגניה.
  3. ^ מקור:דמויות מדגניה