שרה נשמית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
שרה שנר-נשמית, שנות ה-70

שרה נִשְׁמִית הוא שם העט (המבוסס על שם נעוריה[1]) של שרה שְׁנֵר (לבית דוּשׁניצקי; 12 במרץ 191322 בספטמבר 2008) שהייתה פרטיזנית, סופרת וחוקרת השואה, ישראלית ילידת פולין, ממייסדי קיבוץ לוחמי הגטאות, הידועה גם בשל הספר לבני הנעורים שכתבה, "הילדים מרחוב מאפו".

חייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נשמית נולדה בעיירה סייני (Sejny) שבצפון-מזרח פולין של ימינו, אז בפלך סוּבַאלְק הליטאי שבשליטת האימפריה הרוסית. בילדותה נדדה משפחתה במקומות שונים בפולין, ברוסיה ובליטא, עקב אירועי מלחמת העולם הראשונה והמהפכה הרוסית. בבגרותה למדה פסיכולוגיה, בלשנות ופילוסופיה באוניברסיטת קובנה. בשנת 1933 הצטרפה לתנועת "החלוץ". בקובנה שמשה כמנהלת סמינר "תרבות". בתקופה זו נישאה לאיזיה ספיר.

עם פלישת הצבא הגרמני לברית המועצות ב-1941 נמלטה מזרחה. בעלה נהרג, והיא נותרה לבדה. היא נתפסה, הובאה לגטו ז'אטל, וכעבור זמן מה נלקחה למחנה העבודה דבורץ, שממנו הצליחה להימלט ב-1942. היא הצטרפה לתנועת הפרטיזנים, לחטיבת הפרטיזנים "פּוֹבּיידָה" (Победа, 'ניצחון'), ולחמה בשורות הפרטיזנים נגד הצבא הגרמני כחובשת. באחת מפעולות הקרב נפצעה בכתפה.

עם תום המלחמה חזרה לליטא ועסקה שם בפעילות ציונית. לפרנסתה עבדה בלשכת התרגום הממשלתית של השלטון הסובייטי בליטא, ולזכותה עומד תרגום כתבי לנין לליטאית. במסגרת "הבריחה" עסקה בהעברה בלתי-לגאלית של יהודים מליטא לפולין בהנחה שמשם יוכלו להמשיך לארץ ישראל. לאחר כשנה של פעילות מחתרתית חשפה המשטרה החשאית את פעילותה, והיא נאלצה לברוח מיד לפולין.

בפולין הייתה שותפה למעגלי התנועה הציונית הסוציאליסטית, ונשלחה מטעם תנועת "דרור" לסייע בחשיפת ארכיון "עונג שבת" של רינגלבלום, היסטוריון גטו ורשה. הייתה ממקימיו ופעיליו המרכזיים של ארגון "הקואורדינציה הציונית לגאולת ילדים יהודים" – ארגון שעסק באיתור ילדים שגודלו במשפחות נוצריות או במנזרים, והשבתם לחוגי העם היהודי (פעולה זו זכתה לתיאור מקיף בספרה האחרון, "הילדים שלנו"). בתקופה זו נישאה לבעלה השני, צבי שנר,[2] איש האינטליגנציה היהודית בפולין, שחזר מגלות בקווקז בימי המלחמה ועתיד היה להיות המנהל המייסד של מוזיאון בית לוחמי הגטאות. שרה שנר-נשמית עלתה לישראל בשנת 1948, בעלה הצטרף אליה שבועות ספורים אחר כך, ושניהם הצטרפו לאחד משלושת הגרעינים המייסדים של קיבוץ לוחמי הגטאות, זה שהתקבץ ביגור.

בשנותיה הראשונות בישראל הייתה מורה לילדי מעברה בעכו בבית ספר "התומר". נמנתה עם מייסדי קיבוץ לוחמי הגטאות ובית לוחמי הגטאות. ב-1962 סיימה לימודי ארכיונאות באוניברסיטה העברית בירושלים.

במשך עשרות שנים עסקה בכתיבה ספרותית, במחקר ובהוראה, במיוחד בנושאים הקשורים לשואה, במסגרת בית לוחמי הגטאות ובמסגרות נוספות. לאחר מותה הותירה אחריה בכתובים ספר ובו תיאור תולדות בית לוחמי הגטאות מזווית הראייה שלה.

בקיבוץ יגור נולד בנם הבכור אבנר (משמעות השם: נר לאבא שנר, אביו של צבי) ובקיבוץ לוחמי הגטאות נולדו גיורא ומשה. בכל שנותיה הביעה שרה אהבה רבה לבעלי חיים, והם היו חלק מעולמה.

שרה שנר-נשמית נפטרה בקיבוץ לוחמי הגטאות בשנת 2008, בגיל 95, ולה בנים, נכדים ונינים.

כתיבתה הספרותית[עריכת קוד מקור | עריכה]

עוד בליטא, בשנת 1928, פרסמה שירים ומחזות בעיתון ילדים בליטאית. לאחר עלייתה לארץ החלה לכתוב ספרי עיון ומחקר בנושאי השואה, המספרים הן את סיפורה האישי, והן סיפורי שואה וגבורה. נשמית התרכזה בנושא הילדים והשואה. בין היתר כתבה את הספר "ילדה במלונה", המספר את סיפוריהן האמיתיים של ילדות שניצלו על ידי כלבים בשואה, וכן תרגמה לעברית את יומנה של הנערה תמרה לזרסון, נערה מגטו קובנה שתיעדה ביומנה את חיי היום יום בגטו בשנות השואה, ואת יומנו של הנער דוד רובינוביץ', שנספה והותיר אחריו יומן המתאר את שואת היהודים באזור קיילצה.

בשנת 1958 כתבה את "הילדים מרחוב מאפו" – ספר לבני הנעורים העוקב אחר ילדים שגדלו בשכונה בקובנה, ומוצאים עצמם מגורשים ונרדפים בתקופת השואה. הספר – שהיה אולי הספר העברי הראשון שתיווך את נושא השואה לבני הנעורים זכה להצלחה רבה, תורגם לאנגלית ולרוסית, ואף הומחז והועלה על במת התיאטרון.

ספריה שראו אור בעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הילדים מרחוב מאפו, תל אביב : הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1958.
  • השואה והמרד: חומר ביביליוגרפי, עין חרוד, הוצאה פרטית, 1960.
  • לתולדות השואה והמרי: ספר עזר בהוראה למורה, למדריך, תל אביב : הוצאת הקיבוץ המאוחד ובית לוחמי הגטאות, 1961.
  • מאבקו של הגטו, תל אביב : הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1962.
  • ילדים בגטו: מסכת לכז בניסן - יום הזיכרון הלאומי לשואה ולגבורה, נכתב בצוותא עם נתן גרוס, הוצאת בית לוחמי הגטאות, 1980.
  • היו חלוצים בליטא: סיפורה של תנועה 1916–1941, תל אביב : הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1983.
  • ואל המנוחה לא באתי..., הוצאת בית לוחמי הגטאות, 1986 - (אוטוביוגרפיה).
  • פואמה פדגוגית אחרת, הוצאת בית לוחמי הגטאות, 1996.
  • הפלוגה ה-51: קורות הקבוצה הפרטיזנית של יהודי גטו סלונים, הוצאת בית לוחמי הגטאות, 1990.
  • ילדה במלונה, הוצאת בית לוחמי הגטאות 1998.
  • גם למתים לא הניחו: ייצור סבון משומן אדם בווז'אשץ' פרבר גדנסק, הוצאת בית לוחמי הגטאות, 1998.
  • שוב פורחים הנרקיסים, הוצאת ביחד, 2003.
  • הילדים שלנו: סיפורה של הקואורדינציה הציונית לגאולת ילדים יהודים בפולין, הוצאת ביחד, 2007.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אוריאל אופק, הערך: שרה נשמית, עולם צעיר: אנציקלופדיה לספרות ילדים, רמת גן: מסדה, 1970, עמ' 490.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ השורש "דוּשׁה" בשפות הסלאביות פירושו "נשמה".
  2. ^ צבי שנר באתר קיבוץ לוחמי הגטאות.