שריון שרשראות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
שריון שרשראות
שריון מסוג של 6-1
שריון מסוג של 1-4, הסוג הנפוץ ביותר

שריון שרשאות הוא סוג של שריון גוף המורכב מטבעות מתכת קטנות המחוברות זו לזו. שריון השרשראות היה כבד למדי ושקל בין 5 ל-10 קילוגרם. איכות השריון נקבעת על ידי סוג סגירת הטבעת (סמרור או הידוק), גודל הטבעת ופרמטרים נוספים. ככל שהטבעות קטנות יותר כך השריון יהיה כבד יותר וחזק יותר.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

העת העתיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שריון השרשאות הומצא באמצע האלף הראשון לפנה"ס, אך לא ידוע איפה השתמשו בו לראשונה. ייתכן שהוא הומצא ביפן ובאירופה באופן עצמאי. הממצאים הארכאולוגיים הראשונים הם מ"קורגאנים" - תלי קבורה של הסקיתים מהמאה ה-5 לפנה"ס.

השריון השרשראות הרומאי (לוריקה המטה - lorica hamata) היה חזק מאוד והיה מיוצר מטבעות ברזל המחוברות זו לזו. לא ידוע מתי בדיוק הופיע השריון הזה בצבא הרומי או מה מקורו. ייתכן שאומץ מהגאלים.[1] כך או כך סביר שכבר במאה ה-3 לפנה"ס צוידו לגיונרים רומאים בשריון שרשראות שכיסה את כל גופו של הלוחם, כולל הירך.[2] השריון הרומאי הורכב מטבעת מרכזית סגורה שאליה התחברו 4 טבעות נוספות שהודקו עליה. הטבעות האלה חוזקו באזור החיבור במסמרה.[3]

השריון חוזק לעתים באזור הכתפיים בשתי רצועות רחבות נוספות, עשויות אף הן מטבעות מתכת. השריון היה כבד למדי ושקל כ-10 ק"ג.[4] בתקופת הרפובליקה, החיילים נדרשו לשלם עבור ציודם מהונם האישי ולכן רק חלק מהחיילים הרומאים היו יכולים להרשות לעצמם לרכוש שריון יקר כל כך. רבים אחרים השתמשו בלוח ארד שהודק לחולצתם בעזרת רצועות שהתחברו מאחורי הגב. שריון השרשראות נותר פופולרי גם כשהופיע שריון מתקדם יותר בתחילת המאה ה-1 לספיקה - לוריקה סגמנטטה שהורכב מרצועות ברזל הנעות זו על גבי זו.

ימי הביניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

השריון היה פופולרי מאוד במהלך ימי הביניים. זה היה השריון העיקרי של האבירים במסעי הצלב המוקדמים. אחרי המאה ה-14 הוא נזנח בהדרגה לטובת שריון הלוחות הטוב ממנו בהרבה.

ייצור[עריכת קוד מקור | עריכה]

היו מספר שיטות לחיבור הטבעות יחד. השיטה הנפוצה ביותר הייתה 1-4 כלומר, חיבור של טבעת אחת לארבע שכנותיה. כמובן שככל שמספר הטבעות המחוברות יחדיו גדול יותר, כך השריון חזק יותר, אך זה מעלה את משקלו ואת מחירו. חיבור 1-6 (טבעת אחת המחוברת לשש טבעות אחרות) היה נדיר למדי. שריון השרשראות היה נפוץ גם במזרח הרחוק, במיוחד ביפן. במזרח התיכון שריון השרשראות שובץ בלוחות מתכת גדולים בין הטבעות, במיוחד באזור החזה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Raffaele D'amato, Arms and Armour of the imperial Roman soldier, frontline Books, 2009

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Adrian Goldsworthy, Roman warfare, Cassell, 2000, p. 212
  2. ^ Raffaele D'amato, p. 38
  3. ^ Raffaele D'amato, p. 38
  4. ^ Pierre Cagniart, The Late Republican Army, in Paul Erdkamp (ed), A companion to the Roman army, 2007, p. 90