שריטילי
בפולקלור של אחדים מעמי אירופה, שריטילי הוא שד שובב, המתגורר בדרך כלל במרתף הבית, בארון או במזווה, ומביא ברכה לבית. ביידיש הוא נקרא "שרעטעלע[1]" (נהגה שְרֶטֶלֶה), והצורה העברית "שריטילי" מופיעה בספרו של ש"י עגנון, "הכנסת כלה", שבו מסופר:
זו פסיל דודתה של פרומיט ששמה כשם פסילי בתה. והיא היתה משופעת בעושר, ושריטילי היה מתגורר במרתף שלה שהיה מביא לה ברכה. אף על פי כן היתה נוהגת בעניות ולא היתה ניכרת במאכליה ובמלבושיה ובדירתה משאר כל קרוביה העניים. כמו שהיתה נוהגת עד שלא בא השריטילי כך היתה נוהגת משבא אצלה. ... שינוי אחד בלבד ניכר בה מיום שהשריטילי מתגורר בביתה שנתחרשה בשתי אזניה והיה קשה לדבר עמה. אין ידוע אם נתחרשה על ידי שהיה השריטילי מנקר בכתלי ביתה, או משום דבר אחר.
שריטילי נזכר שוב מספר פעמים בעמודים הבאים של "הכנסת כלה".
הוא מוזכר גם בסיפורו של עגנון "ציפורי" (שבכרך "אלו ואלו") שם אומר אחד הנערים: ”טוב שרטילי אחת מהמון צפרים רבות.” ובהערה שם נכתב: ”שרטילי היא רוח בית או רוח מרתף אשר תביא ברכה לבית או למרתף שהיא יושבת שם.”
סיפור עממי בשם "שרעטעלעך", העוסק בשד, נדפס בקובץ "יידישער פאלקלאר", ייווא שריפטן 9, פילאלאגישע שריפטן 5, ווילנע, 1938, עמ' 165–166. סיפורים נוספים ביידיש על שד זה מופיעים באוסף שערך יהודה לייב כהן.
בספרו של יעקב צ׳ מאיר, ״נחמיה״, מספר ר׳ ברכיה בירך לנחמיה שבביתם שוכנת שריטילי. גם שם אחת התופעות של השריטילי היא התחרשות של בעלת הבית.
בספרו של מקסים גורקי "ילדות" מזמינה הסבתא את שדון הבית שמתחת לתנור לעבור איתם לביתם החדש[2].
בספרה של אולגה טוקרצ'וק "על עצמות המתים" מיוחס לשדונים קטנים מצבא שומרי הבית מיון קפדני של אבנים במפעלי חצץ תת-קרקעיים שהם מנהלים[3].
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אברהם הולץ, מראות ומקורות: מהדורה מוערת ומאוירת של "הכנסת כלה" לש"י עגנון, הוצאת שוקן, תשנ"ה.
- מאקס וויינרייך, "לאנטיך: די געשיכטע פון א היימישן ניטגיטן", שריפטן פון יידישן וויסנשאפטלעכן אינסטיטוט, ב, 1, פילאלאגישע סעריע, 1, וילנע 1926, עמ' 217–236
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- שריטילי, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
