שריפת התלמוד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שריפת התלמוד היא אוסף מאורעות שהתרחשו באירופה בתקופת ימי הביניים והעת החדשה, של שריפת כרכים של התלמוד בידי אנשי כמורה נוצריים, לרוב בטקס פומבי תוך שלהוב ההמונים. העילה לאותם מאורעות הייתה ההאשמה שהתלמוד מלא דברי גנאי כנגד הנצרות ולפיכך ניתן לראות בהם אירועי עלילת דם. מעשי שריפת התלמוד היוו חידוש בדרכי הרדיפות של הנצרות כלפי היהדות, שכן הייתה זו רדיפה דתית באמצעות פגיעה לא בגופם של היהודים, כי אם באוצרותיהם הרוחניים, בספרי הקודש שלהם. בעקבות שריפת התלמוד התקיימה גם צנזורה על ספרים עבריים, אשר הוותה לימים כחלופה לשריפה.

שריפות מוקדמות של ספרי יהדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי המשנה (תענית כו, ב), שרף אפוסטמוס את התורה בשבעה עשר בתמוז. יש המשערים שסיפור זה זהה לסיפורו של יוסף בן מתתיהו ב"קדמוניות היהודים" (כ, ה, ג) על חייל שמצא ספר תורה ליד בית חורון ושרף אותו, באותה תקופה.

את רבי חנינא בן תרדיון שרפו באש יחד עם ספר תורה: "מצאוהו לרבי חנינא בן תרדיון שהיה יושב ועוסק בתורה ומקהיל קהילות ברבים וספר תורה מונח בחיקו. הביאוהו וכרכוהו בספר תורה והקיפוהו חבילי זמורות והציתו בהן את האור. והביאו ספוגין של צמר ושראום במים והניחום על ליבו כדי שלא תצא נשמתו במהרה."[1]

שריפת התלמוד בפריז[עריכת קוד מקור | עריכה]

שריפת התלמוד הגדולה הראשונה אירעה בפריז בט' בתמוז שנת ה'ד'[2] (היינריך גרץ הקדים את תאריך השרפה לשנת ה'ב', 1242, אך חוקרים מאוחרים חלקו עליו) ביום שישי, ערב שבת פרשת חקת25 ביוני 1244. במאמר שיצא ב-2014, הוכיח ההיסטוריון שמעון שוורצפוקס שהשריפה התבצעה ב-13 ביוני 1242.[3]

הייתה זאת תוצאה של משפט פריז, בו נאלצו חכמי היהדות בצרפת באותו הדור, ובראשם רבי יחיאל מפריז ורבי משה מקוצי, להתעמת עם חכמים נוצרים, בעקבות השתדלותו של תלמידו לשעבר של רבי יחיאל מפריז, המשומד ניקולס דונין. הוויכוח נסב סביב השאלה האם התלמוד מצווה על שנאת הגויים והנוצרים. התוצאה המתבקשת מה"הפסד" של היהודים בוויכוח הייתה שריפת התלמוד. ספרי התלמוד הובאו אל Place de Grève (כיום כיכר העירייה של פריז)[4] בעשרים (יש מקורות המזכירים עשרים וארבע) עגלות ונשרפו שם. בן התקופה רבי הלל בן שמואל מורונה מציין כבדרך אגב כי מספר הספרים שנשרפו היה "אלף ומאתים ספרי תלמוד ואגדה".[5]

אירוע זה הותיר רושם רב על בני התקופה.

בפירוש ה"מגן אברהם", על הלכות תענית בשולחן ערוך (אורח חיים סוף סימן תק"פ), מובאים דברי הספר תניא ליחיאל בן יקותיאל בן בנימין הרופא כאן, ולפיהם:

ביום השישי פרשת חקת נהגו יחידים להתענות שבאותו היום נשרפו כ' קרונות מלאים ספרים בצרפת ולא קבעו אותו בימי החדש מפני שמתוך שאלת חלום נודע להם שיום הפרשה גורם גזירת התורה. זאת חקת התורה מתרגמינן דא גזירת אוריתא.

פירוש הדברים הוא שמשום שהתלמוד נשרף ביום שישי ערב שבת פרשת חקת, יש הנוהגים להתענות ביום זה.


רבי חיים פלאג'י[6] הביא על כך עדות:

ובעירנו אזמיר יע"א, נהירנא מכד הוינא טליא, דהיו כמה אנשים סוחרים דהיו נזהרים שלא לצאת אפילו לשוק לעסקיהם בערב שבת חוקת. ומה שהיה להם לעשות בערב שבת, היו עושים ומתקנים מיום חמישי. והן עוד היום רבים נזהרים שלא לילך מעיר לכפר ביום הזה". וסיים על כך בברכה: "וה' שומר את עמו ישראל ובכל מקום ובכל זמן שלא תאונה שום רעה. אמן כן יהי רצון.

לאחר שריפת התלמוד בצרפת עלו תלמידי רבי יחיאל לארץ ישראל, כחלק מעליית בעלי התוספות, התיישבו בעכו בשנת 1260 לערך והקימו בה ישיבה.

יש רבים המיחסים את הקינה שאלי שרופה באש לשלום אבליך הנהוג ליאמר בתשעה באב בבוקר להמהר"ם מרוטנבורג, שהיה תלמידו של רבי יחיאל מפריז, שכתבה על מאורע זה. אבל אין זה נכון, כפי שנראה מהתוכן של קינה זו שמקוננת על שריפת "ספרי תורה" שנתרחשה בנוסף ל"הריגה" על בני הקהלה. ובמאורע של השריפה בפריז לא היה הריגה, וגם שרפו תושבע"פ ולא תושב"כ.

הקינה שאלי שרופה באש לשלום אבליך נכתבה על ידי ר' מאיר ש"ץ, על מה שאירע בק"ק קלוניא בגזירת תתנ"ו.

ביום הזה קדשו שם שמים ק״ק קולוניא, ובו ביום שרפו האויבים כל מועדי א׳ בארץ אשכנז כמו שכתב רבינו מאיר שליח ציבור בקינה שיסד על שריפת התורה היום

סידור רבי יעקב מעמדין, הוצאות אשכול (ירושלים תשנ״ג) חלק ב׳, עמוד קפ״ג.

שריפות התלמוד באיטליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

השריפה השנייה בגודלה הייתה בשנים ה'שי"ג-ה'שי"ד (1553-1554) באיטליה. בעיר ונציה שבאיטליה התקיימו זה לצד זה שני בתי דפוס שהדפיסו ספרים עבריים, והיו בבעלות נוצרית: האחד של מארק אנטוניו יושטיניאני והשני של אליזה בראגאדיני. בין בתי הדפוס שררה תחרות עזה. בעקבות סכסוך סביב הדפסת ספרו של הרמב"ם, פנו שני בעלי בתי הדפוס לאפיפיור יוליוס השלישי, בטענה שבבית הדפוס השני מדפיסים דברים בגנות הנצרות. ההלשנה העיקרית הייתה על התלמוד שנדפס בדפוסו של יושטיניאן בין השנים ה'ש"ו-ה'שי"א.

מומרים שונים הצטרפו להלשנה, בהם יוסף מורו צרפתי, וכן חננאל די פוליניו ושלמה רומאנו, נכדיו של אליהו בחור. בעקבות ההלשנה הקים האפיפיור וועדת בירור, שקבעה שיש בתלמוד דברי הסתה נגד הנצרות, ובעקבות קביעה זו יצאה בולה מאת האפיפיור הקוראת להשמיד ולשרוף את כל ספרי התלמוד, הבבלי והירושלמי. הממונים על מלאכת איסוף הספרים אספו והחרימו בתוך כך גם ספרים עבריים רבים שאינם ספרי תלמוד.

הספרים שהוחרמו נאספו אל הכיכר המרכזית ברומא, קמפו די פיורי. ביום ראשון של ראש השנה שחל בשבת, א' בתשרי ה'שי"ד, הועלו הספרים באש; תאריך זה נבחר כדי שהיהודים יחושו צער כפול ומכופל. חמשה ימים לפני השריפה הועלה על המוקד באותו מקום גר בשם קורנילייו ממולטאלצינו.

בעקבות השריפה ברומא בוצעו שריפות דומות בערים אחרות באיטליה: בחג הסוכות התקיימה השריפה בבולוניה, בי"ג בחשון ולמחרת בוונציה, בחודש שבט באנקונה, ומאוחר יותר בפיררה, ראוינה ומנטובה, ואף באיים כרתים וקורפו.

מספר שנים אחר כך, בשנת ה'שי"ט (1559) הצליח האפיפיור פאולוס הרביעי להחיל את גזירת שריפת התלמוד גם בקרמונה, שהייתה נתונה בתחילה תחת שלטון ספרדי ולא חלה בה הגזירה הראשונה. בקרמונה נשרפו 12,000 ספרים עבריים.

בעקבות פרשה זו ולאחר שתדלנות יהודית, המיר האפיפיור את גזירת השריפה בחובת צנזורה על כל ספר יהודי, שייבדק לפני הדפסתו אם אין בו דברים בגנות הנצרות.

תיאורים של מאורעות הימים השתמרו בספרים שונים של בני אותה תקופה: "מנחה בלולה" של רבי אברהם מנחם רפאפורט מהעיר פורטו (מ-1261 לניאגו – Legnago) שבנפת ורונה; "דברי הימים למלכי צרפת ומלכי בית אוטומאן התוגר" ו"עמק הבכא" של רבי יוסף בן רבי יהושע הכהן; וספר "לחם יהודה" של רבי יהודה בן שמואל לירמה, שהדפיס את ספרו לפני הגזירה, וכל 1,500 העותקים של הספר נשרפו והוא נאלץ לכתוב את ספרו מחדש, ואחר כך השיג עותק בודד של ספרו שניצל מהשריפה.

שריפת התלמוד בקמניץ פודולסקי[עריכת קוד מקור | עריכה]

התרחשה בפולין בסתיו 1757, בעקבות התפשטות תנועת הפרנקיסטים בפודוליה. הבישוף ניקולאוס דמבובסקי הורה על ויכוח פומבי בין הפרנקיסטים והמנהיגים היהודים, בעקבותיו הוא הורה לאסוף את כל עותקי התלמוד שנמצאו במחוזו. קרוב ל-1,000 עותקים של התלמוד הושלכו לבור בקמניץ ונשרפו.

הנמקות וסיבות מצד היהודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

היהודים חיפשו ומצאו סיבות שונות שגרמו לגזירת שמים זו. על שריפת הספרים בפריז היו שטענו שהיא באה בגין התנגדותם של חכמי צרפת לספרי הרמב"ם;[7] על שריפת הספרים באיטליה היו שטענו שהיא באה בעקבות לימודי החול שפשטו במדינה זו[8] או בגין לימודי הפילוסופיה,[9] או בגלל ההליכה אחר הנאות העולם.[10] בעקבות הנמקה זו ייסד הרמח"ל את חבורתו, שבה למדו תורה ברציפות ובלי הפסק, כדי לתקן את העוון הזה.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ תלמוד בבלי, מסכת ע"ז, יח
  2. ^ שיבולי הלקט סימן רסג
  3. ^ Simon Schwarzfuchs, Le vendredi 13 juin 1242: Le jour où le Talmud fut brûlé à Paris, Revue des Études Juives 173, juillet-décembre 2014, עמ' 365–369 doi: 10.2143/REJ.173.3.3062106
  4. ^ Andrei Oișteanu, Inventing the Jew, 2009
    Simon Schwarzfuchs, Les Juifs de France, 1975
  5. ^ אגרת ר' הלל החסיד אל ר' יצחק הרופא בתוך: משה בן מימון (רמב"ם), ‏אגרות קנאות - אגרות הרמב"ם, באתר HebrewBooks; ובתוך: אשכנזי, אליעזר, מתונס, ‏טעם זקנים, באתר HebrewBooks
  6. ^ בספרו 'מועד לכל חי' סימן ט, אות ד
  7. ^ רבי הלל מורונה (תלמידו של רבי יונה גירונדי), חמדה גנוזה, עמ' י"ח
  8. ^ רבי יצחק שלמה ירושלמי, הקדמה לפרדס רימונים
  9. ^ רבי אהרן ב"ר גרשון אב"ד פוזן, סיני כרך ז, עמ' שי"ז
  10. ^ רמח"ל, אגרות רמח"ל, אגרת פ"ו