משרד החוץ

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף שר החוץ)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
משרד החוץ
שר אביגדור ליברמן
מועד כניסת השר לתפקידו 11 בנובמבר 2013
סגן שר זאב אלקין
מנכ"ל ניסים בן שטרית (מנכ"ל בפועל)
שנת הקמה 1948
www.mfa.gov.il
בניין משרד החוץ החדש בקריית הממשלה בירושלים
לוח זיכרון ברחבת הכניסה הראשית לזכרו של אבא אבן

משרד החוץ בישראל, כבמדינות אחרות בעולם, עוסק בגיבוש מדיניות החוץ של הממשלה, בביצועה ובהסברתה - המשרד מטפל בניהול יחסיה הבינלאומיים של המדינה. המשרד מייצג את המדינה בפני ממשלות זרות וארגונים בינלאומיים; שוקד על קידום קשרי הכלכלה, התרבות והמדע, ומקדם את שיתוף הפעולה עם ארצות מתפתחות. המשרד גם משמש ככלי מרכזי בטיפוח הקשרים עם הקהילות היהודיות בתפוצות. המשרד פועל בכמה מוקדים, דרך המשרד הראשי הממוקם בקריית הלאום בירושלים, ודרך נציגויות ישראל בחו"ל, שגרירויות וקונסוליות.

בראש המשרד עומד שר החוץ, והוא האחראי על הניהול התקין של המשרד, ועל ביצוע מדיניות החוץ של הממשלה. בעיצוב וגיבוש של מדיניות החוץ יש השפעה רבה לראש הממשלה (השפעה רבה מהשפעתו על משרדי ממשלה אחרים), ולעתים מבצע ראש הממשלה מהלכים מדיניים חשובים באופן עצמאי, או תוך שיתוף מזערי של משרד החוץ.

משרד החוץ אמון גם על ההסברה ויצירת תדמית חיובית למדינת ישראל. בעקבות אירועי האינתיפאדה השנייה והמלחמה על ההסברה בתקשורת, נמתחה ביקורת רבה על תפקודו של מערך ההסברה במשרד החוץ. בשנים האחרונות נעשו מאמצים לשפר את מערך ההסברה ולתקן את הליקויים, אך נשמעות עדיין ביקורות בעיקר בעקבות מחסור בתקציבים.

משרד החוץ הישראלי נוהג לסייע לישראלים השוהים בחו"ל ונקלעים למצוקה בשל אסון טבע, תאונה או מלחמה. במקרים כאלה מקים משרד החוץ חדר מצב ומעדכן את משפחותיהם בארץ.

רחבת הכניסה הראשית קרויה על שם אבא אבן.

שר החוץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

שר החוץ הוא העומד בראש משרד החוץ. תפקידו הוא לייצג את ממשלת ישראל בעולם וליישם את מדיניות החוץ שהיא מתווה. מאחר שראש הממשלה הוא גורם מרכזי בקביעת מדיניות החוץ, נתפש שר החוץ כמייצג אותו אישית, במיוחד בעת שהוא נפגש עם שרים וראשי מדינות זרים. כפועל יוצא ממבנה המשטר בישראל (ממשלה הנשענת על קואליציה רב-מפלגתית), נהנה שר החוץ מחופש פעולה רחב, והדבר גורם לעתים לחוסר אחידות בניהול מדיניות החוץ: מחד, שר החוץ עלול לחרוג מן המדיניות הממשלתית המוצהרת. מאידך, ראש הממשלה יכול לעקוף מצב זה, הן באמצעות פניה ישירה לנציגים הדיפלומטיים בחו"ל (בפרט שגריר ישראל בארצות הברית), והן באמצעות שימוש בגורמים אחרים לייצוג ראש הממשלה (שרים אחרים או שליחים אישיים).

שר החוץ נדרש להיות דמות ייצוגית של ישראל בתחומה ומחוצה לה, וכ"דיפלומט הראשון של ישראל" הוא מרבה לייצג את ישראל ועמדותיה בכנסים, פגישות אישיות ופגישות פסגה, שבהם נוכחים אישים בכירים מעצבי מדיניות ודעת קהל.

לשכתו של שר החוץ מורכבת מעובדים במשרות אמון ומעובדים מקצועיים. הראשונים אינם עובדים מן המניין של המשרד, וכל שר חוץ רשאי למנות אותם על פי שיקוליו. העובדים המקצועיים הם העובדים הקבועים של משרד החוץ, והם אמונים על ביצוע העבודה השוטפת בלשכה.

בהיותו אחד התפקידים הבכירים בממשלה, תיק שר החוץ היה בשליטתן הכמעט-בלעדית של שתי מפלגות השלטון הגדולות: העבודה (על גלגוליה השונים) והליכוד. רבים מאלה שכיהנו בתפקיד שר החוץ כיהנו גם כראש ממשלת ישראל בתקופה אחרת בחייהם.

שר החוץ הנוכחי של ישראל הוא חבר הכנסת אביגדור ליברמן.

שיקולים של מוסר במדיניות המשרד[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יחסי החוץ של ישראל

למשרד החוץ תפקיד מכריע בכינון יחסים דיפלומטים עם מדינות בעולם, הידוקם ושימורם. תפקיד זה מוטל על אגפיו השונים של המשרד, אך נשען על שרי החוץ ושגרירי ישראל כגורמי מפתח. כפי שמלמד העבר, ובכל אימת שהלה מייצגים את ישראל בעולם, הם פועלים לחזק ולהעמיק את קשריה של ישראל, עם מדינות שיש לישראל עימן יחסים דיפלומטים קיימים או עם מדינות איתן טרם הוכשרו היחסים. החלטותיהן של מדינות לניתוק או הגבלת היחסים הדיפלומטים עם ישראל נובעים ממניעים שונים, אידאולוגיים, ביטחוניים, כלכליים ודתיים. לאור זאת, אפשר לתמרן את מדיניותו של משרד החוץ לפעול באפיקים שונים, כדי "לשכנע" את אותן המדינות בתועלת שבקיום יחסים משותפים או בקיומם של אינטרסים משותפים. יחסים בין מדינתיים של ישראל עם מדינות המבוססים על יחסי מסחר, מכירת נשק, טכנולוגיה וכיוצא בזה תורמים אף הם לחיזוק היחסים.

עם זאת, ישנם קווים אדומים מוסריים בביצוע מדיניות החוץ, עליהם ישראל איננה מוכנה לעבור, אף על פי שהם פוגעים במטרותיה הבינלאומיות. מספר פעמים סירבה ישראל, בלחצם של נציגי משרד החוץ, למכור ולהעביר נשק אל גופים שונים בעולם, למשל לניקרגואה ולאל סלוודור. בשנות השמונים ניסה להימנע משרד החוץ מתמיכה פומבית במשטרי האפרטהייד באפריקה. שיקולים אלה של ישראל מסכנים ופוגעים ביחסיה הדיפלומטים עם מדינות שונות. אולם, שיקולים מוסריים שגויים עשויים אף הם להוביל להסתבכות ישראל בזירה הבינלאומית, כפי שהיה במבצע שלום הגליל, כאשר ניסתה ישראל לסייע למיעוט הנוצרי להגן על עצמו בלבנון.

Cquote2.svg

בניהול מדיניות חוץ אין מוסר אבסולוטי, אך חייבת להיות שאיפה לפעול לפי נורמות מוסריות מקובלות. כמי שעבד שנים רבות במשרד החוץ, אני משוכנע שזו הייתה שאיפתם של רוב רובם של קובעי מדיניות החוץ הישראלית ומבצעיה.

Cquote3.svg
דוד קמחי, מנכ"ל משרד החוץ 1980 - 1987[1]

הקמת המשרד[עריכת קוד מקור | עריכה]

בניין משרד החוץ הישן בקריה בשנת 1950

בטרם הוקם המשרד, הפעילות בנושא מדיניות החוץ רוכזה במחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, בראשה עמד משה שרת, לימים שר החוץ הראשון. ההחלטה על הקמת משרד החוץ נפלה בקיץ 1946 בישיבת הנהלת הסוכנות היהודית בראשות דוד בן-גוריון ומשה שרת. מלאכת ההקמה הוטלה על ד"ר ולטר איתן , דובר הסוכנות והמנכ"ל העתידי של המשרד. איתן הקים באותה שנה את המוסד להשתלמות שליד המחלקה המדינית. מוסד זה נועד להכשיר פקידים בכירים בשירות המדינה ובמשרד החוץ לכשיקום. תפקיד המוסד היה לחנך את בוגריו לתחום המגעים והקשרים עם גורמי חוץ. ב-30 בינואר 1948 העבירו חניכי המוסד הצעה להקמת משרד החוץ העתידי של ישראל לעיונו של שרת. אף על פי שלא התקיים דיון על המסמך בסוכנות ולא התקבלה החלטה עליו, עם הכרזת המדינה, הוקם משרד החוץ על פי התוכנית.[2]

מינויים וקידום עובדים במשרד[עריכת קוד מקור | עריכה]

עבודת משרד החוץ מחייבת מבנה וארגון שונים של כח אדם מאלה של יתר משרדי הממשלה. על פי הסדרים בין הנהלת המשרד לוועד העובדים ולנציבות שירות המדינה, נקבע כי בשירות המדיני ובשירות החוץ המנהלי לא ימונו עובדים למשרות בארץ ובחו"ל על פי מכרזים פנימיים, כנהוג בשאר משרדי הממשלה, אלא בידי ועדות מינויים של המשרד (ועדת מינויים עליונה וועדת מינויים שנייה). עם זאת, הממשלה יכולה למנות, על פי המלצת שר החוץ וחוות דעת נוספת של ועדת המינויים בנציבות שירות המדינה, 11 ראשי נציגויות דיפלומטיות. מינויים אלה פטורים ממכרז פומבי ואינם נדונים בוועדות המינויים של המשרד.

ועדת המינויים העליונה מחליטה על מינויים לראשי נציגויות, בכפוף לאישור הממשלה, סמנכ"לים וראשי אגפים. ועדת המינויים השנייה מחליטה על מינויים בדרגות נמוכות יותר: עד ראש חטיבה בארץ ועד ציר בחו"ל, ובנוסף היא מחליטה גם על קידום עובדים - העלאה בדרגה או מעבר של עובד משירות לשירות. התקנון קובע ששיבוץ עובד בתפקיד או העברתו לתפקיד אחר טעונים אישורה של ועדת המינויים המתאימה.[3]

אגפים תפקודיים במשרד[עריכת קוד מקור | עריכה]

האגפים התפקודיים, בשונה מן האגפים המרחביים אשר מחולקים לפי חלוקה גאוגרפית, מחולקים על פי התמחותם בנושא מסוים, כל אחד מן האגפים מרכז את הטיפול לפי התמחותו.‏[4]

אגף תקשורת והסברה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Cquote2.svg

המטרה הראשית של עבודת ההסברה המדינית של ישראל היא לשכנע מעצבי מדיניות, מקבלי דעת קהל והציבור בכללותו באותן המדינות בהן ניתן לנקוט בפעילות הסברתית ביסודות הקיום של מדינת ישראל, בצדקת עמדותיה המדיניות ופעולותיה הביטחוניות על מנת להשיג תמיכה. בכך יש תרומה ליצירת תדמית חיובית לישראל ובכך מתאפשרת אווירה נוחה ורצון טוב בקשרי המסחר, התיירות, השקעת ההון ועידוד העלייה...מטרה נוספת היא בלימת תעמולה עוינת של אויביה של ישראל.

Cquote3.svg
– משה יגר, מנהל מחלקת ההסברה 1974 - 1977[5]

אגף תקשורת והסברה הינו חלק ממערך דיפלומטיה ציבורית של משרד החוץ והוא אחראי על ההסברה במשרד. האגף מורכב ממספר יחידות: חטיבת הדוברות, מחלקת הסברה, מחלקת דיפלומטיה דיגיטאלית, מחלקת מידע והפקה ומחלקת מינהל ותקציב. האגף מקיים את הקשר עם העיתונות הישראלית והכתבים הזרים, מספק ומפיץ מידע לגורמים הרלוונטיים, בכללם נציגויות וכתבים זרים, ועוסק בייצור חומר הסברה כתוב בנושאים שונים ובשפות שונות. האגף גם מנהל פרויקטים מיוחדים כמו משלחות נוער, קשר עם קמפוסים אוניברסיטאיים, שיגור מרצים והשתתפות בתערוכות ובמסעות יחסי ציבור. בנוסף, האגף מרכז את הטיפול בעיתונות העולם הערבי ובתקשורת הערבית.

בשנת 1969, בעקבות המלצתה של ועדה מקצועית לנושאי הסברה, החליט שר החוץ דאז אבא אבן על ארגון מחדש בעבודת ההסברה של משרד החוץ, ולפיכך הוקם אגף הסברה שנכללו בו מחלקת ההסברה שהייתה קיימת ומחלקות נוספות. לאחר מלחמת יום הכיפורים נעשה ניסיון להקים משרד מיוחד להסברה, אולם הניסיון לא צלח, ונושא ההסברה חזר לאחריות משרד החוץ. המבנה הנוכחי של אגף ההסברה נקבע בשנת 1993, כאשר הקו המנחה אותו היא התאמת פעולות ההסברה לצרכים המשתנים ולשינוי ביחסי ישראל עם העולם הערבי והמוסלמי.‏[4]

בעשור האחרון נדרש האגף להתמודד עם שידורי טלוויזיה "נמרצים" במיוחד, המעבירים שידורים בזמן אמת לכל בית ברחבי העולם. תופעה זו של הכפר הגלובלי מצריכה מיומנות דינאמית של האגף שכן המידע מתחדש ומשתנה חדשות לבקרים, ובמיוחד עם הופעות תדירות של תמונות ופרשנויות בלתי מאוזנות ואף עוינות של אירועים בתחום הפעילות הצבאית הישראלית.

מדיניותה של ישראל מהווה לעתים מכשול גדול עבור עבודת ההסברה של המשרד. סוגיית הפעילות של צה"ל בשטחים ובמעבריהם, סוגיות המאחזים ביהודה ושומרון וגדר ההפרדה המתועדות יום יום מתקבלות כולן בגינוי ובדה לגיטימציה על ידי מדינות וארגונים בעולם (ארגוני זכויות אדם כאמנסטי ועדאלה מדווחים על הפרת זכויות אדם בשטחים, בית הדין הבינלאומי לצדק פסק שעל ישראל לפנות מאחזים ולהפסיק את בניית הגדר, אי פינוי המאחזים הבלתי חוקיים מהווה אי קיום של הסכמים עם ארצות הברית). במקרה של הפצצת הכור בעיראק וקודם לה, התקשה המשרד עד מאוד להסביר על הצורך במניעת נשק בלתי קונבנציונלי מעיראק, שעה שמדינת ישראל איננה חתומה בעצמה על אמנת אי הפצת נשק גרעיני NPT.‏[6] משה שרת טען ש"דעת קהל אוהדת לישראל היא תנאי הכרחי לשמירת ביטחונה של המדינה" ו"כל מבצע צבאי רציני... מחייב הכנה יסודית של דעת קהל". שרת היה מן המצדדים בהכנסת שיקולים הסברתיים לדרך קביעת פעולות צבאיות, מטעמים אלה התנגד לפעולות התגמול בשנות ה-50, פעולות שלדעתו הובילו לנזק הסברתי.[7]

יש הטוענים שכתוצאה ממספרם הדל של העובדים במשרד החוץ, מספר האנשים מצומצם בהתאמה בקרב העוסקים בעבודת ההסברה במשרד הראשי ובנציגויות בחו"ל, מה שמקשה על האגף לתת מענה הולם לצרכיו. בנוסף, תקציב ההסברה של משרד החוץ קטן בהשוואה למשימותיו של האגף.

האגף סובל גם מבעיית תיאום עם גורמי הביטחון ועליו להתמודד שוב ושוב עם שיקולי ביטחון שדה וסודיות בשחרור חומר מול שיקולי תועלת והסברה. כך קורה שבמצב של משבר, לעתים אין למשרד החוץ שליטה על מקורות המידע, עליו להיות ניזון ממערכת הביטחון, בעוד לאלה יש עדיפות של חיסיון על פני שיקולי הסברה.[8]

האגף לעניינים אסטרטגיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

האגף לעניינים אסטרטגיים כולל שלוש מחלקות:

  1. בקרת נשק;
  2. מניעת טרור ונשק בלתי קונבנציונאלי;
  3. ביטחון אזורי.

המחלקה לבקרת נשק אחראית לטיפול בכל העניינים הנוגעים לאמנות בינלאומיות ולמסגרות מולטילטרליות בתחום הנשק הקונבנציונאלי והבלתי קונבנציונאלי (גרעיני, כימי ביולוגי וטילי קרקע קרקע). כמו כן היא מטפלת במנגנונים לשיתוף פעולה בין המדינות המפותחות, מנגנונים המיועדים להסדיר ולהגביל נגישות של מדינות בעייתיות לציוד ידע וטכנולוגיות בתחומים צבאיים ודו-שימושיים. המחלקה עוסקת בנורמות חדשות בפורומים בינלאומיים בנושאי נשק קל ומוקשים. המחלקה מרכזת את הטיפול הבינמשרדי בהקשר ליוזמות בתחום הטילי, כגון: קוד ההתנהגות בתחום טילי קרקע קרקע. המחלקה אחראית לייצוג ישראל בפורומים או"מיים, כגון הוועדה הראשונה, ועדת פירוק הנשק בז'נבה, כמו כן היא שותפה מטעם משרד החוץ לפעילות מול הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית בווינה.

המחלקה למניעת טרור ונשק בלתי קונבנציונאלי אחראית לכל הטיפול במניעת פרולפרציה למדינות יעד במזרח התיכון, כגון: איראן, עיראק, לוב, סוריה וכו', וכן לטיפול באותן מדינות המסייעות לתוכניות נשק בלתי קונבנציונאלי באזור. בנוסף, המחלקה אחראית לטיפול במכלול הסוגיות הקשורות בטרור. כן מטפלת המחלקה, תוך שימוש בכלים דיפלומטיים, בכל האיומים האסטרטגיים האזוריים הבלתי-קונבנציונאליים הקיימים מצידן של אותן מדינות מחוץ לאזור המייצאות למדינות במזרח התיכון נשק להשמדה המונית ואמצעי שיגורו.

המחלקה לביטחון אזורי עוסקת ב-3 מכלולים עיקריים כלהלן:

  1. ארגונים אזוריים-היבטים ביטחוניים (בתאום עם אגף אירופה).
    • נאט"ו-דיאלוג ימ"ת
    • איחוד אירופי - דיאלוג יורומד ו"סל" ראשון (מדיני-ביטחוני) בתהליך ברצלונה
    • אבש"א-עי"ת (עמיתים ים-תיכוניים)
    • CICA - פורום לקידום CBMs באסיה (בתאום עם אגף אירו-אסיה, משפט וכספים).
  2. ריכוז הפעילות במשה"ח הנוגעת לשמירה על היתרון הצבאי והאיכותי של ישראל. הטיפול בנושא נעשה בתאום עם אגף התכנון בצה"ל ומשרד הביטחון.
  3. סוגיות אסטרטגיות נבחרות עם השלכות אזוריות (כתיבת סקירות וניירות הערכה).

האגף לעניינים קונסולרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

האגף לעניינים קונסולרים מעניק מענה לאזרחים ישראלים השוהים בחו"ל וכן לאזרחי מדינות העולם המבקשים להגיע למדינת ישראל, באמצעות קונסוליות הפזורות בחו"ל והמטה בארץ.‏[4]

השירות הקונסולרי החל לפעול מיד לאחר הקמת המדינה. בשנותיו הראשונות הוא טיפל בעיקר בשארית הפליטה ובמעפילים במחנות הגירוש בקפריסין. מאז משמשת החטיבה כמרכז תיאום בין המדורים הקונסולריים בחו"ל בביצוע חוקי האזרחות, השבות, הדרכונים, הכניסה לישראל ומרשם האוכלוסין, שירות הביטחון ונוטריונים, כל זה תוך קיום קשר קבוע עם משרדי הממשלה השונים.[9] בשנת 2011 הפך מחטיבה לאגף במשרד החוץ.

עיקר הפעילות הקונסולרית מתבססת על אמנת וינה בדבר יחסים קונסולריים משנת 1963, שעיקרה: "הגנה על האינטרסים של המדינה השולחת ושל נתיניה, אזרחים וגופים תאגידיים, בתחומי המדינה המקבלת במגבלות החוק הבינלאומי". בנוסף לנאמר באמנה, החטיבה אחראית בין היתר גם על הנושאים הבאים: העברת גופות לקבורה בישראל, העברת אסירים לריצוי עונשם בישראל, הנפקת אשרה לאימוץ ילדים, טיפול בעזבונות וירושות, החזרת יורדים מן הארץ דרך שיתוף עם משרד הקליטה, מרכז מידע בנושא תיירות, מיסוי וייבוא.[10]

חטיבת התפוצות[עריכת קוד מקור | עריכה]

היחידה הינה חלק ממערך דיפלומטיה ציבורית במשרד החוץ והיא מקיימת את הקשר בין המשרד לקהילות היהודיות בעולם. משה שרת טען ש" שדיפלומט ישראלי ממלא תפקיד כפול: נציגה הרשמי של ישראל כלפי הממשלה שהוא מואמן אליה, ושליח לקהילה היהודית החיה בארץ שירותו". בפעולותיה, החטיבה מנסה לגבש הסכמה על נושאים שבסדר היום המדיני, ולשלב בהם את הקהילות. החטיבה מבקשת בדרך זו להשיג גם סיוע ותמיכה בישראל מן הקהילות. חלקן של הקהילות עשירות ובעלות השפעה , והן יכולות לסייע במישור הכלכלי ובמישור המדיני מול הממשלות במדינותיהן. מסיבות אלו הלכה הלך והתחזק הקשר, ובמיוחד עם היהודים בצפון אמריקה. תוך קיום הקשר, מעדכנת החטיבה את הקהילות בהתפתחויות המדיניות והביטחוניות ובהשלכות לכך מבחינת מעמדה של מדינת ישראל. מאידך, המשרד מזהה ועוזר לקהילות שזקוקות הן לסיוע. התיאום והעבודה נעשים באמצעות הנציגויות באותן המדינות ופגישתם של בכירים ישראלים עם הקהילות ועם מנהיגיהם. נושא בו החטיבה מעורבת מאוד הוא המלחמה באנטישמיות, לה היא מקנה עדיפות גבוהה בפעילות המדינית. החטיבה מקיימת מעקב אחר גילויי האנטישמיות ומנחה את הנציגויות לפי התפתחויות בתחום זה.‏[4]

חטיבת ההדרכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

החטיבה הוקמה עם פירוקה של המחלקה המדינית, היא אחראית על מיון ובחירה של צוערים לתפקידים מדיניים ומנהליים, הכשרתם ומעקב לשם קביעת התאמתם לשירות במשרד החוץ, החטיבה מקיימת גם קורסי הכנה למשרתים בחו"ל : ראשי נציגויות, קציני מנהלה וקונסולים, וכן היא עורכת השתלמויות וקורסים מגוונים בתחומים רבים. שיטת המיון והבחירה החלה כבר בשנת 1946, אז היא אורגנה בידי המוסד להשתלמות, אם כי בשיטה זו השתמשו רק בתחום החטיבה המדינית. משנות ה-80 אומצה השיטה כדרך הבלעדית של המשרד לקבלת עובדים חדשים.

קורס הצוערים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קורס צוערים

לשירות המדיני במשרד מתקבלים עובדים חדשים לאחר הכשרתם בקורס הצוערים. נציבות שירות המדינה מודיעה בתקשורת על פתיחתו של קורס צוערים ועל תנאי הסף לקבלה לקורס. מיון המועמדים ובחינתם נעשים בתאום בין הנציבות והמשרד. ההכשרה נמשכת חמש שנים וכוללת לימודים במשך ארבעה חודשים וחצי בקורס בסיסי שמארגנת החטיבה. לאחר מכן, עוברים הצוערים התמחות הכרוכה בעבודה ביחידות המשרד בארץ ובנציגויות בחו"ל.‏[4] יחד עם זאת, בשל ההימנעות המשרד, מסיבות שונות, מפתיחת קורס צוערים חדש כל שנה, נוצרה מציאות בה קורס הצוערים כבר אינו משמש דלת כניסה יחידה לשירות המדיני. כיום מקיימת הנהלת המשרד תהליך מיון פנימי של עובדים, שהחלו את דרכם בתפקידי מנהלה, מזכירות וכדומה ומעבירה אותם למסלול השירות המדיני. התנהלות זו גררה ביקורת נוקבת מצידם של בוגרי קורסי הצוערים ואנשי ועד העובדים המדיני, כשבמרכזה הבעת הדאגה לאיכות הסגל הדיפלומטי הישראלי, בהיעדר תהליך המיון הקפדני הנהוג בקורס הצוערים. מספר רב של ראשי נציגויות שכיהנו בתפקידיהם נכון לשנת 2005 לא השתתפו בקורס, בהם עובדים ותיקים שהחלו את עבודתם בתפקידים מנהליים זוטרים, ועובדים אשר נקלטו ואף קודמו לתפקידים בכירים מבלי שהשתתפו בקורס צוערים. לדברי המשרד, חלק גדול מן העובדים במשרד נקלטו בו לפני 30 שנה או יותר, כאשר לא התקיים בו קורס צוערים, הגם שעובדים אשר נקלטו בשירות המדיני בלא להשתתף בקורס עשו זאת דרך מבצע להעדפה מתקנת של בני מיעוטים בארץ במסגרת פתיחתן של נציגויות בחבר המדינות וקליטת עולים מברית המועצות לשעבר.[3]

אגף ארגונים בינלאומיים (ארב"ל)[עריכת קוד מקור | עריכה]

האגף אחראי על הקשר מול הגופים הבינלאומיים בעולם. הוא כולל 3 מחלקות ויחידה אחת. יעדיו המרכזיים של האגף הם גיוס תמיכה בינלאומית רחבה במהלכים המדיניים של ישראל, בלימתם של מהלכים נגד ישראל בזירה האו"ם, הפחתת העוינות ביחס לישראל באו"ם וקידום פעילות ישראלית לא-פוליטית במסגרות האו"ם. הגשמת יעדים אלו כרוכה בדיאלוג עם הממשלות זרות, עם גופי, ארגוני ומטות האו"ם בארץ, בשטחים וברחבי העולם ועם ארגונים בלתי ממשלתיים, בשל חשיבותם הגדלה בעיצוב סדר היום העולמי. בדרך זו מקדם האגף גם את השתלבותה של החברה האזרחית הישראלית בעולם. בנוסף, האגף מקדם בקשר זה נושאים גלובליים חשובים, כזכויות אדם, מניעת רעב וזיהום הסביבה.‏[4]

חברות באו"ם[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדינת ישראל חברה באו"ם מ-11 במאי 1949. ישראל שותפה בארגונים השונים של הארגון ולוקחת בהם חלק (UNICEF ,ITU ,WHO וכדומה). בדרך זו משרד החוץ נחשף לנושאים וליחסים שונים בסדר היום העולמי ושותף לפעילות הבינלאומית. במוסדות האו"ם המשרד דרך נציגיו יכול לעשות שימוש בבמה הבינלאומית כדי להשפיע או לעורר תשומת לב לסוגיות או לעמדות ישראל, וכן לקדם נושאים, בהם קיים לישראל ידע רב ומתקדם. במשך השנים התקבלו באו"ם עמדות רבות שפגעו באינטרסים של ישראל, בהן, ההשוואה בשנת 1975 בין הציונות לגזענות שבוטלה רק בשנת 1991, הענקת מעמד של משקיף לאש"ף בשנת 1974, הכרה שהעניקה גושפנקה ללגיטימציה של הארגון ולתביעותיהם של הפלסטינים, וגינויים רבים שהתקבלו לאורך השנים על פעולותיה של ישראל. עם זאת, התקבלו החלטות ששירתו את ישראל, גם אם במידה שנויה במחלוקת, כתוצאה ממשאים ומתנים והסכמים שנכרתו, הוטוו והוסכמו עם נציגי משרד החוץ, כגון החלטה 242 (עם תום מלחמת ששת הימים), החלטה 338 (לאחר מלחמת יום כיפור), החלטה 425 בעניין לבנון, החלטה 1701 שהביאה לסיום מלחמת לבנון השנייה, החלטות שנתקבלו במועצת הביטחון וההחלטה על יום הזיכרון בינלאומי לשואה (2005), שהתקבלה בעצרת הכללית.‏[4][11]

שגריר ישראל הנוכחי בעצרת הכללית של האו"ם הוא רון פרושאור.

יחסים עם נאט"ו[עריכת קוד מקור | עריכה]

במשרד החוץ נעשו מאמצים להצטרף אל נאט"ו בשנות החמישים. בשנות החמישים סייעה ברית המועצות בהתחמשותן של מצרים וסוריה. ישראל ראתה בברית נאט'"ו כגורם שבכוחו להרתיע התערבות עתידית של ברית המועצות במזרח התיכון ואת תוקפנותן של מצרים וסוריה וכגורם שביכולתו לתת ערובה לביטחונה של ישראל אם תותקף. ישראל ביקשה להסתפח אל הברית כדי להשתתף במאגר הידיעות של נאט"ו ולהיות חלק בסידורי הקישור והתיאום ותכנון הסדרי ההגנה של הברית. בנוסף ישראל ביקשה שהברית תפרסם הצהרה שכל פגיעה במדינה מזרח תיכונית, לרבות ישראל, תגרור תגובה מצידה. בקשות אלו שנשלחו באיגרת אל מזכיר מדינת ארצות הברית על ידי אבא אבן, שר החוץ דאז, בנובמבר 1957 והוצגו בפני מועצת נאט"ו בדצמבר 1957 לא נענו בחיוב על ידי הברית בסופו של דבר. כיום נחשבת ישראל לבעלת ברית עיקרית שאינה בנאט"ו, מעמד שאומנם אינו כולל ברית הגנה הדדית אך מציע מגוון הטבות צבאיות וכלכליות.[12]

המרכז לשיתוף פעולה בינלאומי (מש"ב)[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – המרכז לשיתוף פעולה בינלאומי

המרכז לשיתוף פעולה בינלאומי אמון על סיוע של מדינת ישראל למדינות מתפתחות בעולם, באמצעות הדרכה והכשרה, בארץ ובחו"ל בתחומי החקלאות, הרפואה, החינוך ורווחה.

המחלקה לאורחים רשמיים (מאו"ר)[עריכת קוד מקור | עריכה]

המחלקה מטפלת באורחים הרשמיים המגיעים לארץ, אלה עשויים להיות נשיאים, ראשי ממשלה, שרי חוץ, יו"ר פרלמנט, שרים, חברי פרלמנט, עיתונאים, אנשי אקדמיה וכדומה. עבודתה של המחלקה כרוכה בהכנת הביקורים, ארגונם וביצועם, והיא המגישה סיוע לוגיסטי וייעוץ למסלולי סיור. ראש נציגות הוא היוזם את הזמנת המועמד או נותן אישור לכך, כאשר השיקול המרכזי הוא מידת חיוניותו בהשפעתו. גם למעמד ציבורי וקרבה לממשל ולחוגים המעצבים דעת קהל יש חשיבות גדולה. אם לא ניתן להשיג אישים מהשורה הראשונה ניתן להסתפק גם באנשים בתחילת דרכם, העשויים בעתיד לכהן בעמדות השפעה.

המחלקה מבוזרת לפי אזורים גאוגרפים, כשעל כל אזור מופקד עורך תוכנית. העורך מקבל את תיק האורח, הכולל את כל המידע הנחוץ אודותיו, לומד אותו וקובע את ההיבטים של תוכנית הביקור. לאחר שהוא מכין הצעה מסכמת הוא מזמן ישיבת תאום סופית עם כל הגורמים המעורבים. המחלקת שותפה גם לארגון ביקורי אנשים חשובים מאוד (אח"מים) בישראל, באמצעות הענקת ליווי וטיפול בהיבטים הטקסיים השונים של ביקורם.[13]

Cquote2.svg

הבאת אורחים הוא אחד האמצעים היעילים להסברה ושכנוע בתנאים אופטימליים, גם לגבי אורחים רמי מעלה שהוזמנו במיוחד ביוזמת המשרד ונציגיו, גם בניצול שהותם של אורחים כאלה שבאו ביוזמתם שלהם ארצה... לפעולה זו אין תחליף וזאת משום שלא ניתן ליצור מחוץ לישראל את הרקע ואת התנאים להצגת הנושאים שלנו והסברתם.

Cquote3.svg
– יהושע טריגור, סגן מנהל המחלקה 1978 - 1979, 1980 - 1981[14]

אגף הכלכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האגף אחראי על קשריה הכלכליים של ישראל על צדדיה השונים עם מדינות העולם וגופים שונים, כמו האיחוד האירופי. על ידי זיהוים של האינטרסים הכלכליים של ישראל, ותוך שילוב של היבטים מדיניים, האגף מתווה את מדיניות החוץ הכלכלית שלה. פעילותו של האגף כוללת בין היתר: סיוע לפיתוח גורמים עסקיים בחו"ל, סיוע במשיכת השקעות לישראל, עידוד הסכמים כלכליים בינלאומיים והעמקת היחסים הכלכליים השונים, בייחוד עם ארגונים כלכליים הבינלאומיים מובילים, כארגוני הסחר העולמי (FAO, OECD, WTO)ועוד.

האגף מורכב מחטיבה אחת ושלוש מחלקות: חטיבת כלכלת המזרח התיכון ושלוש מחלקות כלכלה.

א.  חטיבת כלכלת המזרח התיכון - חטיבת כלכלת המזרח התיכון מופקדת על הטיפול במכלול היחסים הכלכליים בין ישראל לעולם הערבי (הכולל את מדינות ערב, המפרציות והמגרב)

ב.  מחלקה כלכלית 1 – אחראית על פיתוח הקשרים הכלכליים עם צפון אמריקה, מדינות אסיה (ובעיקר: יפן, סין, קוריאה וסינגפור), אוקיאניה, (בעיקר אוסטרליה), אמריקה הלטינית (בעיקר: מכסיקו, ברזיל, ארגנטינה וצ'ילה) ואפריקה (בעיקר ניגריה ודרום אפריקה).

ג. מחלקה כלכלית 2 – אחראית על הקשרים הכלכליים עם מרכז ומערב אירופה, עם טורקיה וקפריסין וכן עם ארגון הסחר העולמי וארגון המדינות המפותחות (OECD).

ד. מחלקה כלכלית 3 – אחראית על הקשרים הכלכליים עם רוסיה ומרכז אסיה וכן על נושאי האנרגיה. 

מחלקת הטקס[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחלקת הטקס עוסקת בארגון טקסים רשמיים ובמתן השירותים השוטפים לסגל הדיפלומטי כגון חסינויות, תיאום עם שלטונות המכס, מע"מ, מיסי קנייה, הוצאת תעודות, ותיאום עם המשטרה בענייני שמירה על הנציגים. מלבד טקסים וקבלות פנים בבית הנשיא ובמשרד ראש הממשלה, המחלקה גם עורכת טקסים בנתב"ג כשהנשיא נוסע לביקורים ממלכתיים בחו"ל. בנוסף, המחלקה גם מטפלת במינוי קונסולי כבוד בישראל ובכתבי האמנה לשגרירי ישראל המתמנים לתפקידים בחו"ל.‏[4]

החטיבה לתכנון מדיני[עריכת קוד מקור | עריכה]

החטיבה, שהוקמה בשנת 1993, נועדה "להעמיק את ממד המחשבה המדינית היוצרת ואת התכנון המדיני בסוגיות מפתח של מדיניות החוץ הישראלית, בדגש על תהליכים מדיניים והתפתחויות אזוריות וגלובליות". החטיבה עוסקת בתכנון לטווח ארוך, תוך מתן תחלופות והצגת עמדות שונות. החטיבה גם מגבשת הערכת מצב מדינית שנתית, העושה את דרכה אל הקבינט וממשלת ישראל.‏[4]

אגף קשרי תרבות ומדע (קשתו"ם)[עריכת קוד מקור | עריכה]

האגף אחראי על "ייצוא התרבות" של ישראל לעולם בתחומי מחול, ספרות, מוזיקה, תיאטרון, קולנוע ואמנות פלסטית. האגף מטפל גם בהסכמי תרבות ומדע של מדינת ישראל עם מדינות זרות, בעריכת תוכניות לשיתוף פעולה תרבותי ומדעי ומארח נציגי תרבות ומשלחות מחו"ל ובתקצוב הכללי של האגף.‏[4]

אגף משפט[עריכת קוד מקור | עריכה]

אגף משפט עוסק במתן ייעוץ משפטי לשר החוץ, ליחידות המשרד ולנציגויות ישראל בחוץ לארץ; מטפל בהשלכות המשפטיות של יחסי החוץ של ישראל ושל מהלכי האו"ם ותוכניותיו המיוחדות; מנסח אמנות והסכמים בהם ישראל צד; מטפל בבעיות משפטיות של רשויות ישראל ואזרחיה בחוץ לארץ ובתביעות של ממשלות זרות ושל נציגויותיהן ואזרחיהן בישראל, לרבות בעיות חסינות וזכויות יתר של דיפלומטים זרים בישראל.

האגף בודק הצעות חוק של משרדים אחרים ושלחברי כנסת שיש להם השלכות על משרד החוץ ועל יחסי החוץ של ישראל.

האגף אחראי גם על ריכוז ההליכים הכרוכים בתביעות משפטיות המוגשות בידי המשרד או נגדו, בתיאום עם פרקליטות המדינה. האגף מייצג את המשרד בפני גופים שיפוטיים ומעין שיפוטיים.

נציג האגף משתתף במשא ומתן על ביצוע פעולות עסקיות כמו רכישת נכסים או שכירתם, רכישת ציוד, העסקת קבלנים, כל אלה פעולות החייבות לבוא לידי ביטוי במכרז או בחוזה. נציג האגף גם בודק את החוזים לפני חתימתם.[15]

היועץ המשפטי הנוכחי של המשרד הוא עו"ד אהוד קינן.

אגפים מרחביים במשרד[עריכת קוד מקור | עריכה]

מסגרת הפעילות של האגפים הללו מבוססת על חלוקה גאוגרפית. כל אגף מרכז את הפעילות הנמצאת בתחום אחריותו הגאוגרפית. קיימים שבעה אגפים ולהם מספר מחלקות המייצגות חלוקת משנה גאוגרפית. כל אגף אחראי לפעילות המדינית הנערכת במדינות אשר בתחום עיסוקו, פעילות המתבצעת על ידי השגרירויות והקונסוליות.

  • אגף אירופה המערבית
  • אגף אמריקה הלטינית והקריביים, הכולל שתי מחלקות:
    1. אמריקה המרכזית, מקסיקו והקריביים
    2. מדינות אמריקה הדרומית
  • אגף אסיה והפסיפיק
  • אגף אפריקה, הכולל שתי מחלקות:
    1. מדינות מזרח ודרום היבשת
    2. מדינות מרכז ומערב היבשת
  • אגף מרכז אירופה ואירו-אסיה
  • אגף צפון אמריקה
  • אגף מזרח תיכון ותהליך השלום - לאחר מלחמת ששת הימים האגף מטפל גם בנושא השטחים. בעקבות חתימת הסכם אוסלו, הורחבה מחלקת האוטונומיה באגף שעסקה במינהל האזרחי של הרשות הפלסטיני ושמה שונה למחלקה לעניינים פלסטיניים.‏[4]

המרכז למחקר מדיני (ממ"ד)[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – המרכז למחקר מדיני

בשנת 1974 הוקם המרכז למחקר מדיני לאחר המלצתה של ועדת אגרנט לחזק את מסוגלותה של ישראל להערכות מדיניות אל מול ההערכות הביטחוניות של מחלקת המחקר של אמ"ן. תפקידו של המרכז הוא לחקור היבטים מדיניים וכלכליים של יחסי החוץ של ישראל.

המרכז הוא יחידה עצמאית במשרד החוץ והוא מהווה גם חלק מקהיליית המודיעין הישראלית. היחידה מגייסת כוח-אדם מחוץ לעובדי המשרד. כיום, עוסק המרכז, בנוסף להיבטים מדיניים, גם בהיבטים אסטרטגיים וכלכליים, והוא מתייחס לאזורים גאוגרפיים מגוונים ולא רק למזרח התיכון וסביבתו.‏[4]

ביקורת על המבנה הארגוני של המשרד[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי דוח מבקר המדינה לשנת 2006 הבוחן היבטים בפעילות משרד החוץ, קיים במשרד פיצול ארגוני רב במחלקות, ובה בעת חל גם גידול משמעותי במספר יחידותיו בשנים 2000 - 2005. הגידול במספר היחידות מגדיל את מספר המנהלים וסגניהם. לדעת המבקר, השינויים הללו, כשנבחן הקשר בין מבנה המשרד להשגת יעדיו, מעוררים חשש שמא הם נועדו למלא גם את הצרכים האישיים של העובדים בו, ולא את צרכיו הארגוניים של המשרד בלבד.[3]

אנדרטת חללי משרד החוץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

בגינת משרד החוץ נמצאת אנדרטה לזכרם של עובדי משרד החוץ שנפלו בעת מילוי תפקידם בשליחויות שונות בחוץ לארץ. מידי שנה, ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, נערך טקס ממלכתי לזכר הנופלים בשירות החוץ במעמד שר החוץ ובני משפחות הנופלים.

ראשי המשרד[עריכת קוד מקור | עריכה]

שרי החוץ
שם תפקיד תחילת כהונה סיום כהונה סיעה
משה שרת שר החוץ 14.05.1948 19.06.1956 מפא"י
גולדה מאיר שרת החוץ 19.06.1956 12.01.1966 מפא"י
אבא אבן שר החוץ 12.01.1966 03.06.1974 המערך
יגאל אלון שר החוץ 03.06.1974 20.06.1977 המערך
משה דיין שר החוץ 20.06.1977 23.10.1979 ח"כ יחיד - משה דיין
מנחם בגין ראש הממשלה ושר החוץ 23.10.1979 10.03.1980 הליכוד
יצחק שמיר ראש הממשלה (החל מ-10.10.1983) ושר החוץ 10.03.1980 20.10.1986 הליכוד
שמעון פרס שר החוץ 20.10.1986 22.12.1988 העבודה
משה ארנס שר החוץ 22.12.1988 11.06.1990 הליכוד
דוד לוי שר החוץ 11.06.1990 13.07.1992 הליכוד
שמעון פרס שר החוץ 13.07.1992 22.11.1995 העבודה
אהוד ברק שר החוץ 22.11.1995 18.06.1996 לא היה חבר הכנסת בעת כהונתו
בנימין נתניהו ראש הממשלה ושר החוץ 18.06.1996 19.06.1996 הליכוד
דוד לוי שר החוץ 19.06.1996 06.01.1998 הליכוד-גשר-צומת
בנימין נתניהו ראש הממשלה ושר החוץ 06.01.1998 13.10.1998 הליכוד-צומת
אריאל שרון שר החוץ 13.10.1998 06.07.1999 הליכוד-צומת
דוד לוי שר החוץ 06.07.1999 04.08.2000 ישראל אחת
אהוד ברק ראש הממשלה ושר החוץ 04.08.2000 02.11.2000 ישראל אחת
שלמה בן עמי שר החוץ 02.11.2000 07.03.2001 ישראל אחת
שמעון פרס שר החוץ 07.03.2001 02.11.2002 ישראל אחת,העבודה-מימד
אריאל שרון ראש הממשלה ושר החוץ 02.11.2002 06.11.2002 הליכוד
בנימין נתניהו שר החוץ 06.11.2002 28.02.2003 הליכוד
סילבן שלום שר החוץ 28.02.2003 15.01.2006 הליכוד
אהוד אולמרט ראש הממשלה (בפועל) ושר החוץ 15.01.2006 18.01.2006 קדימה
ציפי לבני שרת החוץ 18.01.2006 31.03.2009 קדימה
אביגדור ליברמן שר החוץ 31.03.2009 18.12.2012 ישראל ביתנו
בנימין נתניהו ראש הממשלה ושר החוץ 18.12.2012 11.11.2013 הליכוד
אביגדור ליברמן שר החוץ 11.11.2013 מכהן הליכוד ביתנו
סגני שר במשרד
שם תחילת כהונה סיום כהונה
יהודה בן-מאיר 1981 1984
רוני מילוא 1984 1986
בנימין נתניהו 1988 1991
יוסי ביילין 1992 1995
אלי דיין 1995 1996
נואף מסאלחה 1999 2001
מיכאל מלכיאור 2001 2002
מגלי והבה 2007 2009
דני אילון 2009 2013
זאב אלקין 2013
מנכ"לי המשרד
שם תחילת כהונה סיום כהונה
ולטר איתן 1948 1959
יעקב צור 1959 1960
חיים יחיל 1960 1964
אריה לבבי 1964 1967
גדעון רפאל 1967 1971
מרדכי גזית 1972 1973
אברהם קדרון 1973 1976
שלמה אבינרי 1976 1977
אפרים עברון 1977 1978
יוסף צ'חנובר 1978 1980
דוד קמחי 1980 1986
אברהם טמיר 1986 1988
יוסי ביילין ("מנכ"ל מדיני") 1986 1988
ראובן מרחב 1988 1991
יוסף הדס 1991 1993
אורי סביר 1993 1996
איתן בנצור 1996 2000
אלון ליאל 2000 2001
אבי גיל 2001 2002
יואב בירן 2002 2004
רון פרושאור 2004 2006
אהרון אברמוביץ' 2006 2009
יוסי גל 2009 2011
רפאל ברק 2011 2013

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • עינור ח., אבימור ש. (1990), שלושים שנות סיוע בינלאומי של מדינת ישראל, האוניברסיטה העברית ירושלים
  • יגר מ. גוברין י. עודד א. (2002), משרד החוץ - 50 השנים הראשונות, כתר
  • דב בן-מאיר, מדיניות החוץ: תולדות, משימות, שליחות, ידיעות ספרים, 2011

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ קמחי, ד, שיקולי מוסר במדיניות החוץ, עמ' 1131-1129, מתוך: ר' יגר מ.(2002)
  2. ^ חלפון, א, קווים למבנה שירות החוץ של המדינה היהודית, ע' 8, מתוך: ר' יגר מ. (2002)
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 דוח ביקורת מבקר המדינה על היבטים בפעילות משרד החוץ 2006
  4. ^ 4.00 4.01 4.02 4.03 4.04 4.05 4.06 4.07 4.08 4.09 4.10 4.11 משרד החוץ של ישראל - האתר הרשמי
  5. ^ יגר, מ, עבודת ההסברה, ע' 1047, מתוך: ר' יגר מ. (2002)
  6. ^ הרצל, ל, פירוק נשק (פר"ן), ע' 240, מתוך: ר' יגר מ. (2002)
  7. ^ משרד החוץ: מיבנה, דרכי עבודה ולקחים (מתוך יומני שרת), ע' 50, מתוך: ר' יגר מ. (2002)
  8. ^ יגר, מ, עבודת ההסברה, ע' 1065 - 1067, מתוך: ר' יגר מ. (2002)
  9. ^ גומא, ח, התפתחות השירות הקונסולרי הישראלי, ע' 1092, מתוך: ר' יגר מ. (2002)
  10. ^ גומא, ח, התפתחות השירות הקונסולרי הישראלי, עמ' 1093 - 1095, מתוך: ר'יגר מ. (2002)
  11. ^ כהנא, ש, ישראל בזירת האומות המאוחדות, עמ' 789 - 823, מתוך: ר' יגר מ. (2002)
  12. ^ גלעד, ב, מאמצי ישראל להתקשרות עם נאט"ו (1957 - 1959), עמ' 362 - 364, מתוך: ר' יגר מ. (2002)
  13. ^ טריגור, י, ביקור אורחים רשמיים בישראל, ע' 1072 - 1075, מתוך: ר' יגר מ. (2002)
  14. ^ טריגור, י, ביקור אורחים רשמיים בישראל, ע' 1072, מתוך: ר' יגר מ. (2002)
  15. ^ http://mfa.gov.il/MFAHEB/AboutUs/Divisions/Management/Pages/yoetz_mishpati.aspx


משרדי ממשלות ישראל

משרד ראש הממשלה · משרד האוצר · המשרד לאזרחים ותיקים · משרד התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים · משרד הביטחון · המשרד לביטחון הפנים · משרד הבינוי והשיכון · משרד הבריאות · המשרד להגנת הסביבה · משרד החוץ · משרד החינוך · משרד החקלאות ופיתוח הכפר · משרד המדע, הטכנולוגיה והחלל · המשרד להגנת העורף · המשרד לענייני מודיעין · משרד המשפטים · המשרד לנושאים אסטרטגיים · משרד הפנים · המשרד לפיתוח הנגב והגליל · משרד העלייה והקליטה · משרד הרווחה והשירותים החברתיים · משרד התחבורה והבטיחות בדרכים · משרד התיירות · משרד הכלכלה · משרד התקשורת · משרד התרבות והספורט · המשרד לשירותי דת · המשרד לשיתוף פעולה אזורי · המשרד לירושלים והתפוצות


משרדים לשעבר: משרד הפיתוח · משרד ההסברה · משרד האספקה והקיצוב · המשרד לענייני ירושלים · משרד הכלכלה והתכנון · משרד העבודה · משרד המיעוטים · משרד העבודה והרווחה
סמל מדינת ישראל
שרי החוץ בממשלות ישראל

משה שרתגולדה מאיראבא אבןיגאל אלוןמשה דייןמנחם בגיןיצחק שמירשמעון פרסמשה ארנסדוד לוישמעון פרסאהוד ברקדוד לויבנימין נתניהואריאל שרוןדוד לויאהוד ברקשלמה בן עמישמעון פרסבנימין נתניהוסילבן שלוםציפי לבניאביגדור ליברמןבנימין נתניהואביגדור ליברמן