ששון חזקאל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ששון חזקאל
Sassoon Eskell
לידה 17 במרץ 1860
בגדאד, האימפריה העות'מאנית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 31 באוגוסט 1932 (בגיל 72)
פריז, צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה עיראק עריכת הנתון בוויקינתונים
תפקיד
  • Minister of Finance (1 בספטמבר 19211925)
  • חבר פרלמנט (19251932) עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה אביר מפקד במסדר האימפריה הבריטית עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
ששון יחזקאל יושב באמצע ומנחם צאלח דניאל שיושב מימין

סר ששון חזקאל (יחזקאל)אנגלית: Sassoon Eskell; בערבית: ساسون حسقيل, תעתיק מדויק: סאסון חסקיל; 17 במרץ 186031 באוגוסט 1932) היה מדינאי, איש עסקים, כלכלן ומשפטן יהודי־עיראקי. היה חבר ממשלה ופרלמנט, כיהן כשר האוצר הראשון של עיראק, בין השנים 19201925. נחשב בעיראק לאבי הפרלמנט. יחד עם גרטרוד בל ותומאס אדוארד לורנס, היה בין מכונניה של ממלכת עיראק, והיה לו משקל מכריע בארגונה הכלכלי והמשפטי של המדינה שזה עתה קמה.

היה המנהיג הבולט של יהדות עיראק בתחילת המאה ה-20 ובייחוד בשנות ה-20 שלה.[1]

קורות חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

חזקאל נולד בבגדאד למשפחה עשירה.[1] אביו, חכם חזקאל שלמה-דוד, היה תלמידו של הרב עבדאללה סומך. דודו הוא מנחם צאלח דניאל, שהיה מנהיג יהודי עיראקי עשיר, בעל קרקעות ונדבן. ב-1873 חכם חזקאל נסע להודו, שם שימש רב ראשי ושוחט לקהילה הבגדאדית המשגשגת שם. ב-1885 חזר לבגדאד כשהוא נהנה מיוקרה של סמכות רבנית ושל פילנתרופ. ב-1906 הקים בית כנסת על שמו בבגדאד.

ששון חזקאל למד בבית ספר "אליאנס" של כי"ח, בבגדאד.[1] ב-1877, בהיותו בן 17, נסע לקונסטנטינופול כדי להשלים את לימודיו. לאחר מכן עבר ללונדון ולווינה, שם למד כלכלה ומשפטים בבית הספר הגבוה ללימודי המזרח ("בית הספר לקונסולים"). לבסוף חזר לקונסטנטינופול כדי להשלים עוד תואר במשפטים. בשובו לבגדאד, נתמנה למישרה החשובה של מתורגמן לענייני חוץ של וילאית בגדאד.[1]

ב-1908 נבחר חזקאל לייצג את בגדאד בפרלמנט הראשון של "הטורקים הצעירים", שנתכנס בדצמבר אותה שנה באיסטנבול. הבחירות לפרלמנט נערכו על בסיס לא עדתי, וששון נבחר בקולות רבים שקיבל בכל מחוז בגדאד, על אף התנגדותם של קנאים מוסלמים בעיר בגדאד. בשנת 1909 כבר שימש במשך כמה שנים כמנהל חברת האוניות על נהר הפרת.[1]

בתקופת מלחמת העולם הראשונה גלה ששון מעיראק בשל רדיפות הטורקים את היהודים לקראת סוף המלחמה, אולם עם הכיבוש הבריטי חזר לבגדאד. הבריטים נזקקו לתמיכתם של נכבדי בגדאד בתוכניתם להמליך בן למשפחה ההאשמית על עיראק ולהכינה לעצמאות, ובין היתר פנו גם לששון, שהייתה לו השפעה רבה גם בקרב האוכלוסייה המוסלמית. המזרחנית גרטרוד בל שיבחה בספרה את תרומתו של ששון ליישום המדיניות הבריטית בעראק. בין השאר יעץ למושל הצבאי פרסי קוקס, וסייע לו להרגעת המרד האנטי-בריטי של 1920. ביוני 1920 נכלל ששון (ועמו שלושה יהודים נוספים) במשלחת בת 40 נכבדים, שנפגשו עם ממלא מקום ראש המינהל האזרחי בעיראק, ארנולד וילסון, ודרשו ממנו עצמאות מלאה.[1]

באוקטובר 1920 הסכים להפצרת הבריטים, והצטרף לממשלתו של עבד אל־רחמאן אל־כילאני, בתפקיד שר האוצר, ומאז כיהן בתפקיד זה ברוב הממשלות שפעלו בשנות ה-20.[1]

במרץ 1921 השתתף חזקאל יחד עם ג׳עפר אל־עסכרי בועידת קהיר בראשות וינסטון צ'רצ'יל, שעיצבה בין היתר את הסדרי השלטון בעיראק. חזקאל ועסכרי היו היחידים ממנהיגי עיראק שהוזמנו להשתתף בוועידה.[1] באוגוסט אותה שנה הוכתר המלך פייסל מהשושלת ההאשמית כמלך עיראק. יחסו הנינוח של פייסל ליהודי עיראק עשה את תקופתו לתור הזהב של יהודי עיראק במאה ה-20. על פי החוקה החדשה נקבע ששישה מתוך 80 חברי הפרלמנט יהיו יהודים, ואחד מתוך עשרים חברי סנאט יהיה יהודי. פייסל מינה את ששון לשר אוצר, במספר ממשלות שהקים.

ששון חזקאל קיבל תואר אבירות מאת המלך ג'ורג' החמישי ב-1923. קיבל גם מספר עיטורים לאחר מותו, בין השאר, גם מסאדם חוסיין. הוא תרם כספים לקרן קיימת לישראל לצורך קניית אדמות בארץ ישראל.

הסופר סאטע אל-חוסרי, בעל ההשקפה הלאומית הפאן-ערבית, שנתפרסם בעוינותו כלפי כל "האלמנטים הזרים", ובהם היהודים, כתב על חזקאל בזיכרונותיו: "אין כל ספק בכך, שהיה החריף מבין השרים והידען הגדול ביותר בענייני השלטון, אבל הרחוק ביותר מביניהם במחשבתו מ[שמירה על] האינטרסים של הארץ, שכן טובת עדתו הישראלית הייתה הדבר הראשון בחשיבותו במחשבותיו ובמעשיו".[2]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ששון חזקאל בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 חגי ארליך, המזרח התיכון בין מלחמות העולם, האוניברסיטה הפתוחה, ספר ב, יחידה 3, עמ' 152.
  2. ^ חגי ארליך, המזרח התיכון בין מלחמות העולם, האוניברסיטה הפתוחה, ספר ב, יחידה 3, עמ' 153.