שתייה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף שתיה)
חיילת צבא ארצות הברית נותנת לילדה פקיסטנית לשתות מבקבוק מים נקיים
גבר שותה כוס בירה
טיגריס שותה

שתייה היא הפעולה בה אורגניזם מכניס נוזלים לגופו דרך הפה או דרך העור (דגים לדוגמה). שתיית מים לדוגמה, היא הכרחית לקיומם של בעלי חיים ובני אדם. מניעת שתייה יכולה לגרום להתייבשות שעלולה אף להוביל למוות. לשם תפקוד תקין על בני אדם לצרוך לפחות כליטר וחצי מים ביום, וכמות גדולה יותר בתנאי אקלים ורמת פעילות מסוימים.

גם אדם מקבל נוזלים במידה מועטה בספיגה דרך העור. בהלכה יש נושאים שבהם סיכה כשתיה כלומר, סיכת הגוף בנוזל נחשבת כשתייה דרך הפה[1].

בהקשרים מסוימים, המילה "שתייה", הן בעברית והן בשפות אחרות, משמשת לעיתים כשם נרדף לשתיית משקאות אלכוהוליים.

התייבשות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – התייבשות

התייבשות היא מצב של חוסר בנוזלים בגוף. התייבשות נוצרת כאשר מגיעים לגוף נוזלים מעטים מדי דרך הפה, ובד בבד מאבד הגוף נוזלים רבים מדי - בצואה, בשתן, במערכת הנשימה או באידוי דרך העורהזעה ובפעפוע).

במקרי כווייה גדלה כמות המים האובדים דרך העור, שכן העור הפגוע לא מונע יציאת מים דרכו.

בעיה חמורה בהתייבשות היא שכאשר לגוף חסרים נוזלים, הוא מפסיק להזרים דם לאיברים שונים בגוף. כדי להזרים דם למערכות המרכזיות (דם, נשימה, עצבים), נפסקת זרימת הדם לכליות לאחר זמן קצר, ועקב כך האדם שהתייבש יקיא את כל מה שינסה לשתות. הטיפול במקרה זה כולל קירור של הצוואר כדי לדכא הקאה, או מתן עירוי. הבעיה בהחדרת עירוי במצב זה היא התכווצות כלי הדם ההיקפיים, וקושי בהחדרת המחט.

לשם מניעת ההתייבשות הגוף פועל במספר דרכים:

  • תחושת הצמא - גוף אשר נמצא במצב של חוסר נוזלים משדר למוח כי הוא זקוק למים. השדר מועבר לכלל מערכות הגוף ומוביל לתחושה פיזיולוגית של צמא. מים שמגיעים לכבד יכולים לעורר הפרשת הורמון שמאותת שאפשר להפסיק לשתות[2].
  • מיחזור נוזלים - במצב של חוסר נוזלים, הגוף מנסה לאגור את הנוזלים הנותרים בו, על מנת שלא להתייבש.

דרכי שתייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בני אדם רגילים לשתות על ידי כלי: כוס או כף (במקרה של מרק או חלב עם דגנים) שדרכו שופכים את המשקה אל הפה, אפשרות נוספת היא שתייה בקש על ידי הצמדת השפתיים וריקון (יחסי) של האוויר בפה, כך שהמשקה מגיע אל הפה על ידי הלחץ האטמוספירי (הפרש בין לחץ האוויר החיצוני לזה שבתוך הפה, מתגבר על כח המשיכה הפועל על הנוזל).

בעלי חיים רבים שותים בדרך כלל כשראשם גבוה מהמים, כבשים, סוסים, ויונקים רבים שותים ביניקה, באופן של משאבת בוכנה. חתולים וכלבים משתמשים בלשונם הגמישה לאחוז במים ולהעלותם אל הפה בתנועות רבות ומהירות, שכן מבנה הלסת שלהם אינו מותאם ליצירת ריק.

יונים שותות במציצה רצופה בשונה מרוב העופות שנדרשים להרים את ראשם עם כל לגימה.

ייחודית היא דרך שתייתו של יונק הדבש את ה'נקטר' (צוף) מתוך פרחים. מעקבים הראו שאינו מעדיף לשתות מפרחים גבוהים ממנו, שכן אינו נעזר בכוח המשיכה ויונק את הדבש בלשונו הארוכה והמפוצלת כך שיש בתוכה כעין שתי קשיות, על ידי לחיצה עליהם עם המקור נפתחים אחרי שנכנס הצוף אל הקשית היא מתגלגלת פנימה, בתנועה החוצה נדחף צוף אל הקשית והצוף שנכנס אל הלוע נדחף אל הגרון[3].

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ לעניין סיכה ביום הכיפורים תרומה וי"א גם בשאר איסורים כמו חמץ
  2. ^ אתר למנויים בלבד ורוניק גרינווד, ניו יורק טיימס, מאיפה מגיע האות שהגוף שתה מספיק? המיקום מפתיע, באתר הארץ, 31 בינואר 2022
  3. ^ להרחבה באתר מכון דוידסון איך חיות שותות