תאגיד השידור של הרייך
| פרטי הערוץ | |
|---|---|
| מדינה |
 רפובליקת ויימאר גרמניה הנאצית |
| סוג | ציבורי |
| תאריך השקה | 15 במאי 1925 |
| תאריך סגירה | 2 במאי 1945 |
| בעלות | ממשלת גרמניה |
| שפה | גרמנית |
| משרד ראשי | בית השידור, וסטנד, ברלין |
  | |
תאגיד השידור של הרייך (בגרמנית: Reichs-Rundfunk-Gesellschaft, נקרא גם RRG) היה גוף השידור הציבורי הלאומי ברפובליקת ויימאר ולאחר מכן בגרמניה הנאצית. החברה איגדה בתוכה את כל חברות שידור הרדיו האזוריות של גרמניה ממאי 1925 עד מאי 1945. משנת 1933 שימש ככלי מרכזי בתעמולה הנאצית.
כל ההקלטות ההיסטוריות של התאגיד מוחזקות בידי ארכיון השידור הגרמני של ARD.[1]
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
התאגיד הוקם בברלין ב-15 במאי 1925, והיה ארגון גג לתשעה גופי שידור רדיו אזוריים. משנת 1926 היו מרבית אחזקות התאגיד בידי הרייכספוסט, רשות הדואר הגרמנית שפעלה משנת 1866 עד 1945. כל תושבי גרמניה היו מחויבים בתשלום אגרת רדיו בעלות 2 רייכסמרק בחודש. ב-1932 היו 4 מיליון משתמשי רדיו רשומים במדינה.
החל מ-22 בינואר 1931 היה מטה התאגיד ממוקם בבית השידור (Haus des Rundfunks) בוסטנד, ברלין. הבניין עוצב בידי האדריכל הנס פואלציג בשנת 1929, והיה מרכז השידור הראשון בעולם וכלל גם היכל קונגרסים גדול.
בקיץ 1932 החלה ממשלת גרמניה תחת הקנצלר פרנץ פון פאפן להשיג שליטה על התאגיד. גם גופי השידור האזוריים הוכפפו לתאגיד והפכו לסניפים מקומיים שלו. מועצת המנהלים הייתה חייבת לקבל נציג ממשלתי, שפיקח על התוכניות, בשליחות שר הפנים, וילהלם פון גייל.
במהלך תהליך ההאחדה לאחר עליית הנאצים לשלטון ב-1933, התאגיד הולאם על ידי הממשלה הנאצית, והיה בשימוש נרחב על ידי משרד הרייך לתעמולה ולהשכלת העם תחת יוזף גבלס כדי להכתיב את תוכני הרדיו. ב-30 בינואר 1933, בזמן ששר הפנים החדש וילהלם פריק אכף את השידור החי של מצעדי הלפידים, התפטר יו"ר התאגיד הנס ברדוב והוחלף על ידי יוגן הדמובסקי. כמה מנהלים לשעבר נעצרו ונכלאו. החל מ-1 באפריל 1934 התאגדו חברות השידור האזוריות תחת התאגיד. התאגיד גדל עם השנים עם מיזוג רשתות שידור אזוריות כמו אלה של חבל הסאר. לאחר האנשלוס האוסטרי ב-1938, תחנת הרדיו Verkehrs AG של וינה הוכפפה לתאגיד.
ב-1 בינואר 1939, שונה שם התאגיד ל"תאגיד השידור של גרמניה הגדולה" (Grossdeutscher Rundfunk).
לאחר תחילת מלחמת העולם השנייה עם פלישת גרמניה הנאצית לפולין ב-1 בספטמבר 1939 עם התקרית המבוימת בגלייביץ, הפך התאגיד למכשיר חיוני של התעמולה הנאצית בזמן המלחמה, במיוחד באמצעות היומון Wehrmachtsbericht ותוכניות רדיו ייעודיות. מ-9 ביולי 1940 ואילך שידרו כל רשתות השידור את אותה רצועת שידור ארצית, שהסתיימה עם כיבוש בית השידור על ידי הצבא האדום במהלך הקרב על ברלין ב-2 במאי 1945.
עד 1950, התאגיד היה בתהליכי פירוק והוחלף בחברות שידור אזוריות. לאחר מכן הוקמה בגרמניה המזרחית חברת השידור של הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית (Rundfunk der DDR; שבהמשך שינתה שמה ל"השידור הממלכתי הגרמני", Deutscher Fernsehfunk ), בעוד בגרמניה המערבית הוקמה ARD, כתאגיד של מספר גופי שידור אזוריים.[2]
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Roger Manvell; Heinrich Fraenkel (13 December 2013). Doctor Goebbels: His Life and Death. Skyhorse Publishing Company, Incorporated. pp. 237–. מסת"ב 978-1-62636-949-8.
