תאוריה קולנועית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

התאוריה הקולנועיתאנגלית: Film theory) היא ענף בתחום לימודי הקולנוע (אנ'), הכולל קבוצות שונות של גישות ותאוריות אודות הקולנוע. התאוריה הקולנועית עסקה בתחילתה בעיקר בבשאלות אודות מהות הקולנוע, בתנאים ההכרחיים להיות הקולנוע "קולנועי" ובייחודיות מדיום הקולנוע בייחס לאומנויות האחרות ולדרכי תקשורות שונות. בהמשך, התאוריה הקולנועית התרחבה, והיא מהווה מסגרות רעיונית להבנת הקשר שבין הקולנוע לבין המציאות, המנגנונים השונים המעורבים בתהליך הצפייה בסרט, הצופה היחיד וההחברה על גווניה.[1] אין לבלבל את התאוריה הקולנועית עם תחומי המחקר האחרים של לימודי הקולנוע, עם ביקורות אמנות או עם חקר ההיסטוריה של הקולנוע, על אף שתחומים אלו קשורים זה בזה. התאוריה הקולנועית נשענת על תחומי מחקר חוץ-קולנועיים (בדומה לתורת הספרות). מבחינות רבות, התיאוריה הקולנועית חופפת לפילוסופיה של הקולנוע.[2]

סקירה כללית[עריכת קוד מקור | עריכה]

אונטולוגיה של הקולנוע[עריכת קוד מקור | עריכה]

תאוריות קולנועיות מוקדמות נוצרו בעידן הראינוע, בעיקר סביב דיון במהות הקולנוע, בהגדרת מרכיבי המדיום (בתנאיו ההכרחיים). הדיון האונטולוגי דן ב"ישות" הקולנועית, בין אם מפרספקטיבה של "אמנות ריאליסטית", הרואה בקולנוע משקף מציאות באופן מימטי ובין אם מפרספקטיבה של "אמנות פורמליסטית" המדגישה את הסגנון והמבע הקולנועי. הדיון התפתח ברובו דרך יצירותיהם של במאים כמו ז'אן אפשטיין (אנ'), סרגיי אייזנשטיין, לב קולושוב (אנ') ודזיגה ורטוב, ותאורטיקנים כמו רודולף ארנהיים (אנ'), בלה באלאז' וזיגפריד קרקאואר.[3] הוגים אלה הדגישו באופנים שונים כיצד הקולנוע נבדל מהמציאות וכיצד הוא יכול להיחשב כצורת אמנות לגיטימית (בעידן בו הוא נחשב בעיקר כסוגה של בידור בלבד). בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה, מבקר הקולנוע והתאורטיקן הצרפתי אנדרה באזאן דגל בריאליזם קולנועי, וטען כי מהות הקולנוע טמונה ביכולתו לשעתק באופן מכני את המציאות נאמנה.[4][דרוש מקור מלא]

הפרדיגמה המתודולוגית והפרדיגמה האפיסטמולוגית[עריכת קוד מקור | עריכה]

השאלה האונטולוגית "מהו קולנוע" התחלפה (אם כי לא נעלמה) בשאלה מתודולוגית "מאילו פרספקטיבות מחקריות ניתן להתבונן בקולנוע?" ובשאלה אפיסטמולוגית "איזה ידע מועבר באמצעות הקולנוע, וכיצד?". התאוריה הקולנועית ייבאה מתודות ונושאים מתחומים כמו: פסיכואנליזה, לימודי מגדר, אנתרופולוגיה, סמיוטיקה ובלשנות. התאוריה הקולנועית השופעה בעיקר מאסכולות של תורת הספרות כמו: פורמליזם רוסי, סטרוקטורליזם ופוסט סטרוקטורליזם, נאו-מרקסיזם, פמיניזם, תאוריה קווירית, דקונסטרוקציה, פוסט קולוניאליזם ופרגמטיזם. לכן, ניתן לראות בתאוריה הקולנועית גם כפועל יוצא של התאוריה הביקורתית בכלל.

התאורטיקן כריסטיאן מץ (אנ') נעזר במתודולוגיה של תורת הסימנים של דה סוסיר בניתוח הקולנוע, כחלק מהתבוננות במדיום הקולנוע כ"שפה". התאורטיקן ויוצר הקולנוע פיטר וולן (אנ') הוא מבין הראשונים שהבילו את המחקר אל עבר הפרדיגמה המתודולוגית. במחקרו שילב בין תאוריית האוטר לבין הסמיולוגיה והסטרוקטרליזם. התאוריה הקולנועית כשלעצמה הפכה דומיננטית באקדמיה, בעיקר על בסיס תאוריית האוטר. תאוריה זו התפתחה דרך הביקורת של מבקרי "מחברות הקונוע" ובמאי הגל החדש הצרפתי, והתמקדה באלמנטים המעשיים-סגנוניים של כתיבת סרטים, בימוי, הפקה, עריכה וביקורת, ובדגש על חשיבותו של הבמאי (האוטר).[5] התאוריה המשיכה להתפתח באמצעות מבקר הקולנוע של העיתון "וילג' ווייס" אנדרו סאריס.[6] בהמשך, תאוריה זו נזנחה לטובת גישות פוסטמדרניסטיות שזנחו את מרכזיותו של הסובייקט (בעיקר "מות האוטר").

התאוריה הקולנועית התפתחה לדון בנקודת המבט של ה"צופה" וב"מבט" הקולנועי בכלל. לורה מאלווי, שילבה בין פסיכואנליזה ופמניזים, ודיברה לראשונה על "המבט הגברי" כמחפיץ. הפילוסוף סלבוי ז'יז'ק מנתח את המבט הקולנועי בהקשר של הדיון של לאקאן ב"תשוקה אל הממשי".[7]

ביקורת ו"פוסט-תאוריה"[עריכת קוד מקור | עריכה]

התאורטיקן האמריקני דייוויד בורדוול (אנ') יחד עם הפילוסוף נואל קרול (אנ') פיתחו גישת "פוסט-תאוריה", המתיימרת להתנער מן "החולות הרעות" של התאוריה הקולנועית.[8] בורדוול דוגל בגישה הקוגניטיבית בקולנוע, ומתנגד להתפתחויות בתאוריה הקולנועית מאז שנות השבעים, המבוסס על סטרוקטורליזם, פסיכואנליזה, נאו-מרקסיזם ופוסט-סטרוקטורליזם ומתייחס אל תאוריות אלו במונח הגנאי "תאורית SLAB" (ראשי תיבות של: סוסיר, לאקאן, אלתוסר בארת). במקום זאת, בורדוול מקדם את מה שהוא מתאר כ"נאו-פורמליזם" (כתחייה של יסודות מהתאוריה הקולנועית הפורמליסטית (אנ')) ומתבסס בעיקר על מתודות השאובות מפסיכולוגיה קוגניטיבית.

תאוריות קולנועיות ספציפיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרות ראשונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרות משנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

באנגלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Dudley Andrew, Concepts in Film Theory, Oxford, New York: Oxford University Press, 1984.
  • Dudley Andrew, The Major Film Theories: An Introduction, Oxford, New York: Oxford University Press, 1976.
  • Francesco Casetti, Theories of Cinema, 1945–1990, Austin: University of Texas Press, 1999.
  • Stanley Cavell, The World Viewed: Reflections on the Ontology of Film (1971); 2nd enlarged edn. (1979)
  • Bill Nichols, Representing Reality: Issues and Concepts in Documentary, Bloomington: Indiana University Press, 1991.
  • The Oxford Guide to Film Studies, edited by John Hill and Pamela Church Gibson, Oxford University Press, 1998.
  • The Routledge Encyclopedia of Film Theory, edited by Edward Branigan, Warren Buckland, Routledge, 2015.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא תאוריה קולנועית בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Mast, Gerald; and Marshall Cohen, editors. Film Theory and Criticism: Introductory Readings, Third Edition.Oxford University Press, 1985.
  2. ^ "Philosophy of Film: Continental Perspectives" by Thorsten Botz-Bornstein The Internet Encyclopedia of Philosophy (IEP).
  3. ^ Robert Stam, Film Theory: an introduction", Oxford: Blackwell Publishers, 2000.
  4. ^ André Bazin, What is Cinema? essays selected and translated by Hugh Gray, Berkeley: University of California Press, 1971.
  5. ^ Weddle, David. "Lights, Camera, Action. Marxism, Semiotics, Narratology: Film School Isn't What It Used to Be, One Father Discovers." Los Angeles Times, July 13, 2003; URL retrieved 22 Jan 2011.
  6. ^ Gregg Kilday, Influential Film Critic Andrew Sarris Dies at 83, The Hollywood Reporter, 6/20/2012
  7. ^ סלבוי ז'יז'ק, ברוכים הבאים למדבר של הממשי (חמש מסות על ה-11 בספטמבר ואירועים נוספים), תרגום מאנגלית: רינה מרקס (הוצאת רסלינג)
  8. ^ Post-Theory: Reconstructing Film Studies (edited with David Bordwell), Madison, University of Wisconsin Press, 1996.