תאוריית הרב-מערכת
תאוריית הרב־מערכת (The Polysystem Theory) היא מודל כללי להבנה, ניתוח ותיאור של התפקוד וההתפתחות של מערכות ספרותיות. התאוריה פותחה על ידי תאורטיקן הספרות והתרבות הישראלי איתמר אבן־זהר במהלך המחצית השנייה של המאה ה-20. אבן-זהר נמנה עם בית הספר ללימודי תרגום בתל אביב, כחלק מקבוצת חוקרים (בהם גדעון טורי, זהר שביט ורקפת שפי) שעסקו בניתוח של סוגיות תרגום דרך עדשה סמיוטית ותרבותית, בהקשר של ספרות עולם ושל ספרות עברית.
מחקריו של אבן־זהר שעסקו בתאוריה פורסמו בצורה מוגמרת תחת הכותרת "לימודי רב־מערכת" (Polysystem Studies), בגיליון של כתב העת Poetics Today משנת 1990.
רקע תאורטי[עריכת קוד מקור | עריכה]
קבוצת החוקרים נצמדה תחילה לגישה פונקציונליסטית־דינמית, בעקבות עקרונות של הפורמליזם הרוסי על התנהגות מערכתית, ותפסה את תחום הספרות כמבנה סמיוטי הטרוגני. מדובר במערכת דינמית והיררכית, קשורה באופן הדוק לתרבות, לשפה ולחברה, והיא מוסדרת על ידי חוקים דומים. נקודת המבט הפונקציונלית־דינמית לוקחת בחשבון את הצמתים השונים של המערכת לאורך זמן, ובכך משלבת את שני הצירים הסוסריאניים - הסינכרוני והדיאכרוני - ומאפשרת תיאור של מבנים מורכבים יותר וניתוח היחסים בתוך מערכת נתונה לאורך זמן[1].
מנקודת מבט היסטורית זו, העברות ממלאות תפקיד מפתח בשמירה על התפוקה של המערכת הספרותית ובכך מבטיחות את המשכיותה. תאוריית הרב־מערכת שואפת להסביר את הסיבות להעברות ספציפיות, וכיצד הן ממומשות במערכת הספרותית[2].
תיאור המודל[עריכת קוד מקור | עריכה]
אבן-זהר מגדיר רב־מערכת כמערכת מרובה של מערכות שונות המצטלבות זו בזו וחופפות חלקית, תוך שימוש באפשרויות שונות בו־זמנית, אך שמתפקדות כמבנה שלם, שחלקיו תלויים זה בזה[3]. תפיסתו מתבססת על סכימת התקשורת של רומן יאקובסון, ומגדירה מחדש את המונחים שטבע הפורמליסט הרוסי (אבן־זהר 1990, עמ' 31). לפיכך, ה"צרכן" (consumer) עשוי לצרוך "מוצר" (product) המיוצר על ידי "יצרן" (producer), אך על מנת שייווצר "המוצר" (כגון "טקסט"), יש צורך בקיום של רפרטואר (repertoire) משותף, ששימושיו נקבעים על ידי מוסד (institution) כלשהו. חייב להתקיים "שוק" (market) בו ניתן להעביר סחורה כזו[4].
מושגי יסוד[עריכת קוד מקור | עריכה]
המושג "מוסד" פועלת כמסגרת מערכתית כללית, לא רק התייחסותית כפי שהיה ה"הקשר" של יאקובסון. אלא כמסגרת תרבותית המְוָוסֶּתֶת באופן פעיל. המוסד כולל לפחות חלק מהמפיקים, 'מבקרים', הוצאות לאור, כתבי עת, מועדונים, קבוצות סופרים, גופים ממשלתיים (כמו משרדי שרים ואקדמיות), מוסדות חינוך (בתי ספר, אוניברסיטאות), כלי תקשורת, ועוד[5]. בנוסף, טובע אבן־זהר את מושג ה"רפרטואר", מורכב מאותם פריטי תרבות בהם עושים שימוש המפיק או הצרכן ליצירה או להבנה ופענוח של המוצר בהתאמה[6]. כלומר, הכללים המסדירים את הייצור והצריכה הספרותיים. הם ממלאים תפקיד רגולטיבי ושל סטנדרטיזציה שפועל על החומרים או המודלים הזמינים לייצור. אבן-זהר מבדיל בין שלוש רמות ברפרטואר:
(1) רמת האלמנטים הבודדים: כוללת פריטים נפרדים בודדים, כמו מורפמות או לקסמות.
(2) רמת הסינטגמות: כוללת כל צירוף עד לרמה של "משפט".
(3) רמת הדגמים: כוללת חלקים פוטנציאליים של מוצר שלם, כלומר, שילוב של אלמנטים + כללים + היחסים הסינטגמטיים הניתנים ליישום על מוצר[2].
מרכז ושוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
מרכז המערכת מורכב מהרפרטואר הקנוני (החוקים והחומרים היוקרתיים והמקובלים ביותר), שמצוי בניגוד לרפרטוארים שוליים או פריפריאלים, כך שיש ביניהם מתח מתמיד. הדיכוטומיה בין מרכז לשוליים מתבטאת בהתנגדות בין רפרטואר "ראשוני" ו"משני " – חדשנות לעומת שמרנות, בהתאמה[7].
כאשר המערכת יציבה, המודלים המשניים (השמרניים) מווסתים את הרפרטואר הקנוני, ואילו אפשרויות ראשוניות (חדשניות) קיימות בשוליים. תהליך של שינוי בדרך כלל נובט מחוסר יציבות רגעית בתוך המערכת, שמאפשר העברה של רפרטואריים ראשוניים אל המרכז. כאשר רפרטואר ראשוני מחלחל למרכז הוא יכול להידחות לשוליים שוב או להתקבל כמודל יצרני. במקרה כזה, כאשר רעיון חדשני ראשוני עובר למרכז, הוא יווסת על ידי כללי המוסד ויעבור תהליך של קנוניזציה, יהפוך לחלק מהרפרטואר המשני (שמרני) ובאופן כללי ישתלט על מרכז המערכת. המודל הראשוני, אפוא, עובר הפשטה עד הפיכתו לאפיגונה. תהליך זה של העברה, שינוי ונורמליזציה, משקף את שני הכוחות המנוגדים שפוקדים על המערכת, שאיפה ליציבות וחתירה לשינוי. היחסים שתוארו זה עתה מתארים קשרים בין-מערכתיים בכל הרמות.
ספרות מתורגמת ברב-מערכת[עריכת קוד מקור | עריכה]
ספרות מתורגמת, אם כי לעיתים קרובות נתפסת כמערכת שולית, ממלא תפקיד מפתח בהעברת מאפיינים ממערכת אחת לאחרת. ספרות מתורגמת עשויה להציג מודלים של מציאות, שפה פואטית וטכניקות קומפוזיציה חדשים, בין היתר. לפיכך, הטקסטים לתרגום נבחרים בדרך כלל על פי צורכי מערכת היעד.
על מנת להעריך את טבעה של העברה דרך תרגום, אבן-זהר מונה שני משתנים עיקריים: (1) עקרונות הבחירה של הטקסטים שמתורגמים ו- (2) האופן שבו אותם תרגומים מאמצים או מיישמים חומרים מסוימים ביחס למערכת היעד (שקולטת לשורותיה את התרגום)[8]. העברה מסוג זה, לפי אבן-זהר, יכולה להיווצר כאשר המערכת הספרותית נמצאת באחת משלושה מצבים לא יציבים[9], בכל אחד מהמקרים ספרות מתורגמת עשויה לתפקד כגורם שמאיץ חדשנות ושינוי, ובכך ממלא תפקיד מרכזי:
(1) במערכת צעירה שהקאנון שלה טרם התהווה (לדוגמה, מערכת הספרות העברית בתחילת המאה ה-20).
(2) במערכת בשולי רב-מערכת גדולה, שהיא חלשה ביחס למערכות ספרות הסובבות אותה או תלויה בהם (לדוגמה, המערכת הספרותית הבלגית או הקנדית ביחס למערכת הספרותית הצרפתית).
(3) במערכת במשבר, בנקודת מפנה, או מה שאבן-זהר כינה "ואקום ספרותי" (לדוגמה, המהפכה הרוסית של 1917 או שתי מלחמות העולם).
בתנאים רגילים של יציבות במערכת, הספרות המתורגמת נוטה לתפוס עמדה שולית ולהיצמד למודלים שמרניים (רפרטואריים משניים). על ידי שחזור אפיגוניים, ספרות מתורגמת הופכת למנגנון של שימור, לפי אבן-זהר: בעוד שהספרות המקורית העכשווית עשויה להמשיך ולפתח נורמות ומודלים חדשים, ספרות מתורגמת עומדת בנורמות שנדחו לאחרונה, או הרבה לפני כן, על ידי המרכז וכבר לא שומרת על קשרים חיוביים עם הכתיבה המקורית[10].
כתוצאה מכך, התנהגותם והשפעתם של נוהלי התרגום משתנה. כאשר תרגומים כפופים לרפרטוארים ראשוניים, המאפשרים ואפילו מקדמים חדשנות, הטקסטים בשפת היעד נוטים להיות קרובים יותר למקור (במונחים של אדקוואטיות): קרי, הם משקפים אותו בצורה מדויקת או יצירתית יותר[11]. לעומת זאת, כאשר תרגומים כפופים לרפרטואריים משניים (שמרניים), הטקסט המתורגם יוגבל על ידי הנורמות הקיימות ויעוצב בעיקר על ידי האילוצים שמטילה המערכת המקבלת. לכן יהיה פער גדול יותר המקור והתרגום.
תרגום, לפיכך, נתפס כתופעה שאופייה וגבולותיה לא ניתנים לאומדם אחת ולתמיד, כי אם פעילות התלויה ביחסים הנשענים על מערכות תרבותיות נוספות.
הרב-מערכת הישראלית[עריכת קוד מקור | עריכה]
לרב-מערכת התרבותית העברית-ישראלית התפתחות מעניינת, לאור הנסיבות יוצאות הדופן של היווצרותה והמסורות העבריות עליה היא נשענת. מבחינה היסטורית ניתן לנתח את הרב-מערכת העברית כמערכת לא גאוגרפית עם מרכזים משתנים לאורך ההיסטוריה הארוכה שלה. לפיכך, מציין אבן-זהר כי השפעה חיצונית שולטת במערכת ברב-מערכת העברית מימי קדם, ובתקופות מסוימות השפעה זו הייתה תנאי הכרחי וחיוני להמשכיותה[12]. לאחרונה, במהלך תקופת ההשכלה, במאות 18 וה-19, עבר מרכז המערכת מאיטליה והולנד לאוסטריה וגרמניה. מאוחר יותר עבר לשטחי האימפריה הרוסית, ולבסוף התייצב במדינת ישראל המודרנית באמצע המאה ה-20.
לאחר הקמתה של מדינת ישראל יושמה העברית המודרנית כשפה הדיבור וכשפת תרבות כללית. מאז תחילת דרכה התפתחה המערכת הספרותית הישראלית על ידי שיקוף של מודלים רוסיים, וכן דוגמאות ביידיש, ששימשו כמודלים קנוניים והגבילו את ייצור הטקסטים המקוריים והמתורגמים במחצית הראשונה של המאה ה-20. למרות זאת, בהדרגה רב-המערכת מתנה את כלליה הנוקשים ביחס למודלים אלו, ואיפשרה את קיומם של דגמים חדשים שהחליפו את הישנים. בעקבות זאת גם התפתחו יצירתיות ומקוריות פנימיות במערכת עצמה. אבן-זהר הבחין בארבע תקופות ביחסי תלות אלה בין עברית לרוסית:
(1) הופעת יחסי התלות, בין השנים 1820–1860 בקירוב.
(2) תקופת ה"רוסיפיקציה" הראשונה, בין 1860–1920 בקירוב.
(3) תקופת ה"רוסיפיקציה" השנייה, בין 1920 ל־1950 בקירוב.
(4) ירידת יחסי התלות, החל משנת 1950 ואילך.
רב-טריטוריאליות ורב-לשוניות שאפיינו את הספרות העברית לאורך הדורות, החלו להשתנות מראשית התקופה הישראלית המודרנית (בשנות השמונים של המאה התשע-עשרה) והמשיכו להתפתח במהירות לאחר מלחמת העולם הראשונה. על אף שמאפיינים חיצוניים של רב לשוניות נעלמו תוך זמן קצר יחסית, המשיכה התלות ביחס למעמדן של מערכות ספרותיות אחרות, ולכן מעמדה של הספרות העברית התחזק משבירתם של קשרים אלו או עידונם (כפי שהתרחש עם שפות סמוכות כמו יידיש)[13]. תוצאה ברורה של התנאים החדשים הייתה הצורך של המערכת העברית לספק תרבות "גבוהה" ו"נמוכה" כאחד, מתוך משאביה הפנימיים ולא תוך הסתמכות על מערכת צמודה. חלק ניכר הושג באמצעות ספרות מתורגמת, שהפכה למערכת רחבה יותר שכבר אינה מחויבת רק לספרות מופת, וכך תופסת מקום חשוב ולעיתים דומיננטי ברב-מערכת הישראלית.
נוכחות במחקר[עריכת קוד מקור | עריכה]
בעקבות המפנה התרבותי שהתרחש במדעי הרוח החל משנות ה-70 של המאה העשרים ושקידם את חקר התרבות ממבט אינטרדיסציפלינרי, ההסתכלות על חקר התרגום השתנתה. עליית התחום של לימודי תרבות הביאה לבמה את נושא יחסי הכוחות בין טקסטים וגם בין שפות, ובכך התאפשר לחשוב על תרגום לא רק כשאלה ספרותית-פילוסופית או בלשנית. כפי שמשתקף במודל, המאבק המתמיד בין מרכז ושוליים מצביע על האופי החתרני של התרגום בתוך המערכת הספרותית, כאקט פוליטי ותרבותי. תאוריית הרב-מערכת זכתה להכרה רחבה בשנות ה-90 ומאז מהווה חלק מהקנון התאורטי של לימודי תרגום[14] ושל ספרות בכלל.
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ אבן זהר, איתמר, ”POETICS TODAY International Journal for Theory and Analysis of Literature and Communication", גיליון 11, מספר 1, 1990. עמ' 12
- ^ 1 2 אבן־זהר 1990, עמ' 14
- ^ אבן־זהר, איתמר, “הספרות העברית, מודל היסטורי.” הספרות, 1973. עמ' 290
- ^ אבן־זהר 1990, עמ' 34
- ^ אבן־זהר 1990, עמ' 37
- ^ קוד, פ. “Polysystem Theory Revisited: A New Comparative Introduction.” Poetics Today, גיליון 24, מספר 1, 2003, 91-126. עמ' 95
- ^ אבן־זהר 1990, עמ' 21
- ^ אבן-זהר 1990, עמ' 46
- ^ אבן-זהר 1990, עמ' 47
- ^ אבן-זהר 1990, עמ' 49
- ^ אבן-זהר 1990, עמ' 50
- ^ אבן-זהר 1990, עמ' 79
- ^ אבן-זהר 1990, עמ' 165-168
- ^ גנזל, אדווין, Contemporary Translation Theories. ראוטלדג' (Routledge), 1993.