תאוריית ההתפתחות הספונטנית
תאוריית ההתפתחות הספונטנית (מאנגלית: Spontaneity theory of child development) היא תאוריה בפסיכודרמה המתארת את השלבים ההתפתחותיים של התינוק. יוצר התאוריה הוא הפסיכיאטר יעקב לוי מורנו, מחלוצי הפסיכודרמה והפסיכותרפיה הקבוצתית. התאוריה מסבירה את התפתחות התינוק ואת השלבים השונים שהוא עובר, בהתאם ליכולת שלו לחוות את עצמו ביחס לאחֵר בכל שלב, תוך כדי התבססות על ההנחה שהגשמת מלוא הפוטנציאל ההתפתחותי קשורה במקסימום ספונטניות במהלך התהליך.
התאוריה ההתפתחותית בפסיכודרמה מתארת את התהליך הבריא שעל התינוק לעבור כדי להפוך בסופו של דבר לאדם בוגר, בעל עצמי מגובש ויכולת אמפתית לאחר. אדם שנתקל בחסך כלשהו באחד השלבים, עלול לפתח כל פעם צורך, תלות או אובססיה לאדם או לאובייקט אחר. ממשיכי דרכו של מורנו שאלו תהליך התפתחות זה, וחיברו אותו למפגש ולטכניקות בפסיכודרמה, מתוך ראייה שבה המשתתף בקבוצה זקוק לתנאים דומים כדי לאפשר לו לגדול בתהליך ההתפתחות הפרטי שלו. השלבים השונים בתאוריה מחולקים על פי התערבויות אלו, המקדמות את האדם בשלב בו הוא נמצא: הלידה - כשלב החימום; שלב הכפיל; שלב המראה; שלב ה"אגו מסייע"; ושלב חילוף התפקידים.
השלבים
[עריכת קוד מקור | עריכה]בהתפתחות עובר התינוק (ובהמשך הילד) תהליך בו הוא לומד להפריד בין הזהות שלו לזהות של האחר. הפרדה זאת מובחנת בחמישה שלבים; החל מהשלב הראשוני בו אין כלל הפרדה, עד לשלב האחרון בו ישנה יכולת הפרדה אמפתית של אדם בוגר.
שלב "כלל הזהויות" – הלידה - החימום
[עריכת קוד מקור | עריכה]השלב הראשון נקרא על פי מורנו שלב "כלל הזהויות" (All identity), בו האחר נחווה עבור התינוק כעצמו, האישיות שלו ושל האחר היא אחת, ולתינוק אין עדיין זהות או אגו משלו. זהו השלב הראשוני של החיים, הכולל את הלידה והרגעים הראשונים.
לפי מורנו, התינוק האנושי נולד עוד בטרם האורגניזם שלו מוכן ובשל להתמודדות עם כל מורכבויות העולם החיצוני המקיף אותו. התינוק לא נולד לתוך חלל ריק, אלא נכנס לתוך מציאות מסוימת ומתמודד כל רגע עם מצבים חדשים שמעולם לא פגש. זהו שלב שבו באה לידי ביטוי שיא הספונטניות של חיי האדם, והתינוק זקוק לה כדי לתפקד וכדי להמשיך בתהליך גילוי העולם. אך בשונה מחלק מבעלי החיים האחרים, הוא זקוק לעזרה כדי לשרוד ולהתגבר על מורכבות העולם[1]. מכיוון שהתינוק הוא חסר אונים בשלבים הראשונים, בהמשך תפקיד הדמות המטפלת בו יהיה לעזור לו דרך שימוש בטכניקות כמו הכפיל, המראה, האגו המסייע וחילוף התפקידים – אשר נעשות בתהליך ההתפתחות בצורה אינסטינקטיבית על ידי האחר המשמעותי, ואילו בפסיכודרמה הן מונחות על ידי המטפל.
הימים הראשונים של התינוק הם רגעים שלא יחזרו על עצמם בחיים, "הכי חדשים" שיכולים להיות לו (בהמשך התינוק כבר יכיר מצבים מגוונים) – והתינוק צריך להגיב למצבים חדשים אלו באופן מיידי ללא שום מודל חיקוי (מכיוון שאין לו שום אגו או ניסיון קודם בעולם). בימים אלו התינוק מגיב בצורה אינסטינקטיבית. לצורך כך הוא זקוק ליכולת להגיב בצורה ספונטנית.
ספונטניות היא "תגובה הולמת למצב חדש, או תגובה חדשה הולמת למצב ישן", והיא זאת שמאפשרת לתינוק להתעלות מעבר ליכולות שהיו לו עד אז, בהיותו עובר ברחם[2]. כדי שהתינוק יגיע לעולם עם כמות ספונטניות שתעזור לו לעבור את ימי חייו הראשונים, מורנו רואה את תהליך הלידה כשלב חימום פיזי של האם והעובר לקראת היציאה אל החיים.
בדומה לאופן בו תהליך הלידה עוזר לתינוק לשרוד את ימיו הראשונים, כך גם במפגש בפסיכודרמה ישנו חימום בהתחלה, העוזר למשתתפים להגיע למקסימום ספונטניות לקראת שלב הפעולה.
שלב "אני מורחב" - הכפיל
[עריכת קוד מקור | עריכה]בתחילת ההתפתחות, התינוק חווה את אימו כהמשך ישיר שלו, ללא התחלה וסוף בחלל, "אני מורחב" (Extension me) - הוא והאם ישות אחת מאוחדת, המתנהלת יחד בעולם, בקרבה גדולה ובמקצב זהה. האם הטובה דיה אמורה לספק לתינוק את צרכיו השונים (רעב, עייפות, כאב). בשלב זה של התפתחות התינוק, האם "משאילה" את עצמה בשבילו ושמה אותו בעדיפות עליונה. פעמים רבות בשלב זה עשויה האם "לדבב" את התינוק, ולבטא את הבכי שלו בצורה מילולית (למשל לומר "אני בוכה כי אני רוצה לישון" בשם התינוק). גרעין האישיות של התינוק נבנה בתקופה זו דרך חוויה בסיסית זאת, בה הוא לומד לעשות התאמה ולהכיר את קולו הפנימי.
גם בפסיכודרמה מתבטאת פעילות זו, בתפקיד ה"כפיל". בדומה לאם, מצליח הכפיל בעזרת אמפתיה, הזדהות, גמישות וויתור על העצמי שלו, לקרוא את מחשבותיו של הפרוטגוניסט ולהביע אותן בקול; כך לומד הפרוטגוניסט על תחושות או צרכים שהוא חווה אך אינו מצליח לזהות בבירור ולקרוא להם בשמם. המשמעות של שלב התפתחותי זה במפגש הפסיכודרמטי מיוצגת על ידי החוויה הזו - בה מישהו מצליח להבין את מה שעובר על הפרט ולהביע את זה בשמו. זו חוויה חזקה התורמת רבות להתפתחותו של הפרוטגוניסט ולהתמודדות שלו עם הקונפליקטים העולים, תוך כדי חיזוק תחושת התמיכה והביטחון שלו והגברת הספונטניות[3]. השימוש בכפיל נעשה לאורך כל המפגש הפסיכודרמטי, בעיקר בשלב הפעולה של הפרוטגוניסט אך גם בשלב ה"שרינג" (בו המשתתפים יוצרים מעין כפיל לפרוטגוניסט, בזמן שהם חולקים עמו תחושות דומות לשלו, שחוו בעבר או במהלך המפגש).
שלב "אני זר" - המראה
[עריכת קוד מקור | עריכה]עם המשך התפתחות התינוק, מגיע השלב שנגמרת ההתאמה המלאה בין האם לתינוק, ואז התינוק חווה מידע מבחוץ שלא תמיד תואם לקול הפנימי שלו, "אני זר" (Stranger me). מצב חדש זה יכול להוות לתינוק חוויה טראומטית, ותפקיד האם הטובה דיה הוא לעזור ולתמוך בו מול התסכול. בשלב זה ישנה התבוננות על התינוק מבחוץ: התינוק מתחיל ללמוד שיש אני-אתה (למשל כשהאם אומרת "אתה רעב", או כשהילד רוצה לעשות דברים לבד, או אף לשמור סוד מפני ההורים).
בפסיכודרמה באה לידי ביטוי טכניקה זו, כאשר המנחה מוציא את הפרוטגוניסט מתוך המצב, ומאפשר לו להסתכל עליו מבחוץ, מנקודת מבט אחרת, כאשר הוא עצמו אינו מעורב בה, בצורה יותר אובייקטיבית לכאורה - כמעין הסתכלות במראה[4]. למשל, המנחה מבקש מחבר אחר בקבוצה לגלם את התפקיד שהפרוטגוניסט גילם עד כה, תוך כדי הדגשה של טקסט מסוים, שפת גוף, טון דיבור וכדומה; כאשר הפרוטגוניסט צופה בסצנה מבחוץ, המנחה מעודד אותו להגיב על מה שקורה בסצנה, ואף להיכנס לתוכה חזרה ולהתערב. כאשר המראה נעשית מתוך מקום אמפתי ולא ביקורתי, בשל ההרחקה, יש לפרוטגוניסט הזדמנות להתייחס למצב בדרך אותה לא ניסה בעבר, ולנסות דרכי התמודדות חדשות[5]. טכניקת המראה באה לידי ביטוי גם בתרגילים רבים בשלב החימום (כמו בתרגיל בו מתחלקים לזוגות ועומדים אחד מול השני כך שאחד מחקה את השני, או בתרגיל בו מישהו אומר משפט ותנועה וכל הקבוצה חוזרת אחריו בחיקוי). ב"שרינג" טכניקת המראה באה לידי ביטוי כאשר חברי הקבוצה מתארים סיטואציות דומות עליהן יכול הפרוטגוניסט להסתכל מבחוץ.
שלב "אני והאחר" - ה"אגו מסייע"
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשלב זה מתבססת המודעות אצל הילד שהוא מופרד מהאם. העולם הוא כבר לא הארכה של עצמו אלא קיימים עוד הרבה אנשים השונים מהעצמי שלו - "אני והאחר" (Other me). זהו שלב בו נכנס הילד לחברת בני האדם, ולומד בעזרת ההורים על מגוון התפקידים בחברה. הוא עוד לא יכול להסתכל על הדברים מנקודת המבט של האחרים, אבל הוא כבר מודע לקיומם.
במפגש הפסיכודרמטי שלב זה בא לידי ביטוי בסוציודרמה הקבוצתית, שעוזרת להגברת המודעות של המשתתפים באשר לתפקיד החברתי אותו הם ממלאים, והתפקידים החברתיים של האחרים בקבוצה. כמו כן, בפסיכודרמה לומד המשתתף על האחר דרך האינטראקציה שישנה בין הפרטים בקבוצה במהלך המפגש. בנוסף, בעזרת ה"שרינג" הוא מבין שבמהלך הפסיכודרמה (שהוא עשה או צפה בה) גם חברי הקבוצה האחרים עברו תהליך כלשהו, מעט שונה מהחוויה שלו.
שלב "אני אתה" - חילוף התפקידים
[עריכת קוד מקור | עריכה]במצב שבו הילד המתפתח קיבל "כפיל" ו"מראה" טובים, ופיתח עצמי מגובש - הוא יותר פנוי רגשית; ולאחר השלב של "אני האחר" בו הוא מגלה שיש אחרים, הוא יכול להמשיך ולרכוש יכולת להתבונן על העולם מנקודת המבט של האחר. זהו השלב בו נוצר "אני-אתה" (Me & you), ונוצרת אמפתיה.
בפסיכודרמה חילוף התפקידים היא טכניקה מרכזית, הבאה לידי ביטוי כאשר הפרוטגוניסט מחליף תפקיד עם ה"אגו המסייע", ולומד להסתכל על הדברים מנקודת מבט של האחר. גם שאר המשתתפים מתרגלים טכניקה זו כאשר הם עצמם ממלאים את התפקידים השונים של האגו המסייע, או מבצעים תפקיד של כפיל[6].
חשיבות התאוריה בטיפול
[עריכת קוד מקור | עריכה]מכיוון ששלבי ההתפתחות והטכניקות המייצגות אותן קשורים זה לזה ונובעים זה מזה, נדרשים המטפלים בפסיכודרמה לא רק להכיר את הטכניקות השונות ולהשתמש בהן באופן אקראי, אלא גם להבין את ההקשר אליו הן שייכות ולהיעזר בהן מתוך האוריינטציה של התאוריה ההתפתחותית של מורנו. זאת כדי ליצור סביבת צמיחה המאפשרת לחברי הקבוצה לעבור תהליך התפתחות בעצמם.
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Moreno, J. L. (1944) Spontaneity theory of child development, Sociometry, 7 -reprinted in Moreno 1946
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ .(Moreno, J. L. (1944) Spontaneity theory of child development, Sociometry, 7 (reprinted in Moreno 1946
- ^ .Bannister, A. (2007). Psychodrama and child development. In C. Baim, J. Burmeister, & M. Maciel, (Eds.). Psychodrama: advances in theory and practice. London: Routledge
- ^ .Blatner, A. (1996). Acting-In: Practical Applications of Psychodramatic Methods. (3rd Ed.). pp 31 -34
- ^ .Hollander, C. (1967) The mirror technique as a psychodramatic encounter, Group Psychotherapy, 20: 103
- ^ .Kellermann, P. F. (2007). Let’s face it: Mirror in psychodrama. In: C. Baim, J. Burmeister & M. Maciel, (Eds). Psychodrama: advances in theory and practice. London: Routledge
- ^ נהרין, א' (1985) במה במקום ספה. הוצאת צ'ריקובר.