תאטרו גולדוני

תאטרו גולדוני
מידע כללי
סוג	אולם תיאטרון
על שם	קרלו גולדוני
כתובת	San Marco, 4650/B, 30124 Venezia
מיקום	ונציה
מדינה	איטליה
בעלים	Giacomo Baldissera Treves de Bonfili
הקמה ובנייה
תקופת הבנייה	?–1622
תאריך פתיחה רשמי	1979
קואורדינטות	45°26′11″N 12°20′07″E / 45.4364°N 12.3353°E
	www.teatrostabileveneto.it
	(למפת ונציה רגילה) תאטרו גולדוני

תאטרו גולדוני (באיטלקית: Teatro Goldoni) (לשעבר תאטרו סן לוקה, תאטרו ונדראמין די סן סלווטורה) הוא אחד מבתי האופרה והתיאטראות של ונציה. כיום שוכן בו התאטרו סטאבילה דל ונטו. התיאטרון המודרני נמצא סמוך לגשר ריאלטו במרכזה ההיסטורי של ונציה.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כל התיאטראות החשובים בוונציה היו בבעלותן של משפחות אצולה בעלות ייחוס, ששילבו עסקים עם תענוגות בעיר האיטלקית - אולי אפילו האירופאית - שטיפחה את תרבות התיאטרון העמוסה והתחרותית ביותר. בעוד שמרבית הצגות האופרה באירופה עלו על הבמה בחצרות מלכים ובני אצולה עתירי ממון, משכו "הזדמנויות כלכליות ותשוקה לראוותנות חושפנית", לצד דעיכה בסחר המסורתי מעבר לים, את מיטב המשפחות הוונציאניות להשקיע בתיאטרון במהלך המאה ה-17.

משפחת גרימאני, שבאה תכופות בקשרי נישואים עם משפחת ונדראמין, הייתה בעמדה שלטת, כמי שבבעלותה מה שקרוי כיום התאטרו מאליברן, אז תאטרו סן ג'ובאני גריזוסטומו, וכן תאטרו סן בנדטו ואחרים. משפחת וֶנְיֵיר החזיקה בבעלותה את לה פניצ'ה, שעודנו בית האופרה הראשי.

תאטרו סן לוקא[עריכת קוד מקור | עריכה]

בבעלות משפחת ונדראמין היה ה"תאטרו די סן לוקא", או "תאטרו ונדראמין" או "תאטרו סן סלווטורה", שנוסד בשנת 1622 ברובע סן סלווטורה, או בניב הוונציאני, "סן סלוודור". שם התיאטרון שונה בהמשך ל"תאטרו אפולו" ומאז 1875 הוא קרוי "תאטרו גולדוני", ועודנו משגשג כתיאטרון העיקרי בעיר למחזות, עכשיו בבניין משנות ה-20 של המאה ה-18. ^[1] בתקופת חייו של קרלו גולדוני, גדול הדרמטורגים בוונציה, רק סן לוקא ומליבראן העלו עדיין דרמה מדוברת, ונטישתו את משפחת גרימאני לטובת משפחת ונדראמין בסן לוקא בשנת 1752 היה אירוע רב-חשיבות בתולדות התיאטרון של התקופה, פתיחה לתקופה היפה ביותר בחייו, כנראה, שבה מילא תפקיד חשוב לא רק בקומדיות שכתב אלא גם בהתפתחות האופרה בופה.^[2] יחסיה של משפחת ונדראמין, שהייתה מעורבת באופן ישיר ומשמעותי בניהול התיאטרון, עם גולדוני היו משובשים לעיתים, רצופי ויכוחים על כסף ועל סגנון מחזותיו, עד שעזב בשנת 1761 ויצא לפריז, כתוצאה מדין ודברין עם יריבו, קרלו גוצי. עם זאת, משפחת ונדראמין לא הרחיקה לכת במעורבותה כמו וינצ'נצו גרימאני, שהיה חשמן ולבריתן אופרה.

התיאטרון עבר שינויים ושיפוצים רבים בגלל שריפות או כשלים מבניים. החשובים ביותר בהם היו של האדריכל ומעצב התפאורות ג'וזפה בורסאטו בשנת 1818, ועיצובם מחדש של החדרים בידי פרנצ'סקו בגנארה, אז מננהל אמנותי בלה פניצ'ה, בשנת 1833. בשנת 1826 היה זה התיאטרון הראשון באיטליה שהכניס תאורת גז. זהו תיאטרון איטלקי מסורתי ברוח המאה ה-18, בעל אולם בן ארבעה נדבכיפם של תאים ויציעים, בתפוסה כוללת של 800 מקומות. רוחב הבמה 12 מטרים ועומקה 11 מטרים, והיא מוקפת שבכת ברזל.^[3]

תאטרו גולדוני[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1875, כחלק מן החגיגות להולדת המחזאי, שונה שם התיאטרון ל"תאטרו גולדוני" ביוזמת אנג'לו מורו לין, בתמיכת האלמנה רג'ינה דה מארקי ממשפחת ונדראמין.

התיאטרון נשאר בידי הצאצאים של משפחת ונדראמין עד 1957. הארכיבים של "תאטרו ונדראמין", השמורים עכשיו במוזיאון שהיה בעבר ביתו של גולדוני, משמשים יותר ויותר את ההיסטוריונים. התיאטרון נסגר אחרי מלחמת העולם השנייה משום שהמבנה התערער עד כדי סכנה, ובעליו הסירו את חזקתם עליו בשנת 1957. לאחר שיקום ושיפוץ ממושך לשיפור התפוסה והשירותים, נפתח התיאטרון מחדש בשנת 1979. ההפקה הראשונה הייתה "לה לוקאנדיירה" מאת גולדוני.

בתיאטרון מתקיימת עונת פרוזה שמארגן תאטרו סטאבילה דל ונטו "קרלו גולדוני", וכן יש בו מופעי תיאטרון לילדים, אופרה, קונצרטים, בלט ושאר אירועים.