תביעת הקונגרס היהודי העולמי נגד מערכת הבנקאות השווייצרית

התביעה של הקונגרס היהודי העולמי נגד מערכת הבנקאות השווייצרית הוגשה בשנת 1995, במטרה להשיב פיקדונות שהופקדו בשלושת הבנקים הגדולים בשווייץ, UBS, קרדיט סוויס ו-Swiss Bank Corporation, על ידי קורבנות רדיפות גרמניה הנאצית בתקופה שלפני ובמהלך מלחמת העולם השנייה. הקונגרס היהודי העולמי פתח במשא ומתן עם המועצה הפדרלית של שווייץ ועם הבנקים השווייצריים, ובשלב מאוחר יותר הורחבה התביעה גם נגד חברות ביטוח שווייצריות, בשל דרישות הוכחת בעלות מכבידות עבור חשבונות פוליסות ביטוח. התביעה קיבלה גיבוי חזק מצד פוליטיקאים פדרליים ומדינתיים בארצות הברית, לרבות איומים בסנקציות כלפי הבנקים השווייצריים, והדלפת מסמכים על ידי כריסטוף מיילי, שומר בבנק, אשר הפעילו לחץ שהוביל להסדר פשרה בשנת 1998 בבית משפט בארצות הברית. ההסדר כיסה מספר קבוצות תובעים שנפגעו ממדיניות ממשלתית ומעשייתם של הבנקים. ממשלת שווייץ לא הייתה צד להסכם הפשרה.

נכון לתחילת שנת 2020, שולמו פיצויים בסך כולל של כ-1.29 מיליארד דולר לכ-458,400 תובעים.

בעוד שהתביעה נחשבת בעיני רבים בארצות הברית כאבן דרך משמעותית בצדק לניצולי השואה, היא עוררה מחלוקת בשווייץ. יש שהביעו ביקורת על כך שסכום הפיצוי עלה באופן משמעותי על הסכומים שאכן נמצאו בבנקים, לפי ממצאי ועדת וולקר, וכי הפשרה לא התבססה על חישוב כספי מדויק אלא על פשרה בין הקונגרס היהודי העולמי לבין המוסדות הפיננסיים השווייצריים, תחת איום בסנקציות אמריקאיות. ביקורת נוספת הופנתה לכך שעל פי תנאי הפשרה, הוטלה על הבנקים השווייצריים אחריות גם לרווחים שנבעו מסירוב לקלוט פליטים יהודיים לשווייץ ומעבודות כפייה שביצעו פליטים יהודים למען תאגידים שווייצריים בתקופת המלחמה, החלטות אשר לא היו נתונות לסמכותם של הבנקים.

רקע היסטורי

בשל הנייטרליות הצבאית המוצהרת של שווייץ במלחמת העולם השנייה, הפכו הבנקים השווייצריים למקום מפלט בטוח עבור נכסים יהודיים לפני ובמהלך מלחמת העולם השנייה. בתקופת השואה נרצחו כ-שישה מיליון יהודים, בהם גם אנשים שהפקידו את כספם בבנקים שווייצריים. מאז תום המלחמה, דווח על קשיים מצד יורשים של מפקידים שנרצחו בהשגת גישה לכספים. הבנקים השווייצריים דרשו לעיתים תעודת פטירה של המפקיד המקורי, אף על פי שגרמניה הנאצית לא הנפיקה תעודות פטירה לקורבנות השואה. חלק מהיורשים אף טענו כי הבנקים סירבו לשתף פעולה, ולעיתים הטעו אותם לגבי עצם קיומו של החשבון. חוקי הסודיות הבנקאית השווייצריים מנעו מפקידים בבנק לספק מידע על בעלי חשבונות לאנשים שלא הצליחו להציג הוכחה רשמית לקשר משפחתי. כל חשיפת מידע כזו הייתה עלולה להביא להטלת קנס או למאסר של הפקיד, בהתאם לחוק הבנקים הפדרלי של שווייץ משנת 1934.

שווייץ מסדירה תביעות מתקופת מלחמת העולם השנייה: הסכם וושינגטון (1946)

בשנת 1946 נחתם הסכם וושינגטון בין שווייץ לבין בעלות הברית המערביות, בבירת ארצות הברית, וושינגטון די. סי.. במסגרת ההסכם התחייבה שווייץ לשלם 250 מיליון פרנק שווייצרי לצורך שיקום אירופה לאחר המלחמה. בתמורה, ויתרו בעלות הברית על תביעות נוספות נגד הבנק הלאומי של שווייץ, בעיקר בשל פעילותו השנויה במחלוקת בתקופת המלחמה, שכללה רכישת זהב שנבזז על ידי גרמניה הנאצית. שווייץ נדרשה גם לרשום את הנכסים הגרמניים שנחסמו בשווייץ החל מ-16 בפברואר 1945, ולחסל את הנכסים שהוחזקו במדינה על ידי אזרחי גרמניה שהתגוררו בגרמניה. ארצות הברית מצידה שחררה נכסים שווייצריים שהוקפאו מאז 1941, לצד נכסים של מדינות נייטרליות נוספות.

בנוסף, התחייבה ממשלת שווייץ, במסגרת מכתב בלתי פומבי שנחשב כתוספת מחייבת להסכם, לגלות "רצון טוב" ולבחון את האפשרות לאתר נכסים רדומים השייכים לקורבנות השואה.

בהקשר של התביעה של הקונגרס היהודי העולמי, טענה ממשלת שווייץ כי כל תביעות הנוגעות לנכסים ללא יורשים שהופקדו במדינה, כמו גם תביעות על מעורבות הבנק הלאומי השווייצרי במסחר בזהב נאצי, יושבו כבר במסגרת הסכם וושינגטון ותוספותיו ב-1946, ולכן כל מהלך משפטי נוסף אינו נחוץ. עם זאת, הקונגרס היהודי העולמי ומספר פוליטיקאים אמריקאים חלקו על כך, וטענו כי מדובר במידע חדש החושף שיתוף פעולה של שווייץ עם הנאצים בתקופת המלחמה, ובשל כך יש לבחון מחדש את הצדק שבהסכם מ-1946.

שווייץ חתמה על הסכמים להחלפת חשבונות רדומים בפיצוי על הלאמות

בשנת 1949 חתמה שווייץ על הסכם עם הרפובליקה העממית של פולין, אז מדינה קומוניסטית, להעברת חשבונות בנק שווייצריים של מפקידים פולנים שלא נשמע מהם דבר מאז טרם מלחמת העולם השנייה. בתמורה, קיבלה שווייץ פיצוי על הלאמת רכוש של אזרחים שווייצרים בפולין בעקבות עליית השלטון הקומוניסטי. ההסכם כלל סעיף שלפיו, אם יופיעו בעתיד המפקידים או יורשיהם, ממשלת פולין תהיה אחראית לפצותם. ההסכם עורר מחלוקת בשווייץ ומחוצה לה, אך התבסס על החוק השווייצרי משנת 1891, "אודות מעמדם האזרחי של תושבים קבועים וזמניים", שקבע כי על חשבונות רדומים של מי שאינם תושבי שווייץ להימסר לממשלת מדינת המוצא שלהם. כלומר, היכן שחויבו במס בפעם האחרונה. עמדת איגוד הבנקאים השווייצרי הייתה כי על המפקידים להבין את חוקי המדינה שבה הפקידו את כספם, גם אם נוצרו נסיבות בלתי צפויות של רדימות חשבון.^{[דרוש מקור]}

שמות המפקידים לא הועברו לממשלת פולין, מתוך חשש לביטחונם של המפקידים או יורשיהם במדינה הקומוניסטית. צעד זה עורר מחלוקת, משום שללא המידע לא יכלה ממשלת פולין לפצות בפועל את בעלי הזכויות ששרדו.

הסכם זה, שכבר עורר סערה ב-1949, עורר מחלוקת מחודשת בשנת 1996, כאשר הקונגרס היהודי העולמי העלה אותו כדוגמה להתנהלות שערורייתית של הבנקים וממשלת שווייץ בטיפול בחשבונות רדומים. הסנאטור אלפונס ד'אמאטו, שתמך בתביעת הקונגרס, כינה את ההסכם "סודי", וטען כי החוקרים "גילו אותו לאחרונה". ההסכם עצמו נחתם כתוספת חילופי מכתבים חשאית, שהתגלתה רק חודשים לאחר מכן. ממשלת שווייץ דחתה את הטענה כי ההסכם היה סודי, והצביעה על כיסוי תקשורתי נרחב שניתן לו בזמנו, לרבות בעיתונות האמריקנית. בעקבות הסערה הציבורית, מינה משרד החוץ השווייצרי את ההיסטוריונים פטר הוג ומארק פרנוד באוקטובר 1996 להכין דו"ח רשמי על בסיס הארכיון הפדרלי השווייצרי, המתעד את העברת הכספים לפולין הקומוניסטית. הדו"ח, שנכתב בעיקר בגרמנית וחלקו בצרפתית, אישש כי שווייץ אכן חתמה על הסכמים דומים גם עם מדינות קומוניסטיות נוספות.

רקע משפטי

התובעים הגישו את תביעותיהם לפי חוק נזקי זרים (ATCA) משנת 1789, המתיר לתבוע בבית משפט פדרלי בארצות הברית בגין הפרות של זכויות אדם שבוצעו מחוץ לתחום השיפוט של ארצות הברית – למשל בשטח שווייץ – אם מדובר בהפרות של נורמות מבוססות היטב במשפט הבינלאומי ויש קשר מספק לארצות הברית.

לשם עמידה בדרישות החוק, טענו התובעים כי הבנקים השווייצריים סייעו ביודעין למימון פעולות המלחמה של גרמניה הנאצית, ובכך האריכו את המלחמה לפחות בשנה נוספת. התובעים טכנו גם כי הבנקים קיבלו ביודעין רכוש שנשדד מקורבנות השואה והתעשרו ממנו על חשבון הקורבנות עצמם.

משא ומתן

בשנת 1995 החלו ארגונים יהודיים בראשות הקונגרס היהודי העולמי (WJC) במשא ומתן עם בנקים שווייצרים ועם ממשלת שווייץ בנוגע לחשבונות בנק יהודיים מימי מלחמת העולם השנייה. המשא ומתן הובל על ידי אדגר ברונפמן, יורש הון סיגרם, והוביל לתובענה ייצוגית שאיחדה הליכים משפטיים בניו יורק, קליפורניה ובמחוז קולומביה. התביעות הוגשו על ידי ניצולי שואה ויורשיהם, שטענו לקשיים מופרזים בקבלת גישה לחשבונותיהם בשל דרישות כמו הצגת תעודות פטירה (שלרוב לא התקיימו), ולמאמצים מצד הבנקים להחזיק בכספים ללא הגבלת זמן. בהמשך הורחבו דרישות הפיצויים גם לערכי יצירות אמנות שנשדדו, פגיעות שנגרמו למהגרים שנמנע מהם להיכנס לשווייץ כפליטים, ערך העבודה שנכפתה על פליטים במחנות עקורים במימון ממשלת שווייץ, וריביות על כל הדרישות הללו ממועד הנזק.

שימועים

הקונגרס היהודי העולמי גייס תמיכה של בכירים בממשל האמריקאי, בהם הסנאטור אלפונס ד'אמאטו (רפובליקני, ניו יורק), שערך שימועים בוועדת הבנקאות, השיכון והעניינים האורבניים של הסנאט של ארצות הברית, וטען שבידיו מסמכים מסווגים לשעבר אשר שופכים אור חדש על תפקיד שווייץ במלחמה. הוא אף טען שמאות מיליוני דולרים של רכוש יהודי מתקופת המלחמה עדיין מוחזקים בבנקים שווייצריים.

בהנחיית נשיא ארצות הברית ביל קלינטון,^{[דרוש מקור]} העיד תת-מזכיר המסחר סטיוארט אייזנשטט בפני הוועדה, ואף הזמין דו"ח מיוחד^{[דרוש מקור]} בו נטען כי שווייץ שימשה כ"בנקאית של גרמניה הנאצית". הדו"ח הסתמך על ארכיונים ממשלתיים של ארצות הברית בלבד, לא הציג מידע חדש על הפקדות קורבנות השואה בבנקים שווייצריים, וביקר את ההסכמות שנעשו לאחר המלחמה עם שווייץ כמתונות מדי.

המאבטח השווייצרי כריסטוף מיילי העיד גם הוא בפני הוועדה, וטען כי היה עד להשמדת מסמכים לא חוקית בבנק Union Bank of Switzerland (UBS) בינואר 1997. הוא מסר את המסמכים לאגודה התרבותית שווייץ-ישראל, ולאחר שהוצא נגדו צו מעצר בגין הפרת חוקי הסודיות הבנקאית, נמלט לארצות הברית. הבנק UBS טען כי המסמכים לא היו רלוונטיים לחשבונות היהודיים הרדומים.

אישים נוספים שהעידו היו הסופר הבריטי טום באוור, שכתב את הספר Blood Money: The Swiss, the Nazis and the Looted Billions.

מתיחות בין ארצות הברית לשווייץ

השימועים עוררו מתיחות בין-לאומית בין ארצות הברית לשווייץ, כאשר בכמה מדינות בארצות הברית הועלו איומים בחרם על חברות ומוצרים שווייצריים. בשווייץ, המחלוקת השנויה ביותר במחלוקת^{[דרוש מקור]} נגעה לטענה בדו"ח אייזנשטט, לפיה שווייץ סייעה לנאצים מעבר למה שנדרש ממדינה נייטרלית, ובכך האריכה את המלחמה. דעת הקהל השווייצרית הייתה ברובה המכריע נגד כל הסדר כספי. עמדת הבנקים הייתה כי דרישות הפיצויים חורגות בהרבה מערכן האמיתי של הנכסים הלא-נתבעים, ואילו עמדת ממשלת שווייץ הייתה כי נושא הלבנת הרכוש שנשדד על ידי הנאצים הוסדר בהסכמים קודמים עם מדינות בעלות הברית (למשל, הסכם וושינגטון (1946)), ולא ניתן לפתוח את ההסכמים מחדש, שכן לא נתגלה מידע היסטורי חדש.

חשיפות חשבונות רדומים

בדיקות שערכה ממשלת שווייץ בשנת 1962 וב-1995 העלו כי שווי כלל החשבונות הרדומים מתקופת המלחמה עמד על כ־32 מיליון דולר (בערכי 1995). בשנת 1997 פרסמו הבנקים רשימה של חשבונות רדומים בעיתונות הבינלאומית. בין השמות זיהתה שגרירת ארצות הברית דאז, מדלן קונין, ילידת ציריך, את שמה של אמה המנוחה, רנה מאי, שנפטרה בשנת 1970.

משא ומתן נוסף

הקונגרס היהודי העולמי דחה הצעה לפיצוי בגובה 600 מיליון דולר מצד הבנקים השווייצריים ודרש פיצוי בגובה 1.8 מיליארד דולר לצורך סיום התביעה. במהלך המגעים הסכימו הבנקים לממן ביקורת נוספת על חשבונות מתקופת המלחמה, בראשות יו"ר הפדרל ריזרב לשעבר פול וולקר. צוות הביקורת כלל שלושה נציגים מהבנקים ושלושה נציגים מארגונים יהודיים.

מבקר המדינה של העיר ניו יורק, אלן הווזי, מילא תפקיד מרכזי במשא ומתן, כאשר כינס בדצמבר 1997 פגישה עם בכירי הבנקים השווייצריים ועם גזברים ממדינות דמוקרטיות בארצות הברית, במטרה לדון בסנקציות אפשריות כגון משיכת השקעות מדינתיות מהבנקים השווייצריים ושלילת רישיונות.

הווזי אף עיכב את מתן הרישיון לפעולה בניו יורק בעקבות מיזוג הבנקים Union Bank of Switzerland ו-Swiss Bank Corporation, שהרוויחו יחד כ־4 מיליארד דולר בשנה בעיר ניו יורק. הוא נתמך על ידי גזברים במדינות אחרות, כמו גזבר מדינת קליפורניה מאט פונג, שב-1998 עצר את כל ההשקעות והפיקדונות של קרן המדינה בסניפים האמריקאיים של קרדיט סוויס, UBS ו-Swiss Bank Corporation.

הממשל הפדרלי של ארצות הברית, על אף שתמך בקמפיין של הקונגרס היהודי העולמי באופן כללי, התנגד רשמית להטלת סנקציות על הבנקים השווייצריים, מחשש להשפעה שלילית על היחסים עם שווייץ. בנובמבר 1997 פתחה ממשלת שווייץ בשיחות עם נציגי הסחר הפדרליים של ארצות הברית, בניסיון להבטיח שסנקציות מצד מדינות או רשויות מקומיות לא יפרו את כללי GATS של ארגון הסחר העולמי. הגשת תלונה רשמית לארגון הסחר העולמי, צעד אשר לפי מועצת הפדרציה השווייצרית נחשב לאופציה ראויה, נשקל באותה עת. מידע זה נחשף ביוני 1998, בתשובת הממשלה השווייצרית לשאילתא של חבר בפרלמנט השווייצרי.

המדען הפוליטי האמריקני אנג'לו קודווילה טען כי האיומים בסנקציות מצד מדינות ורשויות עירוניות בארצות הברית, תוך התנגדות חלשה בלבד מצד ממשל קלינטון, היוו למעשה סחיטה כדי לכפות הסדר בין הבנקים השווייצריים לקונגרס היהודי העולמי. מבקרים נוספים של ההסכם כללו את המדען הפוליטי נורמן פינקלשטיין, שהקדיש פרק שלם בספרו תעשיית השואה לתהליך ההסדר.

המשא ומתן בין הבנקים, הקונגרס היהודי העולמי ותת-מזכיר המדינה סטיוארט אייזנשטט הוביל בסופו של דבר להסכם פיצויים בסך 1.25 מיליארד דולר באוגוסט 1998, אשר נחתם בפני השופט אדוארד קורמן. ממשלת שווייץ סירבה לקחת חלק בהסכם, אך פתחה בקרן מיוחדת בסך 300 מיליון פרנק שווייצרי עבור ניצולי שואה, בשיתוף עם הבנק הלאומי השווייצרי. כמו כן, הממשלה מינתה ועדת חוקרים בינלאומית עצמאית, ועדת ברז'ייה, לחקור את הקשרים שבין שווייץ למשטר הנאצי.

ועדות וולקר וברז'ייה

ערך מורחב – ועדת וולקר

ערך מורחב – ועדת ברז'ייה

החסכון בוועדת וולקר עלה 300 מיליון פרנק שווייצרי, אשר שולמו על ידי הבנקים השווייצריים, והוועדה פרסמה את דוח הסיכום שלה בדצמבר 1999. הדוח קבע כי ערך ספרי של כל החשבונות הרדומים שייתכן שהיו שייכים לקורבנות רדיפות הנאצים, אשר לא נתבעו, נסגרו על ידי הנאצים או נסגרו על ידי אנשים לא ידועים, היה 95 מיליון פרנק שווייצרי. מתוך סך זה, 24 מיליון פרנק שווייצרי היו "כנראה" קשורים לקורבנות רדיפות הנאצים. בנוסף, הוועדה מצאה "אין ראיה להשמדה שיטתית של רשומות של חשבונות קורבנות, אפליה מאורגנת נגד חשבונות קורבנות רדיפות הנאצים, או מאמצים מתואמים להסטת כספי קורבנות רדיפות הנאצים למטרות פסולות". הוועדה גם "אישרה ראיות לפעולות מפוקפקות ומטעות מצד כמה בנקים פרטיים בטיפול בחשבונות של קורבנות".

ועדת וולקר המליצה כי לצורך ההסדר, ערכי הספרים יותאמו חזרה לערכי 1945 (על ידי הוספת דמי ניהול והפחתת ריבית), ולאחר מכן יוכפלו ב-10 על מנת לשקף את שיעורי ההשקעה הארוכים בשווייץ. לפי כללים אלו, סך של 379.4 מיליון דולר הוענק למחזיקים בחשבונות או ליורשיהם. במקרים בהם ניתן היה לאמת את זהות התובע, אך לא ניתן היה לקבוע את גודל החשבון, הוענק מענק בסך 125,000 דולר. הוועדה המליצה כי יתרת ההסדר תינתן לקורבנות אחרים של רדיפות הנאצים.

ועדת ברז'ייה הגיעה למסקנות דומות בנוגע להתנהלות הבנקים בדו"ח הסופי שלה, ומצאה כי סחר עם גרמניה הנאצית לא האריך באופן משמעותי את מלחמת העולם השנייה. עם זאת, הוועדה הייתה ביקורתית מאוד בנוגע למדיניות שווייץ במלחמת העולם השנייה בנושאים מעבר לחשבונות הרדומים.

הסדר

ב-22 בנובמבר 2000, השופט אדוארד ר. קורמן הכריז על הסדר במקרה זה עם אישור תוכנית שכוללת את תשלום הסכום של 1.25 מיליארד דולר לקרנות המנוהלות על ידי הקרן לבנקים שווייצריים בישראל. יהודה גריבץ מונה לאדמיניסטרטור מיוחד להפעיל את התוכנית, שלעיתים נקראת "תוכנית גריבץ" על שם מחבר התוכנית הראשי.

נכון ל-31 בינואר 2020, סכום של 1.29 מיליארד דולר שולם לכ-458,400 תובעים.

תוצאות והשפעות

ההצלחה של התובעים בהשגת הסדר עוררה תביעות נוספות נגד בנקים ויישויות תאגידיות זרות תחת חוק תביעות העוולה הזרה (Alien Tort Claims Act). אד פייגן, אחד מעורכי הדין המרכזיים שייצגו את התובעים בתיק של הקונגרס היהודי העולמי נגד הבנקים השווייצריים, תבע שוב את קרדיט סוויס ו-UBS בשנת 2002, הפעם בשם קורבנות משטר האפרטהייד בדרום אפריקה. התיק מורחב מאוחר יותר לכלול יותר מ-30 חברות, כולל נסטלה, פורד, של, אקסון מוביל וסיטיגרופ. הוא טען כי התאגידים תרמו למימון משטר האפרטהייד בדרום אפריקה, ובכך תרמו להפרות זכויות אדם ולהארכתן. התיק נדחה על ידי שופט פדרלי בארצות הברית בשנת 2004.

פייגן ייאסר מאוחר יותר מלעסוק בעריכת דין במספר מדינות בעקבות כישלון בתשלום קנסות ואגרות לבית המשפט וגניבת כספי לקוחות וקרנות נאמנות משורדי שואה, חלקם הוא ייצג במהלך התביעה של הקונגרס היהודי העולמי.

התרחשו תקריות אנטישמיות בשווייץ לאחר הסדר.

ראו גם

• זהב נאצי
• שווייץ במלחמות העולם