תבנית:ערך מומלץ 26 בנובמבר 2016
גלות בבל היא תקופה בהיסטוריה של העם היהודי המתחילה בהגליית תושבי ממלכת יהודה לממלכת בבל ובחורבן ממלכת יהודה, במאה השישית לפנה"ס, ומסתיימת בתקופת שיבת ציון, שבה התהוותה הנהגה לאומית ודתית בפחוות יהודה.
הגליית תושבי יהודה לבבל התרחשה בשלושה גלים לפחות, בעקבות מרידות נגד האימפריה הנאו-בבלית במזרח הקרוב הקדום: ממרד יהויקים בשנת 601 לפנה"ס, דרך מרד צדקיהו בשנת 589 לפנה"ס וכלה בניסיון ההפיכה של ישמעאל בן נתניה נגד גדליהו בן אחיקם, שמונה למושל או לנציב בבלי ביהודה בשנות ה-80 של המאה השישית לפנה"ס. מסעות ההגליה התנהלו בקבוצות הומוגניות של תושבי יהודה, שנעו לאורכו של הסהר הפורה, למרחק של כ-1,500 ק"מ, ובסיומו שוכנו באזורים שונים בממלכה – בעיר בבל, סביב העיר סיפר, בעיר ארך ובמרחב העיר ניפור. מעבר לצמרת המלוכה, האצולה והכהונה ששוכנה בתנאי מאסר כלשהם בעיר בבל, שאר הגולים נחשבו לבני מעמד שושנו, שבמסגרתו, תמורת שירות של מספר שנים למען הממלכה, קיבלו אדמות חכירה לפרנסתם. מסגרת זו אפשרה להם חופש תנועה, ניוד חברתי ושמירה על לכידות אתנית. בעקבות הכרזת כורש שבאה לאחר השתלטות הפרסים על האימפריה הבבלית, החלו מספר גלי שיבת גולים לציון. קיימת מחלוקת לגבי היקפה של שיבת ציון, אולם ברור כי בין סוף המאה השישית לפנה"ס לתחילת המאה החמישית לפנה"ס, חודש ביהודה פולחן אלוהי ישראל, הוקם בית המקדש השני (516 לפנה"ס) ונוצר מוקד תרבותי והנהגתי מחדש בפחוות יהודה הפרסית.