תדעל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אברהם מביס את ארבעת המלכים, איור מאת אנטוניו טמפסטה משנת 1613

תדעל, מלך גוים נזכר בתנ"ך בספר בראשית, ספר בראשית, פרק י"ד כאחד ממלכי קואליציית ארבעת המלכים שהוקמה יחד עם אמרפל מלך שנער, אריוך מלך אלסר וכדרלעומר מלך עילם, למטרת דיכוי מרד של חמשת מלכי כיכר הירדן, שכרתו ביניהם ברית על מנת למרוד במלכי מסופוטמיה.

שמו ומוצאו[עריכת קוד מקור | עריכה]

תדעל הוא שם חתי. השם תדעל הוא תעתיק עברי לשם החתי דֻדְחַ'לִי[1].

מקור השם הוא בהר המקודש לחיתים, הר תֻדְחַ'לִי. זיהוי השם תדעל עם מלכי החתים הנושאים את השם תֻדְחַ'לִי, דֻדְחַ'לִי או תודחליאש נעשה בשנות השלושים של המאה העשרים והוסבר בחילופי האותיות ח' והאות ע'. השם תֻדְחַ'לִי נמצא בארכיון העיר אוגרית ונכתב שם בצורתו המקראית. לדעת אלישע קמרון תדעל הוא תֻדְחַ'לִי השני, אשר כבש את סוריה בהמאה ה-15 לפנה"ס[2], ואילו אחרים נוטים לזהותו עם תודחליאש מהמאה ה-17 לפנה"ס[3]. בתרגום השבעים, מופיע שמו כתלעל.

יוסף בן מתיתיהו בספרו קדמוניות היהודים מציין, כי תדעל היה אחד משרי הצבא של האשורים. יוסף בן מתיתיהו, מתאר כיצד בזזו ארבעה שרי צבא אלה את סוריה והגיעו לאזור סדום, כדי להלחם עם מלכי כיכר הירדן אשר מרדו באשור[4].

הרמב"ן על הפסוק: " וַיְהִי, בִּימֵי אַמְרָפֶל מֶלֶךְ-שִׁנְעָר, אַרְיוֹךְ, מֶלֶךְ אֶלָּסָר; כְּדָרְלָעֹמֶר מֶלֶךְ עֵילָם, וְתִדְעָל מֶלֶךְ גּוֹיִם" (בראשית, י"ד, א.) טוען כי "המעשה הזה אירע לאברהם להורות כי ארבע מלכויות תעמודנה למשול בעולם ובסוף יתגברו בניו עליהם ויפלו כלם בידם, וישיבו כל שבותם ורכושם. ו"מלך גוים" המלך על עמים שונים אשר שמוהו עליהם לראש ולקצין, רמז למלך רומי אשר המלך על עיר מקובצת מעמים רבים, כיתים ואדום ויתר גוים: וכך אמרו בבראשית רבה (מ"ב ב') אמר רבי אבין, כשם שפתח בארבע מלכיות, כך אינו חותם אלא בארבע מלכיות וכו'. ושם עוד: (מ"ב ד', בשינוי לשון) ויהי בימי אמרפל מלך שנער, זו בבל. אריוך מלך אלסר, זו מדי, כדרלעומר מלך עילם, זו יון, ותדעל מלך גוים, זו מלכות אדום שהיא מכתבת טירוניא מכל אומות העולם."

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ שמואל ייבין, מחקרים בתולדות ישראל וארצו, ירושלים, מ.ניומן, 1959, ע"מ 58.
  2. ^ אלישע קמרון, עולם התנ"ך: בראשית, תל אביב, דוידזון עתי, 1993, ע"מ 104.
  3. ^ Adam Simon van der Woude, Adrianus van Selms. (1968). Adhuc Loquitur. E.J. Brill. p.36.
  4. ^ יוסף בן מתיתיהו, קדמוניות היהודים, ירושלים, מוסד ביאליק, 2002, ע"מ 19.