תהילה עופר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
תהילה עופר

תהילה עופר (נולדה ב-5 באפריל 1930) היא עיתונאית ועורכת. מחברת ספרי עיון ותיעוד, חברת פלמ"ח ופעילת ציבור.

ילדות ונעורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולדה ב-5 באפריל 1930 בבוקרשט, רומניה, בשם טיטה גרינברג לרבקה (בקה) לבית גרופר ויצחק (איזאק) גרינברג. כשהייתה כבת שלוש עברה המשפחה לעיר בקאו, שם מתה האם משחפת. כעבור שנה נשא אביה את ביאנקה (לימים ברכה זיו), אחותה הצעירה של האם וזו אימצה וגידלה אותה כבתה היחידה.[1] המשפחה לא הייתה דתית, אך חגגה את חגי ישראל. עד 1940 למדה בבית ספר ממלכתי לבנות, אז גורשו יהודים מכל המוסדות השייכים למדינה.[2] והיא עברה ללמוד בגימנסיה יהודית בעיר.[1]

בתקופת השואה סבלה המשפחה ממחסור כיוון שהאב היה מובטל ונלקח לעבודת כפייה. משך פרק זמן נשאה טלאי צהוב וסבלה מהתנכלויות אנטישמיות. בתום המלחמה המשיכה בלימודים בבית ספר תיכון ממלכתי לבנות. בגיל 10 הצטרפה לתנועת השומר הצעיר שפעלה אז במחתרת, כחניכה ומאוחר יותר כמדריכה.[1] בשנת 1946, לאחר נדודים במספר מדינות אירופאיות עברה ליוגוסלביה ומשם הפליגה ארצה באוניית המעפילים כנסת ישראל, שאת קורותיה חקרה וכתבה לימים.[3] כאשר הגיעה האונייה לשערי נמל חיפה גורשו העולים למחנה המעצר בקפריסין.

בדצמבר 1946,לאחר תקופה קצרה במחנה בקפריסין הגיעה לארץ-ישראל והייתה עצורה במחנה המעפילים עתלית. עם שחרורה התחנכה במסגרת עליית הנוער בקיבוץ מסילות, שם גם שונה שמה מטיטה לתהילה. היא למדה עברית, הכירה את הארץ ואת תולדותיה ברוח ערכי תנועת העבודה.[4]

שירות בפלמ"ח[עריכת קוד מקור | עריכה]

תהילה עופר בפלמ"ח

עם פרוץ מלחמת העצמאות התנדבה לפלמ"ח יחד עם חברי קבוצתה, שהיו בוגרי התנועה השומר הצעיר שהפכה להכשרות מגויסות. במלחמת העצמאות שירתה בפלוגה א' בגדוד הראשון של חטיבת יפתח בחזיתות הגליל, העמק, המרכז והנגב.[4] בפלמ"ח שאפה לקבל תפקידים קרביים שהיו שמורים לגברים, אך למרות האימונים המשותפים לגברים ולנשים נשלחה לשמירות ולליווי שיירות בנשק. היא אמנם השתתפה בקורס הנהיגה הראשון בצה"ל, ולמרות שסיימה אותו בהצלחה, לא ניתן לה לנהוג ברכב צבאי.

מנעורי כשראיתי את הטנקיסטיות של הצבא האדום שנכנס לרומניה, רציתי להיות לוחמת[5]

במקום זאת, בקו החזית והמשלטים לימדה עברית את חיילי גיוס חו"ל שהגיעו היישר מהאונייה לשדה הקרב והבנת פקודות הייתה עבורם צורך קיומי.[4]

במסגרת שירותה בפלמ"ח נחשפה לאי שוויון בין המינים וניסתה להיאבק בו, בהשראת הנשים הסובייטיות שהכירה מצפייה בסרטים ומכניסת הצבא האדום לרומניה.[1] בשני ספרי עיון שכתבה יחד עם בן זוגה, "הגדוד הראשון" ו"יפתח", במרכזם עמדו תיעוד וראיונות ממלחמת העצמאות ותולדות הגדוד וחטיבת יפתח, הקדישה פרקים נרחבים למקומן של חברות הפלמ"ח בארגון זה.[6]

לאחר מלחמת העצמאות השתחררה מצה"ל עבדה בשדות של כפר סבא וכמדריכה בכפר הנוער בן שמן על מנת לסייע בקליטת הוריה שהגיעו לישראל ושהו במעברה בחדרה. ולאחר מכן התיישבו בכפר סבא. היא נישאה לזאב עופר, אותו הכירה בפלמ"ח ולזוג נולד בן. בשנת 1951 סיימה סמינר למורים ומדריכים של עליית הנוער בירושלים. שנים אחדות עבדה כמורה במוסדות לנוער עולה ובבתי ספר יסודיים, בין היתר עבדה כמורה במעברה בכפר סבא. בעבודתה זו נחשפה לתופעת ריבוי נשים במשפחות תלמידיה, יוצאי תימן. לימים, כעיתונאית, סייעה בכתיבתה לנשים יהודיות באיראן להיאבק בתופעת ריבוי הנשים וראיינה עולה מאיראן שניסתה לשכנע את הרבנות בארץ להתערב כדי למנוע את הישנות ריבוי הנשים. היא נחשפה לנושא בעקבות השתתפותה בכנס נשים בינלאומי בטהרן במאי 1966 כעיתונאית הארץ. בהמשך כתבה כמה כתבות על התערבות מועצת ארגוני נשים בישראל גם למען זכויות הירושה של יהודיות איראניות ועל ביקורה בארץ של יו"ר ארגון היהודיות באיראן לאותן מטרות, ודיווחה על פעילות בנושא.[7]

בעיתונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1962 החלה לעבוד כמתרגמת מצרפתית במגזינים "עולם האשה" ו"קולנוע". כעבור זמן קצר החלה לעבוד כעיתונאית ועורכת מדורים בעיתונים יומיים שונים. הייתה חברת תא העיתונאיות והעורכות באגודת העיתונאים וכיהנה מספר שנים כיו"ר ארגון העיתונאיות הבינלאומי. שימשה חברת מערכת הירחון "עולם האשה" 1954, "הבוקר" 1965-1964 ו"הארץ" 1965-1967. בסוף שנות השישים נהגה לשלוח כתבות מצרפת לגל"צ, למדור לאשה בקול ישראל ולכתבי עת של ההסתדרות. בשנים 1969–1992 הייתה עיתונאית ועורכת בכירה ב"מעריב".

בעבודתה העיתונאית עסקה בתחומים חברתיים, כלכליים ופוליטיים, צרכנות, חינוך ובריאות וחלק ניכר הוקדש לקידום מעמד האישה. בראיונות, בכתבות ובתחקירים הציגה מודלים של נשים בארץ ובעולם שפרצו את תקרת הזכוכית בתפקידים ראויים לחיקוי בתחומים שבהם נדרשה השתלבות, כגון מדע,[8] טכנולוגיה, פוליטיקה,[9] וייצוגן בממשל ובמוסדות מפלגה,[10] צבא, שירות לאומי,[11] וגיוס נשים דתיות[12] בחינוך ובתעשייה. דיווחה על מצב הנשים בעולם,[13] ראיינה נשים שמילאו תפקידי מפתח ציבוריים.[14] במהלך חתימת הסכם השלום בין ישראל למצרים. ראיינה את ג'יהאן סאדאת, אשת נשיא מצרים אנואר סאדאת.

בכתבותיה עסקה בנושא מעמד האישה בידיעות, כתבות במוספים ובמאמרי דעה. עסקה בגיל הפרישה של נשים מעבודה[15] ודיווחה על פעולות למען קורבנות אונס[16] ותקיפה מינית.[17] במאמרי דעה ביקרה התייחסות לנשים במרחב הציבורי, בין היתר על האיסור על נשים להתפלל ברחבת הכותל ב-1989:

נשים רפורמיות וקונסרבטיביות, שבאו לכותל לתפילת ראש חודש מלווה בשירה. לא שירת פופ חלילה, לא דיסקו, לא רוק, לא מחאה. שירת הלל לאותו יושב במרומים [...] אצל אותו כותל שהגישה אליו והתפילה לידו מתאפשרת לחרדים בזכות צה"ל, אותו צבא בו משרתות גם חיילות.[18]

ב-1985 יצאה נגד תשדיר ייעודי לנשים: "למה הרדיו מטרטר לי משהו נוסח: 'גבירתי הנהגת! עכשיו, בחורף, אינך יכולה לחזות שינויים במזג האוויר'? כאילו שהגברים כולם חזאים. מוסמכים למטאורולוגיה. על כן, רק לנו, הנהגות, מופנית הפנייה הנרגשת של הגורם האלמוני. המועצה לבטיחות? משרד התחבורה? איגוד המוסכים? סתם שוביניסטיים גבריים באמריקה קוראים להם חזירים שוביניסטיים. האם האדונים שהגו את תשדיר הפרסומת האידיוטי הזה בדקו קודם ומצאו שרק נשים אינן פונות למוסך לשם הכנת הרכב לחורף?"[19]

במעריב ערכה את המדור "סגנון", מדורי צרכנות ובריאות את המוספים "גבר לעניין" והמקומון תל אביב וכתבה בירחון הנשים "את", שימשה כתבת ופרסמה מאמרי דעה. בין היתר כתבה על ראשית התופעה של חזרה בתשובה, המשברים במושבים, הדתה בשכונות ירושלים, קריירה שנייה של משוחררי צבא הקבע, תנאי העבודה של רופאים צעירים, אפליות בדיני אישות ועוד.

גם לאחר הפרישה לגמלאות המשיכה בכתיבה ובעריכה עיתונאית, ערכה את הירחון "גימלאון", סקרה בקול ישראל את הנעשה בצרכנות ובמעמד הגמלאים בעולם, כתבה על אתרי תיירות בארצות שונות בהן ביקרה מטעם הירחון "רואים עולם", ערכה את ביטאון ארגון חברי ה"הגנה" (1997-2002) ומאז 1999 עורכת כתב העת "עמותת דור הפלמ"ח". כתבה ערכים אנציקלופדיים לאתר הצנחנים על צנחני היישוב בתקופת מלחמת העולם השנייה, ביניהם הערכים על חנה סנש[20] ורפאל (רפי) רייס.[21] ערכה את כתב העת לחינוך מבוגרים (תהיל"ה) וביימה סרטים דוקומנטריים קצרים לטלוויזיה הקהילתית.

פעילות ציבורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

במלחמת יום הכיפורים יצאה לשליחות הסברה מטעם משרד החוץ בארצות הברית. שימשה כחברת הדירקטוריון של המועצה הישראלית לצרכנות ונבחרה כנציגת ציבור למועצה של שירותי בריאות כללית, משמשת בה יו"ר הוועדה למתנדבים.

הייתה חברת הנשיאות של ארגון חברי ההגנה והוועד המנהל של "אוהלי פלמ"ח" להפקת סרטים תיעודיים. חברת ההנהלה והמערכת של שי"ר - עמותה לתיעוד תרומת יהודי רומניה לציונות ולישראל. חברת הנהלת קרן תרבות ע"ש ינקולוביץ'. חברת ההנהלה של עמותת דור הפלמ"ח ומרצה לנוער, לחיילים וחיילות, למורים ומורות ולקבוצות שונות על הפלמ"ח ועל מעמד החברה בפלמ"ח ובנושאים קשורים בעבודתה ובספריה.

ספריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתבה ספרי עיון ופרי מחקר, ביניהם ביוגרפיות. הבולטת שבהן הביוגרפיה של הצנחית חביבה רייק שכתבה עם בן זוגה אל"ם זאב עופר. דרך ספריה הצליחה להאיר דמויות ומעשים שאינם בשורה הראשונה מבחינת מוּדעות הציבור אך אינם נופלים ואף עולים על המפורסמים. לדוגמה, חביבה רייק לעומת חנה סנש, אוניית המעפילים כנסת ישראל לעומת אקסודוס.

היא קסמה לנו ותוך מחקר למדנו שבשליחותה אל מעבר לקווי האויב הנאצי היא הספיקה לפעול בצורה מופלאה, שלא באה לידי ביטוי ועל כן נותר פחות ידועה. ראינו חובה לעצמנו להאיר את דמותה ואת פועלה. לשם כתיבת הספר, מלבד המחקר, המסמכים והראיונות הרבים שקיימנו, ספרי הזיכרונות של אנשים שהכירו אותה, רצינו להכיר את חביבה בכל שלבי חייה ונסיבות נפילתה במילוי תפקידה.[1]

בספר הייתה התייחסות למשמעות השתתפותן של נשים בצניחה מעבר לקווי האויב: "כישלונו של כל פרט היה עלול להיהפך לכישלון הכלל. כישלון עשרה אחוזים של בנות עלול היה להכריע לגבי המשך שירות הבנות", צוטטה שוריקה ברוורמן בספר חביבה.[22]

ספרים שכתבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אלי מייזלס, חייו של נכה, הוצאת בוסתן, 1974.
  • קחי נדוניה (עם סמדר שיר), הומורסקות. ספריית מעריב, 1985.
  • עירא, חייו ונפילתו של טייס חיל האוויר, הוצאת מלוא, 1996.
  • כל אתר נושא מזכרת, אתרי הפעילות של ההגנה בתל אביב, הוצאת ארגון חברי ההגנה, 1998.
  • איש חזון ומעש: חייו של פרופ' שמואל אייזנשטדט, הוצאת מלוא, 1999.
  • נוער ג', הכשרת מסילות, על חברת נוער והכשרה מגויסת. הוצאה עצמית, 2000.
  • נולד עם תל אביב: עמישלום גילוץ, הילד השני שנולד בעיר, הוצאת המשפחה, 2000.
  • מול השער הנעול – האודיסיאה של אוניית המעפילים "כנסת ישראל",(עם הצייר שמואל כץ). הוצאת הספינות שבדרך, 2003.
  • חביבה – חייה, שליחותה ונפילתה של הצנחנית חביבה רייק (עם זאב עופר). הוצאת ספריית פועלים 2004 (הופיע גם באנגלית ב-2014).
  • הגדוד הראשון – גדוד העמק ממטולה עד הנגב (עם זאב עופר), הוצאת חברי פלמ"ח, 2008.
  • יפתח – חטיבת פלמ"ח במלחמת העצמאות (עם זאב עופר). הוצאת חברי פלמ"ח, 2013.

ספרים בעריכתה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרים בתרגומה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • בדמי ילדותם, ילדים בגיטאות ובמחנות-ריכוז, מאת אינגה דויטשקרון, ספרית מעריב (1979)

אותות ופרסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא תהילה עופר בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 תהילה עופר בראיון לירדן שרפי במסגרת פרויקט "מעלים ערך: מחזירות נשים להיסטוריה", תל אביב, 20.1.2016.
  2. ^ תחילת הפתרון הסופי: רצח יהודי רומניה, מרכז המידע אודות השואה, אתר יד ושם.
  3. ^ מול השער הנעול – האודיסיאה של אוניית המעפילים כנסת ישראל,(עם הצייר שמואל כץ). הוצאת הספינות שבדרך, 2003.
  4. ^ 4.0 4.1 4.2 תהילה עופר, באתר הפלמ"ח.
  5. ^ עופר אדרת, אח עוד פגישה שכזאת: ותיקי הפלמ"ח מציינים 75 שנה, הארץ, 26.8.2015.
  6. ^ הגדוד הראשון – גדוד העמק ממטולה עד הנגב (עם זאב עופר), הוצאת חברי פלמ"ח, 2008, יפתח – חטיבת פלמ"ח במלחמת העצמאות (עם זאב עופר). הוצאת חברי פלמ"ח, 2013.
  7. ^ תהילה עופר, נשים פוחדות שבעליהן יקבלו היתר לביגמיה, מעריב, 15 בדצמבר 1985.
  8. ^ תהילה עופר, עיסוק זוגי במדע, מעריב, 15.12.1969.
  9. ^ תהילה עופר, אפשר להתלונן על קיפוח, מעריב, 10.3.1980.
  10. ^ תהילה עופר, 500 צירות בוועידת מפלגת העבודה, מעריב, 17.12.1980.
  11. ^ תהילה עופר, הרבנית גורן בעד שירות לאומי לבנות, מעריב, 7.1.1980.
  12. ^ תהילה עופר, בנות דתיות שאינן מסתתרות מאחורי ההצהרה, מעריב, 6.8.1970.
  13. ^ תהילה עופר, "פסטיוול-הנשים" בממשל הצרפתי מקדם חוקים לשוויון המינים, מעריב, 24.10.1974.
  14. ^ תהילה עופר, 10 שרות יבואו לוועידה הבינלאומית של נשים מנהיגות, מעריב, 30.5.1979. האורחות באו "לנעול את נעלינו", מעריב, 4.2.1979.
  15. ^ תהילה עופר, מיותרות בגיל 60, מעריב, 18.12.1985.
  16. ^ תהילה עופר, עדיין לא שורטט דיוקנו של "האנס הטיפוסי", מעריב, 2.2.1984.
  17. ^ תהילה עופר, לשבור את קשר השתיקה, מעריב, 15.3.1985.
  18. ^ תהילה עופר, קול בכותל, מעריב, 8.8.1989.
  19. ^ תהילה עופר, אני נוהגת, מעריב, 18.12.1985.
  20. ^ תהילה עופר, חנה סנש 1921 - 1944, אתר הצנחנים.
  21. ^ תהילה עופר, רפאל (רפי) רייס 1914-1944, אתר הצנחנים.
  22. ^ בועז פיילר, "אחזור מן הקרב לקיבוץ ואזכור שאני אישה", ynet, 15.2.2013.
  23. ^ פרסום שמות יקירי העיר תל אביב-יפו לשנת 2017 באתר "הבמה"